אין ספור משפחות יהודיות התפצלו במהלך השואה. חלק מהאנשים שנשארו בחיים לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם. יש כאלה שניסו לחפש קרובים ומצאו, ויש כאלה, בעיקר בני הדור השני, שבכלל גם לא ידעו את מי לחפש כי הוריהם לא שיתפו בטרגדיה האיומה ובאובדן שחוו בשואה. אבל הגורל מזמן הפתעות רבות. כך קרה לאחרונה לברכה לוקס וליוחי מילר, שגילו לפתע שהסבים שלהם היו אחים. "בתחילת הקורונה קיבלתי הודעה למייל: 'שלום ברכה, סבא שלך וסבא שלי היו אחים'. להודעה צורף מספר טלפון", מספרת לוקס, בת 72, מחיפה. כאשר התחקתה אחר כותב ההודעה הזו, גילתה לוקס שיש לה בן דוד מדרגה שנייה, שעליו לא שמעה מעולם, והוא מתגורר ברעננה.

בן הדוד, יוחי מילר, בן 65, נולד לחיים מילר ולטובה לבית לגשטיין. אמו שרדה את השואה וכך גם רוב משפחתה. חיים מילר חי עם משפחתו בברלין, ובסוף 1938, במסגרת עליית הנוער, הוא נשלח לישראל. משפחתו נשארה בברלין. אביו, יוהן מילר (הסבא של יוחי) נעצר על ידי הנאצים במאי 1942 ועונה למוות במשטרת ברלין. אמו ושני אחיו (סבתא של יוחי ודודיו) נשלחו במרץ 1943 לאושוויץ ולא חזרו. "אבא שלי היה בעצם השריד היחיד מהמשפחה הגרעינית", מספר מילר. "היה ניסיון שלא צלח להעלות את המשפחה שלו מברלין לארץ. בישראל אבי הכיר את אמי טובה, והם התחתנו. נולדו להם שני בנים, אני הבכור".

אביך דיבר אי פעם על משפחתו שנספתה?
"נושא השואה היה טאבו בבית, וגם לא העזנו לשאול שום דבר. כל זה למעשה התפוצץ כשהבן הגדול שלי היה צריך לעשות עבודת שורשים. אחרי התלבטויות לא קטנות החלטנו שאין ברירה וצריך לשאול. ברגע ששאלנו, התברר שאבא שלי במשך שנים תיעד את כל קורות המשפחה, כולל מכתבים ועוד. היו ממש קלסרים, הכל היה מסודר ומאורגן, ומכאן התחלנו ללמוד ולדעת מה קרה עם המשפחה. בשלב ההוא לא הכרתי אף אחד מהמשפחה. ידעתי רק שבארץ חיה גם סבתא של אבי מצד אביו ואחות של סבא שלי. הם עלו ארצה בשנת 1932, אבל הם לא היו בקשר איתנו".

בכרה (צילום: פרטי)בכרה (צילום: פרטי)

העצים התחברו

הדרכים של לוקס ומילר, נשוי, אב לשלושה וסב לנכדים, הצטלבו בזכות הפלטפורמה שמציעה חברת MyHeritage, מובילה עולמית בתחום טכנולוגיות לבניית עצי משפחה ושימור ושיתוף היסטוריה משפחתית. "בשלב הראשון תיעדתי את כל המידע שאספתי על המשפחה בתוכנה לא אינטרנטית, וברגע ש־MyHeritage פרצו לשוק, התחלתי להעביר את כל המידע לצורה מקוונת ובניתי עץ משפחה", מספר מילר. "בסביבות מרץ־אפריל, כשלמעשה ברכה התחילה גם לבנות את עץ המשפחה שלה ב־MyHeritage, שנינו קיבלנו הודעות על כפילויות של אנשים. שני העצים זיהו את הקשר ביניהם. קיבלתי הודעה מהאתר שיש עוד משפחה שהעץ שלה מתחבר לעץ שלי. ההפתעה הייתה גדולה. התקשרתי לברכה, ואז התחיל הקשר בינינו".

מה גיליתם?
"סבא של ברכה, יוסף־דוד מילר, הוא למעשה אח של סבא שלי, יוהן מילר, שכאמור נרצח במשטרת ברלין. כשאבא שלי התחיל לספר את הסיפור המשפחתי, בנינו גם את העץ שבו מופיע יוסף־דוד מילר. אבא רק ידע לומר אז שיוסף־דוד היה נשוי, שהיגר עם משפחתו מגרמניה לפריז, ושמשם נשלח יחד עם בנו לאושוויץ, ואילו אשתו שרדה את המלחמה ועלתה ארצה. זה מה שאני ידעתי. לא ידעתי שליוסף־דוד מילר היו ילדים נוספים חוץ מהבן שנספה. אבל מסתבר שחוץ מהבן הזה, היו לו עוד שלוש בנות. אחת מהן נרצחה בשואה, אחת היגרה לבלגיה, ואחת עלתה ארצה. זאת שעלתה ארצה היא אמא של ברכה, ושמה היה בישראל סוניה מילר".

