גל ההפגנות הנוכחי מאופיין באלפי מפגינים שמגיעים למוקדי המחאה השונים על מנת לזעוק את זעקתם, רובם צעירים, אך ביניהם גם אנשים מבוגרים שנמצאים בקבוצת סיכון להידבקות בקורונה. מנור, אמנית וסופרת, היא אחת מהם. "אולי הקורונה הייתה דווקא לטובתנו", היא אומרת. "אולי כמו שהקורונה עשתה שינויים בהרבה תחומים בחיינו, היא גם תביא את השינוי הפוליטי לישראל".
מנור מגיעה להפגנות עם שלטים שהכינה. "הכנתי 40 שלטים למחאות וחילקתי אותם בין נוסעי האוטובוס לירושלים שהיו בגילי 20־30. הייתי מאושרת לראות את זה", היא מספרת.
"מי שלא נמצא שם, לא מבין במה מדובר", טוען מרדכי אברהם, 79, מירושלים. "הייתי בהפגנות בכיכר גורן בפתח תקווה, במחאת 2011 נסעתי לתל אביב לשדרות רוטשילד, אבל מה שקורה כיום בבלפור בירושלים לא דומה לשום דבר קודם. דבר כזה עוד לא היה בירושלים, וראיתי את ירושלים בהפגנות שונות כבר לפני עשרות שנים".
אברהם, כיום מורה דרך מוסמך (בעברו היה ספק אבן), מגיע להפגנות בבלפור לבדו. "לפעמים אני פוגש שם כמה חברים, לפעמים לא פוגש", הוא מספר. "אני מגיע כדי שיהיו שם עוד זוג ידיים ורגליים ועוד אחד לספירה של הבלון המשטרתי. לקבוצת הגיל שלי, שבדרך הטבע מתמעטת, יש מכנה משותף. אנחנו ילידי מלחמת העולם השנייה, וקיבלנו מהורינו את המדינה. אנחנו זוכרים מה היה לפניה וגדלנו עם המדינה. בכיתה א', ב־14 במאי, הבנתי מה קיבלתי מהוריי. המסר היה ברור. בשבילי, בשביל חבריי לכיתה א', ובשביל חבריי מהצנחנים, המדינה לא מובנת מאליה. בשבילנו המדינה היא פיקדון שקיבלנו מההורים, מאנשים שעיצבו אותה בדם ואש במלחמת העצמאות, ואנחנו מצווים להעביר את הפיקדון הזה במצב יותר טוב לילדים ולנכדים שלנו. את שואלת מה מניע אנשים בגילי לצאת להפגנות? זה הדבר. אולי זה נשמע פתטי, אבל זו האמת שלי".
"אני מרגישה שהמדינה מתנהלת בצורה לא דמוקרטית ושאנחנו חיים באי־ודאות גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה כלכלית", אומרת אמיליה יצחקי, 72, פנסיונרית, בעברה מורה, מראשון לציון. לפני כחודשיים היא החלה להגיע פעם בשבוע, לפעמים גם פעמיים, להפגנות ברחוב בלפור בירושלים. "מאז ומתמיד הייתי אקטיבית", היא מבהירה, "אם זה בעבודה שלי, במשפחה שלי, אקטיבית עם החברים שלי. אני יוזמת דברים, אני דורשת מעצמי ומשתדלת לעשות דברים. אני לא אדם פסיבי".
היא מגיעה להפגנות ברכב עם שלושה־ארבעה חברים. "בחודש האחרון הצטרפו הצעירים להפגנות, וזה מאוד משמח אותי", היא אומרת. לדבריה, בתחילת ההפגנה אפשר לראות אותה בשורה הראשונה. "אחר כך אני מפנה את המקום לאחרים", היא אומרת. "באופן כללי אני כל הזמן עומדת, כל הזמן משתתפת ולא יושבת בצד. כך גם החברים שלי. זו הפגנה שהפכה להיות מאופיינת בקהל של צעירים, אבל עדיין יש הרבה מאוד אנשים מבוגרים שמגיעים. המבוגרים הם אלה שהתחילו בזמנו את המחאה וישבו קבוע מול מעון ראש הממשלה".
גם יצחקי לא מוטרדת מהקורונה. "אני לא חוששת להידבק בהפגנה. צעירה כבר לא אמות", היא אומרת. "עד לפני כשבוע עבדתי כמעט יום־יום, הייתי משגיחה בבגרויות. אני לא מפחדת להידבק, אני נשמרת, אני עם מסיכה. למסעדות אני לא הולכת, אבל להפגנות כן. אני לא מעוניינת שאף אחד מהנבחרים יהיו נאשמים או ישבו בבית הסוהר, ואחר כך יחזרו לממשלה ולכנסת. אני רוצה חברי כנסת וממשלה ישרים, ולכן אני גם מפגינה".
יצחקי מעדיפה להגיע להפגנות שבבלפור ולא לאלה המתקיימות בתל אביב. "לתל אביב אני לא נוסעת, לא סומכת שאמצא חניה", היא מחייכת. "כשאני מגיעה לבלפור, אני גם מביאה מזון, עוגות, פירות ושתייה לאנשים שישנים שם ונמצאים במקום במהלך כל היום".
התרעות פיקוד העורף