כששואלים את י' בן ה־49 מהיכן הוא, מיד ניכרת על פניו גאווה. "חלב", הוא עונה ומדגיש: "אני גאה להגיד שאני חלבי, וגאה להגיד שאני יהודי וישראלי". אם מישהו היה אומר לילד בן ה־11 שגדל בחלב של תחילת שנות ה־80 שהוא עוד יהיה בעל תפקיד משמעותי בכל הנוגע לסוריה במערך המודיעין של יחידת 8200, ספק אם היה מאמין. זאת אף שהכמיהה לישראל תמיד הייתה באוויר והסיפורים היו חלק מהבית. “בערבי שישי, אחרי הקידוש, היינו שרים בבית את ‘עושה שלום במרומיו’ עם הלחן של אנריקו מסיאס”, הוא מספר. 

“רצינו לברוח, אבל לא מצאנו את העיתוי הנכון. אחד הסיפורים שליוו אותנו היה על אמנו, שהחליטה ב־1962 להימלט עם אחיה הגדולים למדינת ישראל. הם נתפסו והושלכו למעצר. ילדה בת 12 במעצר עם נשים מוסלמיות. את הימים שהייתה שם העבירה מכווצת בפינה, כדי לא להיתקל במבט של אף אחת. מאז התחזק בה הרעיון לברוח”.

חוקר מודיעין סוריה (צילום: יוסי אלוני)חוקר מודיעין סוריה (צילום: יוסי אלוני)

היום הוא י’ מהצפון, נשוי ואב לשלוש בנות, שכותב שירים בערבית למגירה. ישראלי שמתרפק על סוריה, מתגעגע אל רחובות ילדותו, ויש לו גם מסר: “סוריה היא מדינה מאוד חשובה במזרח התיכון עם מקומות נפלאים. ידנו מושטת לשלום, אבל עינינו פקוחה תמיד. השליטה שלנו במה שקורה בסוריה טובה מאוד. בכל בלגן יש דברים חיוביים ופעולות שיותר קל לעשות מאשר בימים אחרים”.

שיטות ליקוט המידע המודיעיני השתנו מאוד מאז שהצטרף ליחידה לפני 30 שנה, אבל האתגרים נותרו בעינם. “בעידן הדיגיטציה יש המון מידע, ואנחנו חייבים לברור אותו עד תום", הוא אומר. "בעבר היה יותר קשה למצוא את ידיעת הזהב או את המודיעין הערכי ולהגיד: זה הדבר הכי חשוב לנו. היום, עם המגוון הרחב של הביג דאטה, הרבה יותר קל להגיע לדברים הן מבחינת נגישות והן מבחינת האנליסטים שתפקידם לברור לי את הנתונים כדי שאביע את חוות דעתי. 

כשאני חושב בראש יהודי־ישראלי, אני יכול לחשוב על הנתונים בצורה מסוימת, אבל בגלל שהגעתי מרקע של חיים משותפים עם ערבים, עם אותם ערכים ואותם קודים של כבוד, אני יכול להבין אותם יותר. אני חי את התרבות ואת מהות הערביזציה בביתי ובבית הוריי על ידי סרטים, כתבות וחדשות בערבית. אני יכול להגיד: חבר’ה, זו הייתה בדיחה שנלקחה מההצגה של השחקן הזה והזה. מבחינתי, זו סגירת מעגל עצומה”.

אברהם ושרה

פרט לתפקידו ב־8200, הוא עובר בין בתי ספר ברחבי הארץ ומספר את סיפור הבריחה שלו ושל משפחתו בשנת 1982, בעיקר כדי להמחיש לבנות ולבני הנוער ששום דבר אינו מובן מאליו. הוא נולד בראשית שנות ה־70 בחלב שבסוריה, בן לבעל מפעל תמרוקים ולעקרת בית. באותם ימים נותרו בסוריה כ־4,000 יהודים. הם אולצו לחיות בגטאות בערים דמשק, קמישלי וחלב, והרשויות הסוריות כפו עליהם מגבלות חמורות. 

