אם ירצה חמאס, תמה השבוע העונה השלישית של סדרת המתח "בלונים בעוטף עזה". הסכם, תיווך קטארי, רגיעה זמנית - המילים האלו חוזרות אלינו שוב השבוע, אבל שם, בקיבוצים ובמושבים, מתורגלים ולא דואגים. לפי התחזיות, האקשן עוד יחזור.

שריפה בעוטף עזה. (צילום: אלי כהן דובר כבאות מחוז דרום)

"רק כשילד נפצע או נהרג זה מעורר את כולם, ככה זה עובד", הסביר לי ח"כ לשעבר חיים ילין, תושב קיבוץ בארי. "אין אצלנו מניעה. אתה מביא סופר־טנקר רק אחרי שריפה, ואם אין מלחמות - אז איך יקבלו צל"שים? זו תרבות שצריך לשנות. הציבור לפעמים מתבלבל, יכול להיות שיורים קצת יותר על משגרי בלונים, אבל האסטרטגיה לא משתנה".

"לא פעם חטפתי 'שתוק, אל תתראיין, אתה בעצמך עושה את הבלונים והשריפות למשהו הרבה יותר גדול'. הסברתי לצבא ולכולם שאם לא נגיב, בסוף יגיעו הרקטות. אז באים חברי כנסת ומנהיגים, נותנים נאום, מקבלים כותרת והולכים. אני פעם רוצה שעיתונאי יעשה כתבה על הנאומים והססמאות, מנתניהו ועד גנץ, ויבדוק את הפער, כי כבר מזמן חמאס היה צריך להיות מחוסל ועזה לא הייתה קיימת. הכלים צריכים להיות יותר אינטנסיביים כדי שחמאס יבין".

על מה אתה מדבר? מבצע? מלחמה?
"אין דרך אחרת. לא מכיר בהיסטוריה ארגון טרור שהפך להיות פוליטי בלבד. אין פתרון לבעיית השריפות, כי ישראל, באסטרטגיה, רואה בהן משהו שעליו לא יוצאים למלחמה וגם לא למבצע, והתגובה צריכה להיות מינורית בשביל לא להכביד. האסטרטגיה היא להגיע להסדרה והיא נקבעה אחרי צוק איתן, אבל גם את זה לא עשו. אם אתה שואל אותי מה הפספוס הגדול של נתניהו, אז הוא נמצא כאן. חמאס, אחרי צוק איתן, היה על הפנים, ועכשיו צריך להגיע לאותו מצב. אין ברירה. מבצע כדי לא למוטט אותו, אלא להחליש, כי הוא השלטון".

חיים ילין  (צילום: יוסי אלוני)חיים ילין (צילום: יוסי אלוני)

רובנו לא מודעים לכך, אבל בין אותם מפגעים מהצד השני של הגדר ותושבי עוטף עזה מתקיימת מלחמת התשה שנמשכת שלוש שנים וכל פעם משנה את פניה, משתכללת כמו בתהליך אבולוציוני. זה התחיל ב־2018 עם עפיפוני תבערה, שבעזרת גחלים פרימיטיביות שרפו עשרות אלפי דונם של חיטה ו־12 אלף דונם של יער.

החקלאים והמדינה חשבו מה לעשות בתגובה לקראת קיץ 2019 והחליטו על קציר מוקדם של החיטה, שרובו ישמש למזון בהמות ולתחמיץ, ובמקביל החליטו לפרוץ דרכי גישה ולהיערך עם צוותי כיבוי מתוגברים, על מנת להגיע מהר לשריפות ולכבותן ביעילות.

חמאס לא פראייר. הוא החליף את העפיפונים בבלונים שקופים, במטרה שלא יזוהו. בלון מלא בהליום עף לטווחים ארוכים יותר, אבל גם אותם שדרגו והחליפו בקונדומים, שהם יותר חזקים ועמידים ואותם ממלאים בגז מזגנים, הנחשב לזול וזמין מהליום.