"אמי סוניה מילר נולדה בגרמניה וגדלה בפריז", מספרת לוקס. "היא הייתה נערה צעירה כשפרצה המלחמה. את הגברים של המשפחה, בהם אביה ואחיה בובי, הגרמנים לקחו למחנה דראנסי, מחנה ריכוז שהוקם מצפון לפריז על ידי הנאצים כדי לשמש תחנת מעבר בגירושם והשמדתם של יהודי העיר. סבתא שלי, מינה, נשארה בפריז והחליטה לברוח עם שתי הבנות שלה, אמי סוניה ודודתי רוזה, לדרום צרפת שהייתה אז חופשייה. לסבתא הייתה עוד ילדה אחת, ששמה היה ברוניה, ועל שמה אני קרויה. היא כבר הייתה אז נשואה עם תינוקת. ברוניה והתינוקת נספו בשואה. לפני שסבתא נמלטה לדרום צרפת, היא נלחמה בחירוף נפש כדי לנסות להחזיר אליה את בנה. אחרי כמה חודשים בובי אכן הצליח לחזור הביתה מדראנסי, כולו עור ועצמות. סבתא שלי הבריחה את בובי לדרום צרפת, ואז ברחה בעצמה עם שתי הבנות. בדרכן לדרום צרפת הן הספיקו עוד בחטף לפגוש את בובי, ואז הוא נלקח למחנות ונספה. סבא שלי נשלח בסופו של דבר לאושוויץ ונספה שם".

מה עלה בגורלן של סבתך, אמך ודודתך?
"סבתא ושתי הבנות הגיעו לדרום צרפת, שם שילמו למבריח שלקח אותן בסירה לשווייץ. שם פיזרו אותן למחנות עבודה של השווייצרים. הן חיו בשווייץ כמה שנים, ואחרי המלחמה חזרו לצרפת. אמא שלי התחתנה בפריז עם אבא שלי, אברהם לוקס. בשנת 1948 הם עלו ארצה, ואני נולדתי. לדודה שלי רוזה חגגו עכשיו 90. היא התחתנה ונשארה בצרפת. כיום היא חיה בבלגיה, ויש לה משפחה מאוד גדולה".

האם בביתך דיברו על השואה?
"דיברו על זה מעט, אבל זה היה שזור בחיים המשפחתיים שלנו. יום השואה תמיד היה עבורי היום הכי מקודש. זה יום שהפסקנו בו מכל מלאכה, לא הייתי עסוקה אף פעם בדברים שלא שייכים לשואה. בתור מורה בעברי, גם הייתי מביאה לכיתה את המגן דוד שאמא שלי ענדה בצרפת. בארץ לא היה לנו קשר עם אף אחד מהמשפחה של אמא. אבא שלי נפטר כשהייתי מאוד צעירה, ולא ידעתי כלום על משפחתו. רוב המשפחה של אבא שלי נספתה בשואה, חוץ מאח אחד שעלה ארצה לפני המלחמה, ושני אחים חורגים שלו שנסעו לארצות הברית. את אחד הדודים החורגים ביקרתי לפני 40 שנה. הוא כבר היה בן 80. קיבלתי ממנו קובץ זיכרונות ששכב אצלי במגירה".

יוחי מילר (צילום: פרטי)יוחי מילר (צילום: פרטי)

אותה תמונה

תקופת הקורונה הובילה לפריצת הדרך ולהצלבה בין השניים. "כשפרצה הקורונה היה לי זמן, ישבתי עם זכוכית מגדלת והתחלתי לקרוא את הזיכרונות של הדוד", מספרת לוקס. "הייתי מאוד נרגשת, ואז חבר טוב שאל אם שמעתי על MyHeritage ושלח לי לינק. התחברתי לאתר, מילאתי את הפרטים הראשונים שידעתי על משפחתי, אפילו אמרתי באיזשהו שלב לבחורה שהתקשרה אליי מהחברה ש'אצלי כולם מתים'. ואז אחרי כשבוע הגיעה ההפתעה".

ספרו על השיחה הראשונה.
מילר: "מצאתי את הטלפון של ברכה דרך 144. התקשרתי אליה, הצגתי את עצמי והשיחה קלחה מיד. יש התרגשות מאוד גדולה, כי בסך הכל מהמשפחה כמעט לא היה אף אחד, ופתאום התברר שיש עוד איזשהו שריד. יש לי אפילו תמונה של הסבא רבא עם סבא שלי והסבא של ברכה, כשהם ילדים קטנים. ברכה הייתה מופתעת מאוד, עם התרגשות גדולה מאוד. דיברנו שלושה־ארבעה ימים ברצף עד שהצלחנו לעכל את מה שקרה. אני חושב שיש עדיין המון אנשים שלא יודעים שיש להם משפחה, שאפילו נמצאת קרוב אליהם".

לוקס: "לשנינו אפילו הייתה אותה תמונה של הסבים שלנו, וגם השלמנו אחד לשני הרבה חומר. הייתי כולי בהיי. יוחי ואני דיברנו המון. שלחנו אחד לשני הרבה תמונות, חיברתי אותו לבני הדודים שלי שגרים בחו"ל. הייתי בהיי ימים ולילות".

בגלל הקורונה הם עדיין לא נפגשו. "אני ואשתי ברמת סיכון יחסית גבוהה, לכן אנחנו מנסים לשמור על עצמנו עד כמה שאפשר", אומר מילר. "ברכה ואני נמצאים בקשר טלפוני ומצפים לפגישה שתגיע כאשר מצב התחלואה ישתפר".