“למדתי בבית ספר יהודי דתי”, הוא מספר. “אחרי שש שעות לימודים ביום היו לימודי גמרא ואחרי זה תפילות מנחה וערבית. השלטון של חאפז אל־אסד לא התנכל ליהודים מצד אחד. מצד שני, נאסר עלינו להתרחק יותר מ־30 קילומטר מאזור המגורים שלנו, אלא אם היה אישור מיוחד של השירות החשאי הסורי. היה חשש שהיהודים, ששלטו במסחר בסוריה והכניסו לה הרבה כסף, יעזבו את המדינה. בטריטוריה שלנו ידעו שאנחנו יהודים, והתנהגו אלינו בכבוד. מחוץ לטריטוריה שלנו הזדהינו כנוצרים”.

שני מאורעות השפיעו עליו. האחד בשנת 1981. “אסד החל במסע כתישה של תנועת ‘האחים המוסלמים’", הוא מספר. "אני זוכר טבח ברחובות. יום אחד, בדרכנו לבית הספר, חסמו אותנו נערים והתחילו קטטות. תפסו חבר שלי ועשו בו לינץ’. מאותו יום הלכנו לבית הספר בליווי אחד ההורים”.

האירוע השני התרחש זמן קצר לפני הבריחה. “יום אחד דפק בדלת של השכנה אדם שהציג את עצמו כאיש מוחבראת (משטרה חשאית – כס”ו). הוא ביצע את זממו בה והלך. שבועיים לאחר מכן הגיע אדם שהזדהה כמוחבראת לבית שלנו. למזלנו, הוא באמת היה כזה. מאותו רגע התקבלה ההחלטה: ‘עכשיו אנחנו בורחים’”.

חוקר המודיעין י' בילדותו  (צילום: פרטי)חוקר המודיעין י' בילדותו (צילום: פרטי)

תכנון מבצע הבריחה יצא לדרך. י’ מספר כי לכל משפחה יהודית סורית הייתה באותם ימים משפחה בארצות הברית. אמצעי התקשורת היה מכתבים עם קודים סודיים. ברגע שהיה מתקבל המכתב אצל המשפחה, היא הייתה יוצרת קשר עם גורמים בארץ כדי שיסייעו בבריחה, עד לקבלת אור ירוק. “אם לא הייתה אפשרות לברוח, הסימן היה המילים: ‘הבת שלי ילדה בת’. 

בשביל לאותת לאור ירוק ליציאה לדרך, הסימן היה ‘הבת שלי ילדה בן’”, מספר י’. “ההודעה שאבי קיבל הייתה: ‘הבת שלי ילדה בן’. הגיע אלינו בחור עם חזות אירופית ואמר לאבי שהוא השליח שיארגן את הבריחה. בסוף השיחה הבחור הוציא שטר מהכיס, חצה אותו לשניים ואמר: ‘בעוד כמה ימים תקבל את החצי השני מבחור שיביא לך אותו מטעמי’. 

אסור היה למכור שום דבר מהבית, כי העיניים היו כל הזמן מופנות אלינו. אחרי מספר ימים קמתי באמצע הלילה וראיתי שבסלון הקטן דלק אור. הצצתי פנימה וראיתי את אבי יושב צמוד למישהו לא מוכר. זה האדם עם חצי השטר, שהיה אחראי על המבריחים. הוא אמר שבתוך מספר ימים נצא לדרך”.

פברואר, חורף קשה ומושלג בסוריה, אבל י’ זוכר את קרני השמש המלטפות שבצבצו מבעד לעננים. “אמא שלי הלבישה אותי בשכבות על גבי שכבות”, הוא מספר. “שאלתי: ‘אמא, אנחנו עומדים לברוח?’, היא כמובן הכחישה. יום לפני כן הגיע שכן יהודי שאמר לאבי שהוא יודע שאנחנו עומדים לברוח, ושאם לא יאפשר לו להצטרף, ידווח עלינו”.

כך באותו יום בשעה 15:00 נדחסו בפורד טרנזיט המסחרית כל בני המשפחה: הורים וארבעת ילדיהם, כשהבכור בן 11 והקטנה ביותר בת שנתיים, זוג דודים והתינוקת, דוד נוסף, שכן נודניק ונהג יהודי, ויצאו לדרכם. “אחרי שעתיים של נסיעה הגענו למקום מפגש שנקבע מראש", הוא משחזר. 