גם הגחלת הפרימיטיבית הוחלפה, והיום תמצאו בבלונים חומר תבערה הרבה יותר דליק. החומר מחובר לבלון בקופסה ובפתיל השהיה שנשרף ובסוף שורף גם את חוט הבלון. בעגת המומחים המקומיים, וסליחה על המילה, הבלון "מחרבן" את המטען על השדה שמתחתיו.

חמאס הבין שלבלונים, מעבר לנזק שהם גורמים לשדות, יש אפקט הרתעתי, והוא החל לשלוח בלונים צבעוניים ומעוטרים על מנת שיראו וייראו וכעת לא רק עם חומרי תבערה, אלא גם עם מטעני חבלה. חומרי נפץ, רימוני רסס, ראש של מרגמה.

פריחת החצב בעוטף עזה (צילום: יוסי אלוני)פריחת החצב בעוטף עזה (צילום: יוסי אלוני)

קיבוץ בארי: אי אפשר להדליק סיגריה ביער

שמורת הטבע מחוץ לקיבוץ בארי, הנמצאת לא רחוק משכונת שג'אעייה בעזה, הייתה צבועה השבוע בשחור פחמי של שרוף. אם היה הקיץ קרב בלתי נגמר בין הצדדים, הוא התרחש בעיקר שם, בשטחים הנרחבים.

מתחת למגדל התצפית של קק"ל ישבו צוותי הכבאיות, אנשי רשות הטבע והגנים ורמי גולד וחיים ילין, מקיבוץ בארי, מתנדבים מסורים, שהגיעו כדי לסייע. "זה יותר עניין רגשי. אני לא מוכן שישרפו לי את הבית", ילין הסביר. "הייתי ראש מועצה וחבר כנסת, ואנשים פחדו שלא אקבל פקודות. אני הראש הכי קטן פה. יש שריפה, קוראים, אני מגיע. לפני שבועיים הלכנו לכבות ליד הגבול ופתאום נשמעו יריות. נסחפנו, לא היינו צריכים להתקרב לשם, אבל אתה רואה שריפה בנחל הבשור ואתה לא יכול להשאיר אותה".

באותן דקות ששוחחנו, על מגדל התצפית עמד יאסין, בחור בדואי מרהט וחיפש סימני אש ועשן. עם כל האמצעים הטכנולוגיים של שנת 2020, בסוף העיניים האנושיות והחושים הטבעיים הם שעושים את העבודה. "אם תדליק סיגריה באמצע היער, יאסין תוך שנייה יקלוט אותך", הבטיח דני בן דוד, מנהל אזור הנגב המערבי בקק"ל. "יש לו עיניים טובות, ידע בכיוונים, ערנות. הוא יכול לכוון אותך ברמה של ימינה־שמאלה ישר מהמגדל, מכיר מעולה את הסביבה".

חיים ילין  (צילום: יוסי אלוני)חיים ילין (צילום: יוסי אלוני)

רק ישבנו קצת לנוח, ויאסין איתר שריפה חדשה בשמורה. הצוות של ילין וגולד זינק ראשון. גם בגלל היכרות מצוינת עם הסביבה וגם בגלל טרקטורון מהיר שאליו מחוברת עגלת כיבוי עם מכל מים קטן בנפח 250 ליטר. הכלי התגלה כהכי נייד, בטח בשבילי החול, וצוותי הכיבוי האחרים נאלצו לדלוק אחריו.

כמה דקות מאוחר יותר והאש כבר הייתה תחת שליטה. "כשבאים ועוקצים אותנו, הקיבוצניקים 'בוגדים, עוכרי ישראל, שמאל', אני מזמין את כולם לבוא ולהיות איתי תורן ולהוציא את הזעם. חושב שמישהו יבוא? אף אחד", ילין אמר בזמן שניגב את הזיעה. "חבל שלא עובר פה איזה מקור מים, כי הייתי רוצה לראות כמה מתרחצים היו מגיעים. אני מגן על השדות, החיות, השמורה. אני תמיד אומר 'הם יכולים לשרוף את מה שאתה רואה, אבל לא את השורשים'".

