"כבר הייתה קורונה, כבר אמרו שזה מסוכן, אבל בכל זאת החלטתי להגיע להפגנות", אומרת נורה־נורית מנור, 76, מתל אביב, המגיעה להפגנות נגד ראש הממשלה המתקיימות מול ביתו ברחוב בלפור בירושלים ובתל אביב. "אנחנו במצב פוליטי קשה ביותר, והדבר היחיד שיכול לקרות זה שבאמת יהיה שינוי".

גל ההפגנות הנוכחי מאופיין באלפי מפגינים שמגיעים למוקדי המחאה השונים על מנת לזעוק את זעקתם, רובם צעירים, אך ביניהם גם אנשים מבוגרים שנמצאים בקבוצת סיכון להידבקות בקורונה. מנור, אמנית וסופרת, היא אחת מהם. "אולי הקורונה הייתה דווקא לטובתנו", היא אומרת. "אולי כמו שהקורונה עשתה שינויים בהרבה תחומים בחיינו, היא גם תביא את השינוי הפוליטי לישראל".

למה חשוב לך להשתתף בהפגנות הללו?
"הבנתי שאני חייבת להגיע. גם האמנות שלי היא אמנות פוליטית. זה חלק מהחיים שלי. כבר שנים אני מדברת באמנות שלי על מה שכואב לחברה שלנו, וזה גם טבעי שאגיע להפגין".

לא העדפת להשאיר זאת לצעירים?
 "כבר לפני כמה שנים התחלתי להגיע לכל מיני הפגנות שהיו בתל אביב, וראיתי שהצעירים נמצאים בבתי הקפה. הבנתי שאנחנו החתיארים, צריכים להמשיך. לשמחתי, ראיתי שלהפגנות האחרונות מצטרפים גם אנשים צעירים, ועכשיו רוב ההפגנות מורכבות מצעירים. אני את שלי עשיתי, אבל ממשיכה להגיע. בעלי נפל באסון צוללת אח"י דקר. חשוב לי שיפתחו את כל עניין הצוללות. שייפתח הרפש הזה שאנשים עשו עסקאות שחיתות על גב נושא הצוללות".

מנור מגיעה להפגנות עם שלטים שהכינה. "הכנתי 40 שלטים למחאות וחילקתי אותם בין נוסעי האוטובוס לירושלים שהיו בגילי 20־30. הייתי מאושרת לראות את זה", היא מספרת.

נורית מנור בהפגנה מול מעון רה''מ בבלפור (צילום: שולמית קובו)נורית מנור בהפגנה מול מעון רה''מ בבלפור (צילום: שולמית קובו)

את לא חוששת להידבק בקורונה בהפגנות האלה?
"אני באה עם מסיכה, נמנעת מחיבוקים, למרות שנורא בא לי לחבק את כל הצעירים האלה שהגיעו. אני מאוד חוששת, זהירה מאוד, אבל אני רואה שאי אפשר לשבת בבית עם החשש ולפטור את עצמנו מלהציל את המדינה. אני, למשל, מאוד אוהבת לצייר נוף ופרחים. אבל אני לא רואה שזו העת לצייר פרחים, אלא לצייר מחאה פוליטית ולהגיע למחאות".

גילויי האלימות לא מרתיעים אותך?
 "צריך להיות ערניים. בסוף ההפגנה אני הולכת יותר בזהירות, מנסה לא להיות במוקד העניינים כדי לשמור על עצמי. יש לי שלושה בנים. שניים גרים בחו"ל, אחד בארץ. אני המובילה ומביאה את הרעיונות למאבק בשם המשפחה המורחבת. אני ראש החץ. גם בפייסבוק אני אומרת את האמת. כמעט כל יום שמה פוסט משמעותי. הרבה אנשים שאני מכירה ושואלת אותם למה הם לא עושים לי לייק, עונים: 'אנחנו חוששים למקום העבודה, חוששים למה שיגידו'. זו עוד סיבה שמחזקת אותי לצאת לרחוב. מישהו צריך לעשות את זה".