מלחמת האזרחים בסוריה (צילום: רויטרס)מלחמת האזרחים בסוריה (צילום: רויטרס)

"ירדנו מהרכב, והיהודי שהסיע אותנו לקח את הרכב וזרק אותו במקום מרוחק, כך שאם כוחות המשטרה יראו רכב נטוש אחרי כמה ימים, הם לא ידעו מה מסלול הבריחה. הגענו לשדות חקלאיים. לא ידענו כמה ארוכה תהיה הבריחה. אמי הכינה לנו חצי כריך עם ריבה והגיעה בעקבים. התחלנו בהליכה. אני אפילו לא יכול להמחיש בכמה סבל זה היה כרוך. קור אימים, אדמה בוצית. לרגעים חשבנו לוותר. המבריחים ניסו להרגיע. הערב ירד ואמי אמרה: 'אני לא יכולה להמשיך'. המבריח חלץ את נעליו והגיש לה אותן. המשכנו והמשכנו לצעוד בקור. מרחוק ראינו רכב שהמתין לנו, אלא שלא הספקנו להגיע אליו בזמן. חששנו שאם נמשיך ברגל, השחר יפציע ונתגלה. זו הייתה דילמה: או שממשיכים ולוקחים את הסיכון או שחוזרים אחורה. החלטנו להמשיך”.

הם צעדו בדממה ועם עלות השחר נצמדו לסלעים כדי להיטמע. “בשלב מסוים הגענו לנהר שהיה צריך לחצות: קודם ילדים ונשים, אחר כך גברים", הוא ממשיך. "המים הגיעו לי עד הצוואר. נכנסתי פנימה ואיבדתי אחיזה. חושך, ואני צולל פנימה. יד משתה אותי. ניצלתי. הגברים התמהמהו. מסתבר שכשהם באו לחצות את הנהר הגיע סיור משטרתי נוסף, וכל הכסף שאבי שמר למבריחים נרטב. עכשיו הגיע זמן מנוחה קצרה. באותו זמן המבריחים הלכו לשחד את השומר במעבר מסוריה, כדי שיוריד את השאלטר של הגדר החשמלית ונוכל לחצות אותה. העונש בסוריה על חיתוך גדר הוא תלייה, כך שאסור היה לגעת בה. בוואדי מולנו ראינו בתים. הנחו אותנו לצאת בריצה עד לשם. בינתיים הכסף התייבש, אבא נתן להם את הכסף, ומשם דרכנו נסללה. כשהגענו לוואדי כיוונו אותנו משפחות ממוצא זר, הכינו לנו ארוחה והעברנו שם את השעות הקרובות. למחרת הגיע טנדר שאסף אותנו”.

התחנה הבאה הייתה עיר מחוץ לגבולות המדינה. “שלום, אני ישראלי מטעם הסוכנות היהודית”, הציג את עצמו אדם בעל חזות אירופית, נתן סלי מזון והורה שלא יצאו מחדרם עד להגעתו של רכב תיירים שאסף את המשפחה לנסיעה ארוכה. “במהלך הנסיעה עברנו מספר מחסומים”, הוא מספר. “באחד מהם עלה הקצין של המחסום וביקש מכל הגברים לרדת למטה. בדיעבד הסתבר שאיש הסוכנות היהודית שיחד את הקצין כדי שישחרר אותנו. הגענו לבית ספר נטוש שהוסב לחדרי אירוח, ותוחזק על ידי שני יהודים מבוגרים: אברהם ושרה. אני זוכר את הרגע שבו נכנסתי לבית הזה. ידעתי שאנחנו בדרך הנכונה”.