בדרך חזרה לעמדת הכוננות, מתחת למגדל קק"ל, לצוות המתנדבים יש תרגולת מילוי מכל. שם, כשהם שחורים מפיח, רמי, שבימי שגרה בונה מסלולי רכיבת אופניים, נאנח: "את הריח בטח לא יקלטו בכתבה, נכון? אגיד לך דוגרי, אני ברגשות מעורבים נמצא איתכם, כי המצב לא מזיז לאף אחד. מי שמסתכל על זה ברמת גן, זו יכולה להיות מבחינתו שריפה מהיום, מלפני שבוע, או שלוש שנים. זה לא רק נראה אותו הדבר, אלה גם אותם אנשים. פעם חשבתי שאנחנו נותנים למדינה אוויר לנשימה כדי שתגיע להחלטות הנכונות, אבל זה לא קיים. יש דברים אחרים שלא פחות חשובים כמו הקורונה, או מי אשם בבחירות הבאות, לא חסר".

חיים ילין  (צילום: יוסי אלוני)חיים ילין (צילום: יוסי אלוני)

חזרנו לכמה דקות של מנוחה. ילין הסתכל על אפליקציה בנייד שסיפרה על כיווני הרוחות הצפויים בשעות הקרובות. הוא אמר שגם חמאס מסתכל על אותו יישומון ואחרי הפרחות הבלונים של ארבע אחר הצהריים, יגיעו אלה של השעה חמש. "זה מאורגן ומתוקתק בצורה בלתי רגילה", הסביר ילין. "הם אפילו שולחים תמונות של אילו בלונים הם הוציאו ויודעים בדיוק איפה הם נפלו. כששואלים מה היא מלחמה סימטרית, אז אני מסביר: שקל וחצי מול F־35 במחיר של 100 מיליון דולר. אנחנו תמיד פועלים מאוחר. היינו צריכים להתחיל כשהם התחילו עם העפיפונים. כל מי שמעיף עפיפון תבערה, להוריד אותו, ואז אתה לא מגיע למצב של היום. כעת הנוסחה היא שתמורת עפיפונים ובלונים התגובה היא ירי טנקים, או אין תגובה בכלל".

אתה פסימי?
"אני תמיד אופטימי. עברתי את עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. הבעיה שאנחנו לא עושים צעדים מדיניים. נתניהו עובד כסוליסט, ומדינה אי אפשר לנהל ככה. לא תשמע ממני ביקורת על כתבי האישום שלו. אני מבקר אותו על כשל ניהולי ממדרגה ראשונה. כפוליטיקאי אלוף העולם, בניהול מדינה הוא נכשל".

אמרתי לילין שאחת האלטרנטיבות המשמעותיות היום, לפחות בסקרים, היא יאיר לפיד, האיש שהראה לו את הדרך החוצה מרשימת יש עתיד. "לפיד, לדעתי, הוא לא התחליף, ולא בגלל חוסר ההתאמה", ענה. "בפוליטיקה אתה לא יכול להיות אנטי־ביבי, אנטי־חרדים ואנטי־ערבים. אני גם לא מאמין במפלגת אנטי־ביבי. אני מאמין במפלגה שמייצגת אידיאולוגיה. הטעות הגדולה ביותר של השמאל הייתה שהם אמרו 'אנחנו נוכיח לביבי', אבל מי שצריך להכריז 'אשם' או לא - זה בית המשפט. זה הטמטום של האנטי־ביבי. כמו ילדים קטנים בגן, אם אני לא אתחיל לבכות, אף אחד לא ישים אליי לב".