חומר תדלוק

"מי שלא נמצא שם, לא מבין במה מדובר", טוען מרדכי אברהם, 79, מירושלים. "הייתי בהפגנות בכיכר גורן בפתח תקווה, במחאת 2011 נסעתי לתל אביב לשדרות רוטשילד, אבל מה שקורה כיום בבלפור בירושלים לא דומה לשום דבר קודם. דבר כזה עוד לא היה בירושלים, וראיתי את ירושלים בהפגנות שונות כבר לפני עשרות שנים".

אברהם, כיום מורה דרך מוסמך (בעברו היה ספק אבן), מגיע להפגנות בבלפור לבדו. "לפעמים אני פוגש שם כמה חברים, לפעמים לא פוגש", הוא מספר. "אני מגיע כדי שיהיו שם עוד זוג ידיים ורגליים ועוד אחד לספירה של הבלון המשטרתי. לקבוצת הגיל שלי, שבדרך הטבע מתמעטת, יש מכנה משותף. אנחנו ילידי מלחמת העולם השנייה, וקיבלנו מהורינו את המדינה. אנחנו זוכרים מה היה לפניה וגדלנו עם המדינה. בכיתה א', ב־14 במאי, הבנתי מה קיבלתי מהוריי. המסר היה ברור. בשבילי, בשביל חבריי לכיתה א', ובשביל חבריי מהצנחנים, המדינה לא מובנת מאליה. בשבילנו המדינה היא פיקדון שקיבלנו מההורים, מאנשים שעיצבו אותה בדם ואש במלחמת העצמאות, ואנחנו מצווים להעביר את הפיקדון הזה במצב יותר טוב לילדים ולנכדים שלנו. את שואלת מה מניע אנשים בגילי לצאת להפגנות? זה הדבר. אולי זה נשמע פתטי, אבל זו האמת שלי".

מרדכי אברהם (צילום: פרטי)מרדכי אברהם (צילום: פרטי)

מה אתה מרגיש למראה הצעירים המפגינים?
"יצא לי לעבור בשנים האחרונות ליד כיכר פריז. הייתי רואה שם מספר מצומצם של אנשים מבוגרים שמפגינים. ביום הבסטיליה האחרון, 14 ביולי, קרה לי דבר מדהים. נתקעתי בכביש ליד כיכר פריז בנהיגה הביתה. למשך חצי שעה כיביתי את המנוע. ראיתי המוני צעירים עוברים שם ברוח טובה עם שלטים יצירתיים שהביאו מהבית. אנשים הביעו את עצמם. גל של צעירים שיצא מהבתים, ומאז הוא שם. זה דור שלוקח אחריות. לכל אחד יש אג'נדה טיפה שונה. אחד צועק על כיבוש, השני על סיפוח, השלישי על שחיתות, הרביעי על זה שאין לו מה לאכול, והחמישי על ניהול משבר הקורונה. אני נהנה לראות שיש להם מכנה אחד משותף: הם אומרים שלא ייתכן שאדם שמואשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים יהיה ראש ממשלה. הם אומרים לו: 'צא מבלפור'. זה לא מונהג על ידי מפלגות או ארגונים. זה אותנטי לחלוטין. האמת היא שאני מתדלק שם את עצמי. אני רואה סוף־סוף שאחרי שכמה אנשים מבוגרים עמדו בכיכר פריז, הרי שעכשיו הצעירים יצאו מהבית במסה אדירה".

אתה לא חושש להידבק בקורונה?
"רופאת המשפחה אמרה שצריך למות ממשהו. היות שאני במצב פיזי מצוין, אם אני אחלה בקורונה, יש לי סיכוי גבוה להחלים. ואם לא, אז כבר לא אמות צעיר. אני חושב שחלק מהבעיה זה שמפחידים את הציבור כל הזמן כדי לשלוט בו. זה לא אומר שאני מזלזל בקורונה. אני מגיע עם מסיכה להפגנה ולא מתנשק עם אנשים שלא מכיר. רוב האנשים שם עוטים מסיכות. לא יעזור מה שינסו להדביק למפגינים, זה לא ציבור פרוע. זו הפגנה לדוגמה. רוב רובם של האנשים נשמעים להנחיות השוטרים. בכל הפגנה יש כאלה שבולטים, שבשוליים, אבל רוב רובם של האנשים הם צעירים ממושמעים. הם לא ילכו משם עד שיהיה שינוי. אלה אנרגיות של אנשים צעירים. הם לא עומדים באיבה ובשנאה, אלא עם דרישה צועקת וצודקת. זה לא נגד הליכוד, לא נגד הימין, אלא מנוהל מול בן אדם אחד בלבד: בנימין נתניהו. בזה הם מאוחדים".

