לילך שם טוב נרגשת במהלך שיחתנו. בימים האחרונים, בסיוע של מימון המונים, יצא לאור ספרה החדש "ניצחון הרוח - מא' ועד ת'" (בהוצאה עצמית). "כתיבה בשבילי היא קודם כל כלי תרפויטי", היא אומרת.
הספר היה אמור לצאת ב־24 ביולי, עשור אחרי הטרגדיה שפקדה את שם טוב, כאשר ביום הולדתה ה־38, הגרוש שלה, איתי בן דרור, רצח באכזריות בדקירות סכין את שלושת ילדיהם: אור (5), רוני (8) ועומר (9) כנקמה על שנפרדה ממנו, כך לפי כתב האישום. בסופו של דבר, הוצאת הספר התעכבה. "גם בגלל כל הבלגן עם הקורונה, גם בגלל מעבר דירה וגם כי הייתי עסוקה במבחנים", היא מספרת כעת. "סיימתי שנה ראשונה של לימודי רפלקסולוגיה והיה עומס. בסופו של דבר, הנחתי לדברים להסתדר מאליהם".
ספרה החדש של שם טוב, 48, אם לשי לי (בת 4 וחצי), עוסק בתהליכים השונים שעברה מאז הרצח, כמו למשל החלטתה להמשיך להנציח את שלושת ילדיה וגם להביא חיים חדשים, והרצון לתרגם את כאבה לעשייה. "ברגע שהחלטתי לדבוק בחיים ולהביא חיים, התחלתי לשאול את עצמי המון שאלות", היא מספרת. "למשל אם אני ראויה עוד לאהוב ולהיות נאהבת אחרי כל מה שעברתי? מה זה בית בשבילי? הרי הבית שלי נהרס עד סופו. האם אני צריכה לחיות רק בגיהינום כי הפכתי להיות אם שכולה, או שמותר לי להיות גם בסוג של גן עדן במסגרת כל העשייה שלי? האם אני בכלל מסוגלת להרשות לעצמי להיות מאושרת?".
"לכל אות בספר מוצמדים ערך או שאלה נוקבת ששאלתי את עצמי, כאשר הערך הראשון באות א' הוא אהבה. אפשר לקרוא את הספר גם כספר אוטוביוגרפי שלי, אבל כתבתי אותו גם במסגרת העיסוק שלי כמאמנת אישית. בסוף כל פרק או תת־פרק אני שואלת את הקורא שאלות והוא יכול לעשות עבודה על עצמו".
"הרבה פעמים אנשים הופכים את המת לחיים שלהם, ומבחינתי זה חוטא למטרה. המטרה שלי היא לזכור ולהזכיר את הילדים שלי כל הזמן, בכל רגע נתון: בכתבה הזו, בהרצאות, בספרים, בסטטוסים בפייסבוק, אבל מצד שני, עצם זה שהבאתי חיים ובחרתי בחיים - אז אני כבר לא שופטת את עצמי אם מותר לי. מותר לי לצחוק, להשתטות עם הבת שלי, לשבת עם חברים, לדבר על דברים, לא להיות כל הזמן בכאוס הרגשי של האובדן".
תמיד איתנו
בשנת 2012 גזר בית המשפט על בן דרור שלושה מאסרי עולם. שם טוב, בינתיים, בחרה להעלות את כאבה על הדף. ספרה הראשון, "לעוף בניגוד לחוקי הטבע", העוסק גם הוא במשבר שחוותה, יצא לאור לפני חמש שנים.
מבחינתה, שיאו של הספר הנוכחי הוא הלידה של בתה שי לי ב־15 במאי 2016. "לידתה מבחינתי היא קודם כל ניצחון הרוח", היא אומרת. "אחרי הלילה הנורא ההוא שבו לא נשאר לי בשביל מה לחיות, זה היה או להצטרף לילדים שלי או לבחור בחיים בצורה כזו של להביא עוד חיים. אמרתי לעצמי שהוא לקח לי את הילדים, אבל לא את הרחם, ואני יכולה להביא עוד חיים".
"שיקולים קרים"
בספר מתארת שם טוב גם את התהליך שהוביל אותה בסופו של דבר להחליט על תרומת ביצית. "במהלך כארבע שנים הייתי בטיפולים עם תרומת זרע ועם הביצית שלי", היא מספרת. "אחרי שיחה עם פרופ' שלמה משיח, הרופא שטיפל בי, הבנתי שהיה לי פחד גדול שאולי הילד או הילדה שייוולדו יהיו דומים לאחד משלושת הילדים שלי. הפחד הזה הוא ששיתק אותי. כל הבדיקות שלי היו תקינות, לא הייתה לי בעיה קונקרטית. היה לחץ נפשי שמנע ממני להיכנס להריון".