אתה מתגעגע לפוליטיקה?
"רק לעבודה הציבורית. היום היה סיכוי שהייתי משאיר את המפתחות, כי לא מתאים לי להיות צבוע. אנשים לא אומרים שם את האמת, עושים זיג־זג, מסתכלים על סקרים, לא מדברים מהלב. כמה אנשי פריפריה יש בכנסת? 90% הם מירושלים, תל אביב והמרכז. במפלגות שאין בהן פריימריז, הפלוס הוא שיאיר לפיד יכול להביא אותי, ומצד שני העשייה הפוליטית לא חשובה, חשוב רק הרייטינג. אין עשייה ציבורית, וזה מה שגומר אותי".

ילין נראה מצוין. בגיל 62 הוא רץ, רוכב על אופניים. עוסק בפרויקטים כלכליים, מועמד לנהל קיבוצים בסביבה, הוא חי את האזור, גם אם הוא מדיף ריח עשן של שריפות. "המצב כנראה יכול מבחינת ההנהגה להימשך, כי האזור ממשיך לצמוח", חייך. "לזכות נתניהו, הוא נתן צ'ק פתוח לקלוט משפחות ולבנות. המצב שלנו מטריד לא ברמה של ביטחון חיים, אלא בגלל שאתה עסוק בזה. טרור, האידיאולוגיה שלו היא לשבש חיים וזה מצליח. אתה לא מוציא ילדים ללימודים, או שטיל קורנט הורג אזרח ואז חוסמים כביש ובונים חומות. אנחנו בונים הגנה ועוד הגנה, וזו שיטה מאוד בעייתית".

בלון תבערה בעוטף עזה  (צילום: קובי סופר, רשות הטבע והגנים)בלון תבערה בעוטף עזה (צילום: קובי סופר, רשות הטבע והגנים)

קיבוץ ניר־עם: אנחנו הסוג ב' של שדרות

לפני כשנתיים הגישו חקלאים בעוטף עזה תביעה לבית הדין הבינלאומי בהאג נגד ראשי חמאס, בהם יחיא סנוואר ואסמעיל הנייה, על טרור הבלונים, שרק החל. בין התובעים היה עופר ליברמן, מנהל ענף החקלאות בקיבוץ ניר־עם, השוכן ממש מול שדרות.

"לא התייחסו לתביעה שלנו", אמר ליברמן כשנפגשנו השבוע במוסך של הקיבוץ. "באותה תקופה הפלסטינים גם הגישו תביעה נגד חיילים וקציני צה"ל על הפרת זכויות אדם, ירי בגדר, ובהאג הבינו שאם הם ירצו לדון בתביעות שלהם, הם יצטרכו לדון גם בתביעה שלנו, אז כנראה החליטו שלא זה ולא זה. לא קיבלנו אפילו תשובה, אבל לפחות הייתה חשיפה תקשורתית, שאנשים בעולם יבינו שקורים עוד דברים חוץ מילד פלסטיני שאיבד בית. אז אומר היום שר הביטחון 'לא נעבור בשתיקה', 'דין בלון כדין קסאם'. ססמאות גם אני יודע להמציא. לפני הרבה שנים הייתה חנאן עשראווי מהצד הפלסטיני שהייתה יוצאת לתקשורת, כמו תותחית. אצלנו יצא איזה אחד שלא ידע מילה באנגלית והתראיין ל־CNN. קצת הסברה. אל תקצה לנושא חדר קטן במשרד החוץ. יש לנו יותר מ־30 שרים, תעשה משרד הסברה שתפקידו מבוקר ועד הערב להסביר לעולם מה קורה".

ליברמן, 59, הגיע לניר־עם ב־1978 כחלק מגרעין נח"ל. הוא התחתן עם בת הקיבוץ, נולדו להם ארבע בנות, והוא הפך לחלק מהאדמה. ליברמן זוכר איך בשריפות הראשונות של שדות החיטה, שבאו זו אחרי זו, חבר מצא אותו ברכב יושב ובוכה.