מנקים בדלי סיגריות

"אני מרגישה שהמדינה מתנהלת בצורה לא דמוקרטית ושאנחנו חיים באי־ודאות גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה כלכלית", אומרת אמיליה יצחקי, 72, פנסיונרית, בעברה מורה, מראשון לציון. לפני כחודשיים היא החלה להגיע פעם בשבוע, לפעמים גם פעמיים, להפגנות ברחוב בלפור בירושלים. "מאז ומתמיד הייתי אקטיבית", היא מבהירה, "אם זה בעבודה שלי, במשפחה שלי, אקטיבית עם החברים שלי. אני יוזמת דברים, אני דורשת מעצמי ומשתדלת לעשות דברים. אני לא אדם פסיבי".

היא מגיעה להפגנות ברכב עם שלושה־ארבעה חברים. "בחודש האחרון הצטרפו הצעירים להפגנות, וזה מאוד משמח אותי", היא אומרת. לדבריה, בתחילת ההפגנה אפשר לראות אותה בשורה הראשונה. "אחר כך אני מפנה את המקום לאחרים", היא אומרת. "באופן כללי אני כל הזמן עומדת, כל הזמן משתתפת ולא יושבת בצד. כך גם החברים שלי. זו הפגנה שהפכה להיות מאופיינת בקהל של צעירים, אבל עדיין יש הרבה מאוד אנשים מבוגרים שמגיעים. המבוגרים הם אלה שהתחילו בזמנו את המחאה וישבו קבוע מול מעון ראש הממשלה".

אמיליה יצחקי (צילום: פרטי)אמיליה יצחקי (צילום: פרטי)

גם יצחקי לא מוטרדת מהקורונה. "אני לא חוששת להידבק בהפגנה. צעירה כבר לא אמות", היא אומרת. "עד לפני כשבוע עבדתי כמעט יום־יום, הייתי משגיחה בבגרויות. אני לא מפחדת להידבק, אני נשמרת, אני עם מסיכה. למסעדות אני לא הולכת, אבל להפגנות כן. אני לא מעוניינת שאף אחד מהנבחרים יהיו נאשמים או ישבו בבית הסוהר, ואחר כך יחזרו לממשלה ולכנסת. אני רוצה חברי כנסת וממשלה ישרים, ולכן אני גם מפגינה".

משפחתך לא ניסתה להניא אותך מלנסוע להפגנות?
"הם אמרו לי: 'אל תיסעי', אבל כשראו שאני כן נוסעת, אמרו לי: 'תשמרי על עצמך'. רק פעם אחת לא נסעתי כי מאוד דאגו אז שתהיה אלימות".

האלימות לא מפחידה אותך?
"לא, כי אני רואה איך אנחנו מתנהלים. בדרך כלל אלימות מתרחשת בסוף ההפגנה. את זה אנחנו כבר שומעים בחדשות בדרך הביתה. בסוף ההפגנה אנחנו ישר נוסעים. כשפותחים את המחסומים אנחנו, המבוגרים, הולכים הביתה. אנחנו לא מצטרפים לאלה שרוצים לעשות הליכה למרכז העיר ומתיישבים על הכביש. אנחנו גם מנקים אחרינו את כל הרחוב עד כיכר פריז. לא משאירים פיסת נייר או בדל סיגריה".

יצחקי מעדיפה להגיע להפגנות שבבלפור ולא לאלה המתקיימות בתל אביב. "לתל אביב אני לא נוסעת, לא סומכת שאמצא חניה", היא מחייכת. "כשאני מגיעה לבלפור, אני גם מביאה מזון, עוגות, פירות ושתייה לאנשים שישנים שם ונמצאים במקום במהלך כל היום".