מלחמת האזרחים בסוריה (צילום: רויטרס)מלחמת האזרחים בסוריה (צילום: רויטרס)

 קשה לצפייה


בתום שבועיים הגיעה הבשורה: בעוד יומיים יוצאת טיסה לישראל. “בתוך זמן קצר ראיתי את המראה היפה ביותר שראיתי בחיי: האורות של נמל התעופה בן גוריון”, הוא מספר. “הייתה התרגשות עצומה. קיבל אותנו נציג הסוכנות היהודית, ומשם לקחו אותנו למעון עולים בנתניה עד להתאקלמות. היהודים החלבים קיבלו אותנו בשמחה. לא שיערנו שנגור במעון הזה שלוש שנים וחצי. באנו מדירה ענקית לדירת שלושה חדרים, שש נפשות ב־60 מ"ר. הגענו מרקע אמיד, כסף לא היה חסר. עכשיו התחלנו מהתחלה. למדתי בבית ספר יסודי דתי, ואבי היה צריך לחפש תעסוקה. כאקדמאי הוא מצא עבודה די מהר והתחיל כפקיד זוטר. הפכתי מהר לישראלי, למרות שהיו קריאות גזעניות".

לפני השירות הצבאי הגיע נציג של צה”ל לבית הספר. “ההורים שלי פחדו שאתגייס ואפילו שקלו לשלוח אותי לארצות הברית”, הוא אומר. “הרגשתי יחס מועדף מצד נציג צה”ל. לא הבנתי למה. הסיבה הייתה שהוא בא לגייס אותי ל־8200. בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה. כל מה שידעתי הוא שתופסים נשק ונלחמים”.

הוא התגייס למודיעין ועבר קורס ראשון מסוגו שנועד לערביסטים דוברי ערבית שפת אם מסוריה. בזמן שירותו ביחידה מילא שורה של תפקידים משמעותיים והיווה מוקד ידע. כך למשל, אחרי קבלת דיווח על פעילות צפויה על ידי חוליה בצפון, צה"ל עמד לנקוט צעדי כוננות מוגברת, מה שעלול היה לגרור את האזור למצב מתוח. 

טורקיה תוקפת כורדיים בצפון סוריה (ארכיון) (צילום: רויטרס)טורקיה תוקפת כורדיים בצפון סוריה (ארכיון) (צילום: רויטרס)

“קיבלתי לידי חומר מודיעיני שההערכה הראשונית כלפיו ציינה שהוא מעלה חשד לפעילות עוינת של חוליית אויב", מספר י'."לאחר שבחנתי את המידע ביקשתי לעצור הכל. הצלחתי להבין שהמשמעות שונה מכפי שההערכה הראשונית הייתה. החלטתי להציף לדרג מקבלי ההחלטות ולבקש לבטל את הכוננות. זה לקחת החלטה של חיים ומוות, אבל החיבור לשפת אם, לתרבות, למנהגים אפשר לי לראות תמונה אחרת, שהתבררה כמדויקת יותר. במקרים רבים, באמצעות חיבור לשפה ולתרבות, יחידה 8200 הצליחה להבין את התמונה הכוללת ולקרוא בין השורות. לאחר זמן מה, התברר שהיה מדובר בהחלטה נכונה שהוכיחה את יכולות המודיעין של היחידה".

הוא רואה את הכאוס בסוריה בזמן מלחמת האזרחים. “בנימה אישית, מאוד כואב לי", הוא אומר. "הרבה אנשים, תרבות ומוסדות נפגעו עמוקות. כמסתכל מהצד, כאזרח סורי לשעבר, התמונות קשות לצפייה. ברמה המודיעינית, יש לנו משימה - לשמור על ביטחון המדינה - ועל כן היינו צריכים להיות מחוברים למתרחש ולהבין מה המשמעויות של המלחמה. 

היינו צריכים לשקף אם דאע"ש מצליח להשתלט על שטחים נוספים באזור, אם אסד מצליח להתגבר על המורדים, ואם המלחמה מתקרבת לגבולות מדינת ישראל. האתגר גדול. מול המציאות המשתנה - אנחנו צריכים להשתנות בעצמנו, להשיג מידע חדש, רלוונטי ומהיר. בתקופה כזו של מלחמת אזרחים, הפייק ניוז עולות שלב. יש ערימות של מידע שנזרק ממקום למקום, מארגון לארגון. בתוך זה התפקיד של 8200 הוא לספק מודיעין בזמן אמת".