"התחושה הזו שאתה אומר לעצמך 'עבדתי חצי שנה ובא איזה בן זונה ועם גחל קטן הדליק הכל'", נאנח כשנזכר. "בתחילת התהליך נתפסנו עם המכנסיים למטה, אבל עוד ב־2018 התארגנו. היינו יושבים משעה שלוש אחר הצהריים, כשהחלה הרוח החזקה, על גבעה, חמושים בשני טרקטורים עם דסקוסים ורצנו כמו מטורפים משריפה לשריפה, בסביבות 30 שריפות ביום. אתה לא רואה את הבלון כשהוא נופל, אלא רק את הלהבה ואז סוגר מסביב. בסופו של דבר הנזק לא היה של עשרות מיליונים, אלא מיליונים, וכבר אז בא צוות ממשרד החקלאות כדי לדבר איתנו על הזריעה. אמרתי, 'אם אתם רוצים שלא נזרע, תשלמו. תפקידי הוא לעבד את האדמה ותפקידכם לשמור'. אז יצא מתווה שאם נקצור את החיטה יותר מוקדם, את דלתת ההפסד המדינה תשלם ובאמת זה מנע שריפות. הבעיה היא הנזק המורלי, הנפשי, שהוא גרוע יותר. אתה חי תחת עשן. זה מעבר לכסף".

מה זה מורלי?
"לפני שנתיים הבאתי את הוריי לקיבוץ מחיפה. אמי באיזה שלב לא הייתה יכולה ללכת, ולפני חמישה חודשים נתפסה באחד מאירועי ההתחממות בפרגולה עם כיסא גלגלים. זו הייתה התקפת קסאמים כשכולם התפוצצו מעלינו. אמי נכנסה להיסטריה של בכי, ואבי באותו יום אמר 'אנחנו עוזבים', ולפני חודש, בגיל 88, הם קמו ועזבו. ב־22 באוגוסט 2019 בתי התחתנה פה, בבריכה. ביום החתונה, בתשע בבוקר, היא אמרה 'תבדוק אם לקיים את החתונה', כי ערב קודם היו קסאמים בנחל עוז. אמרתי שאנחנו הולכים על החתונה, אבל אתה יושב ורועדות לך הביצים מפחד".

עופר ליברמן (צילום: יוסי אלוני)עופר ליברמן (צילום: יוסי אלוני)

ליברמן מספר שבמשך עשר שנים היה אחראי קליטה בקיבוץ. בימים של רגיעה הביקוש הוא בדרך כלל גדול, בכל זאת יש שם שקט מרגיע, נוף מקסים ואיכות חיים, אבל רק מתחילה התחממות וכבר היו משפחות שמיהרו לעזוב, האווירה לא התאימה להן.

"כשאני אומר 'הגיעו מים עד נפש', כנראה שהם לא, והפוליטיקאים מבינים, בציניות, שנמשיך לחיות ונמשיך לספוג", הוא אומר. "עלה לנו כבר רעיון לקחת את הקיבוץ ולהעביר אותו מקום. יש לנו שטחי מרעה שנמצאים 15 קילומטר מפה, בין קיבוץ רוחמה לברור חיל. אמרנו, נעשה שם יישוב זמני עד שיהיה שקט. אנחנו הרי הסוג ב' של שדרות, קסאמים שלא מגיעים אליהם, נופלים עלינו. הצענו לכמה משפחות, שאם יש התחממות נקים מחנה אוהלים, או קרוונים וכשיירגע נחזור.

"תראה, היו תקופות שכבר בבוקר ידעתי שהולך להיות משהו ואין לי קשר לגורמי מודיעין. היה איזה אירוע אצלנו בשבת בבוקר. רכזת התרבות ביקשה לארגן משחק 'חפש את המטמון'. בשעה שמונה התקשרתי ואמרתי 'תבטלי'. קראתי את המפה, ואכן בעשר הייתה התקפת קסאמים. תאר לך התקפה כזו וכל הקיבוץ בחוץ. אפילו אם לא היה קורה כלום, אבל ההיסטריה של משפחות שרצות לחפש מיגוניות".