"אז החלטתי שאני מרחיקה זאת ממני, לפחות מבחינת המראה החיצוני, וכך לא אצטרך להתמודד עם זה בכל יום ובכל רגע. לקחתי ביצית של אישה הרבה יותר צעירה ממני, גם כדי שהסיכוי ללדת ילד בריא יהיה גדול יותר, וגם כאמור כדי לנסות להרחיק את הדמיון החיצוני לילדים שאינם. עשיתי את כל השיקולים הקרים האלה כדי שהעתיד שלי ושל הילד או הילדה שייוולדו יהיה טוב, בריאותית ונפשית".
האלימות הגוברת נגד נשים בחברה הישראלית מאוד מטרידה אותה. "מתסכל אותי חוסר היכולת לזעזע ברצינות את החברה שלנו ולהגיד שיש בעיה אקוטית", היא אומרת. "אף אחד לא לוקח על זה אחריות. כל פעם שמנסים להעביר הצעת חוק לטובת נשים, כמו למשל הצעת החוק האחרונה נגד אלימות כלכלית, המנהיגים בולמים אותה. הפסיקו להזמין אותי לדיונים בכנסת, כי אני לא נותנת לחברי הכנסת הנחות. אני משקפת להם את המציאות כמו שהיא, וזה גורם לאנשים להרגיש חוסר נוחות. הם לא מסוגלים להתמודד עם האמת, עם העובדות. פעם היו מזמינים אותי לכל הוועדות העוסקות באלימות נגד נשים וילדים. היום כבר לא מזמינים. הפכתי לסוג של טאבו בכנסת".
"בהתחלה זה תסכל אותי, ואז אמרתי לעצמי שאתחיל מהעם, עם ההרצאות שלי. אני עוברת ממקום למקום, מציפה לפני נשים את האורות האדומים לזיהוי מצבים מסוכנים. אני כל הזמן מקבלת פידבקים. מישהי למשל כתבה לי: 'אותי הצלת בטוח'. זו חלקת האלוהים הקטנה שלי. אני יודעת שאם אחרים שמים לי מקלות בגלגלים, אז כאן - בהרצאות שלי, בפייסבוק, בספרים שלי, באימונים האישיים שאני מעבירה - אף אחד לא יכול לעצור אותי".
באמצעות הספר החדש היא מקווה לסייע לאנשים אחרים שחוו אובדן או משבר. "אני יודעת שלא רק הורים שכולים יכולים להפיק מהספר המון מסרים או תובנות, אלא גם אנשים שעברו משבר, אפילו אנשים שחווים עכשיו משבר אישי או כלכלי בגלל הקורונה", היא אומרת. "אם עכשיו תשומת הלב שלי תהיה ביצירה ובהמשכיות, גם האנרגיות שלי יהיו במקום הזה. אם האנרגיות שלי יהיו בצער, בתסכול ובכאב, אז גם תשומת הלב שלי וההוויה שלי כל הזמן יהיו שם. אין לנו שליטה על כל מה שקורה, אבל יש לנו אחריות על החיים שלנו".
הערך שמסיים את ספרה הוא "תקווה". "בתור מישהי שעברה תופת, אם שכולה שעל פניו החיים שלה הסתיימו כי כל מה שהיה לי נעלם בבת אחת, התקווה שלי הייתה שאני יכולה לחיות כמו כל בן אדם אחר, בהנחה שאסכים לכך", היא מספרת. "כלומר, הכל תלוי בהחלטות שלי. אם אחליט לחיות ולעשות למען החברה, למען עצמי, למען הבית שלי - המקום יהיה אחר לגמרי".
"מבחינתי אין דבר כזה מציאות, אלא תפיסת מציאות. אנשים יכולים לעבור את אותו אירוע, וכל אחד יגיב אחרת לאותה סיטואציה. העובדה היא שאני איבדתי את המשפחה שלי, אבל תפיסת המציאות שלי תקבע איך אני מתייחסת לזה ומה אני עושה עם זה. זה היה לגיטימי להחליט שאני לא רוצה יותר לחיות, אבל ההחלטה שלי הייתה להביא חיים לעולם".
התרעות פיקוד העורף