אתה מתאר מצב מלחמה.
"אנחנו במלחמה. אתה חושב שאשקלון ואנחנו זה אותו הדבר, אבל זה לא. היא אומנם חוטפת, אבל אנחנו על בסיס יומיומי. פעם ביום או יומיים יש פה 'צבע אדום', וכשצה"ל תוקף, אנחנו עפים מהמיטה, כי זה עובר מעלינו. אין ספק שמטרת חמאס היא להטריד, והוא מצליח. הרי אין לו אומץ להוריד רכבת או מגדל בשדרות והוא יכול, רק מבין שיש כללים שאסור לעבור. מי שלא גר פה לא יכול לקלוט את רמת ההטרדה. אתה קם בבוקר עצבני מאחר שלא ישנת טוב, כי בשעה אחת הייתה אזעקה ובשעה שלוש צה"ל הגיב, וכשהוא מגיב אתה מתעורר, ובגילנו קשה להירדם. בשלושת השבועות האחרונים כל לילה הצבא תקף".

לך יש פתרון?
"אני אשָמע לא פוליטיקלי קורקט. ישראל עברה מהפך במלחמת לבנון הראשונה. עד אז, חייל שחזר מהקרב היה גיבור, מאז חייל הוא ילד. זה לטעמי ההבדל הגדול. המדינה אומרת 'לא נצא למלחמה על כל דבר'. אני גם לא מצפה, אבל נוצרת בעיה תדמיתית. במלחמת לבנון השנייה נהרגו עובדי רכבת ישראל ובאותו הזמן חיילי גולני והרעש שעשו על מות החיילים היה עשרות מונים גדול מהרעש על מות האזרחים. יש לי חברים שאומרים, 'מצטערים, לא נשלח את הילדים להילחם בבלונים'. אני לא יכול להתווכח, זה לא אני והם, זו התפיסה שהשתנתה, ואז אתה שם פלסטר על פלסטר. נגמר מבצע באיזה הסכם לא רציני, ואתה אומר 'היינו צריכים להמשיך אותו רק עוד שעתיים'".

רפי וביאן (צילום: יוסי אלוני)רפי וביאן (צילום: יוסי אלוני)

קיבוץ עלומים: הפתרון הוא גם דרך דו־שיח

ב־28 השנים האחרונות משמש רפי בביאן כקצין הביטחון של המועצה האזורית שדות נגב, שחולשת על אזור הנגב הצפון־מערבי ובין היתר נושקת לרצועת עזה. מדי יום בביאן מפטרל בין בלון תבערה למטען נפץ, ותוך כדי נהיגה. השבוע הוא נאלץ להתעמק בחתונת בנו, שי, שנערכה אתמול. היו צריכים להחליט על מפיות ומפות.

"שואלים אם אני עובד קשה, ואני לא", חייך. "עובד קשה זה החקלאי או היערן שנמצאים בשמש עם טורייה. אני עובד ארוך, עבה. זה מאתגר, זה מתח, אחריות גדולה. כשבלון נופל ביישוב, רק שילד לא ייגע בו, או חלילה יקרה משהו. אם ייגרם נזק, אני אקח את זה מאוד קשה".
רק יצאנו מקיבוץ עלומים ועל הכביש הראשי נתקלנו בחסימה משטרתית. בביאן אמר שבאזור שלהם אם נרשם עומס של יותר משלוש מכוניות זה או בגלל תאונת דרכים או בגלל אירוע ביטחוני. הקב"ט הפעיל צ'קלאקה, ועד מהרה התגלה חבלן שפירק מטען חבלה שהוצמד לצרור קונדומים ונחת בתוך שדה חקלאי.

"אל תזלזל, בנתיבות נפל מטען במגרש כדורסל וראינו איזה אפקט היה לפיצוץ", הזהיר. "בבלוני שריפה אנחנו מנסים ומצליחים עם כוחות הכיבוי למזער נזקים. לגבי בלוני החבלה, הוצאנו פלאיירים לתושבים, ואנחנו אומרים לילדים שבחפץ חשוד אל תיגע, פן תיפגע, כפי שלימדו אותי בשנות ה־70 בירושלים. ראינו כאלה עם ראשי מרגמה וראשי אר־פי־ג'י ורימוני רסס. מטענים שמוחבאים בתוך ספרים. האנשים האלה רוצים לפגוע ביהודים".

לפני שנה, ממש בתוך הקיבוץ, נחת לפני ג'יפ הרנגלר של בביאן בלון תבערה. הוא יצא על מנת לכבותו, אבל הרוח סחפה את הבלון אל מתחת לרכב, והוא התלקח ונשרף כליל. "תחת המועצה יש לנו 16 רבש"צים, שמונה מהם בקטגוריה של עוטף עזה", בביאן מספר. "ראש המועצה שלנו מבין כמה נושא בלוני התבערה חשוב, אז יש גרורי כיבוי אש, טרקטורוני כיבוי אש. הם מגיעים ראשונים למקום האירוע".  

בביאן עבר ליד בית העלמין של הקיבוץ וצפר פעמיים. כל פעם הוא עושה זאת. לפני פחות משש שנים, בנובמבר 2014, הוא איבד את בתו מרווה, שהייתה בת 18 כשנפטרה ממחלת הסרטן. "בצוק איתן אמרו שאני נלחם בשלוש חזיתות", חייך בעצב. "בני שי היה בחאן יונס עם עורב צנחנים. מרווה נלחמה על חייה בטיפולים קשים, ואילו אני הייתי פה בגזרה המאתגרת. מרווה הפסידה רק בשבוע האחרון כשתש כוחה. ילדה חזקה, שניבאו לה עתיד. אמרו שהיא תהיה הטייסת הראשונה".

"מרווה ציוותה אותנו לחיות, לצחוק, לאהוב. מי שמכיר אותי יודע שלצחוק זה קל, לאהוב אני משתדל ולחיות זה לקום בבוקר. למרווה יש אח תאום בשם תומר, שלא מזמן סיים שירות בפלח"ן צנחנים, ושי שביום חמישי מתחתן, ועידן הגדול שנשוי, ואת הלחיות לקחנו צעד אחד קדימה. מרווה ותומר נולדו בהפריית מבחנה, שממנה נשארו עשרה עוברים מוקפאים. בגיל 55 נולדו לי ולאורית תאומים מדהימים, אלון ועמית, והיום אנחנו מגדלים באהבה את שניהם, בני 4 וחודשיים, עלו רק עכשיו לגן".

לא חשבת לעזוב פעם את האזור? בכל זאת, יש ילדים.
"אפילו לא המחשבה הכי קטנה. החיים פה כל כך טובים, חוץ מהחרא בלבן הזה. הילדים הגדולים אומרים לי 'אבא, יש לנו שריטה', אבל גם לילדי קריית שמונה בימי הקטיושות ולילדי ירושלים באוטובוסים המתפוצצים. כל הארץ זו שריטה אחת גדולה. אנחנו מנסים למזער אותה, לטפל בה ולדאוג שהילדים יחוו חיים טובים בצל הצרה הזו".

השריפות בעוטף עזה (צילום: אלי כהן דובר כבאות מחוז דרום)השריפות בעוטף עזה (צילום: אלי כהן דובר כבאות מחוז דרום)

המשכנו בנסיעה לבאר מרווה, שנמצאת בסמוך לקיבוץ. חורשה שנקראה על שם בתו של רפי וספגה גם השנה מספר שריפות מבלונים, כולל בסוף השבוע שעבר. "שאלו מה זה עושה לי", בביאן הביט על הנזק שמסביב. "כל שריפה עושה משהו, אבל פה זה משהו אחר. העליתי לפייסבוק תמונה, ויצר איתי קשר מוחמד מבית לאהיא ואמר בעברית רהוטה 'סבי נולד מתחת לבאר הזו, כל אחיו היה להם שכל והם ברחו לבקעת באר שבע, ורק הוא ברח לעזה'. הוא סיפר שמגיל 12 הוא עובד בפרדסים של מושב שובה. אמרתי 'סחתיין, הגיע לכם עכשיו 100 דולר', כספי חמאס. הוא נתן קללה בערבית ואמר שלא כולם מקבלים והוא מוכן לוותר תמורת עבודה בישראל. 'אצלכם אני אביא 100 דולר ביום'. אז שואלים למה הם בוחרים בחמאס ולמה הם לא מתקוממים? זה לא כמו אצלנו שאפשר להגיע לבלפור. יתקוממו, יקומו בבית קברות. לכן אני לא מדבר על שלום, אלא על נורמליזציה. אני מקווה שהיא תהיה בחיי, שנשאיר לילדים משהו".

עלומים הוא קיבוץ דתי, בביאן חובש כיפה, אבל לעומת לא מעט מיליטנטיות ששמענו במהלך היום, הוא חושב אחרת. "אני לא מהאנשים שיגידו 'תרים מטוס, תפציץ, תחריב'", הוא אומר. "זה לא הפתרון. זה אולי צריך לבוא עם מכה צבאית כואבת, אבל לא רק. הפתרון נמצא בדו־שיח, שהצד השני יבין שכדאי לו לדבר עם המג'נונים, היהודים. אחרי הסכם אוסלו נשביתי בקונספציית המזרח תיכון חדש".

"בדעותיי, בטח כשהייתי צעיר, הייתי יותר ימני, אבל עשיתי מילואים בציר קרני־נצרים והגענו יום אחד לצומת נצרים, והתמונה שנגלתה לעיניי הייתה של חייל פלסטיני ומג"בניק משחקים שש־בש, כשהקלצ'ניקוב והאם־16 שוכבים על הרצפה. התקרב אליהם מג"בניק נוסף והגיש קפה. הפלסטיני לקח שלוק ואמר למג"בניק 'עשית קפה של אשכנזים'. אמרתי, אם שניהם משחקים שש־בש ומסוגלים לצחוק על רמת הקפה, יהיה שלום ונצטרך לעזוב, וזה היה עוד לפני שמישהו חשב על ההתנתקות. האמנתי שתהיה ריביירה עזתית ובמקום לנסוע לאילת אסע לשם לנופש, אבל מהר מאוד הם הפנו את הנשקים אלינו. לדעתי, ביבי היה מוכן ללכת רחוק, תראה את ההבלגות במהלך השנים. יגידו 'אבל אנחנו סוגרים אותם'. יש ברירה? הרקטות שנופלות כאן זה בגלל שלא סגרנו מספיק טוב. הם לא חפצי שלום".

בביאן לקח אותנו לסיור לא רחוק מגדר הגבול. את חיילי כיפת ברזל, שממוקמים באזור, פינק בטבליות למכונת כביסה, תמיד יש לו צ'ופרים ברכב. הוא המשיך והראה לנו את קווי החשמל שעוברים מהשטח שלנו היישר למעמקי הרצועה, הצביע היכן עוברים צינורות המים. באמת מוזרים היחסים האלה.

"היה אפשר לסגור את השיבר ואין מים לרצועה. להפיל עמוד חשמל, ואין חשמל, אבל זה אפילו לא עלה במחשבותיי גם בימים הכי קשים", הסביר. "אני לא שמאלן, אבל אשרינו שאנחנו בני אדם".