אם תשאלו אותי מי הם שלושת האנשים החשובים ביותר בתולדות מכון ויצמן, אגיד בלי היסוס: חיים ויצמן, מיכאל סלע וחיים הררי. ואם תשאלו אותי על שניים, אז אני אגיד: ויצמן וסלע. ואם תשאלו אותי על אחד, אני אגיד: חיים הררי. וכל הדברים להלן יהיו הסבר לאמירה המרחיקה הזאת.

ב־11 בנובמבר 1974 יצאו חברי קבוצת הפיזיקה באנרגיה גבוהה של קורנל להפסקת צהריים. הם יכלו לבלות את ההפסקה בשיחה על משמעות התפטרותו של הנשיא ניקסון או על עונת ההוקי קרח הקרובה. זה לא מה שהיה. 40 שנה מאוחר יותר כותבת אמנדה סולידיי במאמר במגזין “סימטרי", המוקדש לפיזיקה של חלקיקים, שדווקא ביום שני המסוים הזה, הנושא הכי מרעיש היה קשור לפיזיקה. אחד החוקרים דיווח כי שתי מעבדות משני קצוות ארצות הברית עומדות להכריז על אותו דבר - שתיהן הכריזו זאת בסטנפורד בשעה 11:00 שעון קליפורניה, כלומר ב־11/11 בשעה 11, בשתי הרצאות בזו אחר זו - גילוי של חלקיק חדש מפתיע ומדהים שבמשך תשעה חודשים, עד אוגוסט 1975, לא היה ברור מה טיבו, אם כי היו ניחושים שונים. כאשר הדברים התבררו, השתכנעו כולם סופית שיש לקבל את המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים.

לא לעתים קרובות מאלצת תגלית את כולם להעריך מחדש את האופן שבו העולם עובד. נדיר עוד יותר ששתי קבוצות מבצעות גילוי כזה בו־זמנית, תוך שימוש בשיטות שונות. הודעה אחת הגיעה מקבוצת מחקר בראשות הפיזיקאי מאוניברסיטת MIT, סם טינג, במעבדה הלאומית ברוקהייבן בניו יורק. השנייה הגיעה מצוות שבראשו עמדו הפיזיקאים ברטון ריכטר ומרטין פרל במעבדה הלאומית למאיצים בסטנפורד, ומוויליאם צ’ינובסקי, גרשון גולדהבר וג’ורג’ טרילינג מהמעבדה הלאומית לורנס בברקלי. טינג כינה את החלקיק החדש חלקיק J . ריכטר קרא לזה PSI, ועכשיו שמו הרשמי הוא J/PSI. זו התגלית שחוללה את מהפכת נובמבר בפיזיקה.

בקבוצה של ריכטר ופרל – שניהם וגם טינג קיבלו פרסי נובל אחר כך – היו 33 מדענים. ה־33 היו פיזיקאים נסיינים שהשתתפו בניסוי. לידם ומולם פעלה קבוצה אחרת (עיסוקה פנומנולוגיה של פיזיקה) שתפקידה לנתח ולהסביר את הממצאים של ה־33. אחד מראשי קבוצת המנתחים היה  חיים הררי. הם אלה שפירשו, ולבסוף הבינו, מה משמעות התגלית של מבנה החלקיקים.

חיים הררי ממכון ויצמן עמד אז לחגוג יום הולדת 34. היום הוא בן 80. כאשר היה בן 70, באו פרל וריכטר ליום הולדתו ברחובות. כאשר פרל קיבל את פרס נובל, הוא הזמין את הררי לטקס כאורח שלו ונימק זאת בכך שהוא היה זה שהסביר לעולם את משמעות התגלית של פרל.

והנה התיאור מאותם ימים. עד נובמבר 1974 ידעו הכל כי מה שהיה בעבר “חלקיקים אלמנטריים" כמו פרוטונים ונויטרונים (אך לא האלקטרון), בנוי למעשה מאלמנטים קטנים יותר הנקראים קווארקים. הכירו אז שלושה סוגי קווארקים - 1,2,3. היו תיאוריות שצריך להיות גם קווארק 4, אבל לא מצאו אותו. נוסף לכך, היו לפטונים – לא ניכנס לזה – ארבעה. המחשבה הייתה שיש ארבעה כאלה וארבעה קווארקים, ויש סימטריה. פרל מצא הוכחה לקיום תופעה חדשה כלשהי, אולי חלקיק חדש, אבל זה בהחלט לא היה הקווארק הרביעי שכולם חיפשו. באותו זמן הציע חיים הררי תיאוריה שלפיה יש שישה קווארקים (וגם שישה לפטונים), אבל גם היא נפסלה כי לא אומתה בניסויים.

זו הייתה תקופה מאוד פורייה בפיזיקה עם גילויים ותיאוריות חדשות כל הזמן. באותה שנה התקיים הכנס הבינלאומי השנתי העולמי בסטנפורד ודן בכל ההתפתחויות האלה. את הרצאת הסיכום בכנס נשא הררי, שסיכם כך: “קווארק מספר 4 נצפה בניסויים המקבילים של טינג וריכטר, אבל פרל גילה את לפטון מספר 5. היו להם תכונות הפוכות, ומה שנראה בניסויים היה גם זה וגם זה, ולתערובת של שניהם היו תכונות שלא היו פה ולא שם. אם רק אחד מהם קיים, התמונה לא הגיונית, אבל אם שניהם קיימים, אז היעדר ראיות ברורות לכך זה בדיוק מה שהיו צריכים לצפות שיקרה בניסוי. ולכן מוכרחים להיות בסך הכל שישה סוגים של קווארקים ושישה סוגים של לפטונים, אבל נצטרך מאיצי חלקיקים עם אנרגיה גבוהה יותר כדי לגלות אותם".

הראיות הישירות הן לקווארק מספר 4 והן ללפטון פרל מספר 5 נמצאו כעבור כמה שנים. קווארק מספר 5 (עליון) נמצא בשנת 78’, וקווארק מספר 6 (תחתון) התגלה בשנת 95’. גם לפטון מספר 6 התגלה בשנות ה־90, עליון ותחתון. אלה השמות שטבע הררי עוד לפני שנמצאו, וכך הם נקראים עד היום.

חיים הררי 1973 (צילום: פריץ כהן, לע''מ)חיים הררי 1973 (צילום: פריץ כהן, לע''מ)

תקופת הפריחה

אחרי הזמן המדעי המרתק הזה בסטנפורד, שב פרופ’ הררי למכון ויצמן ברחובות. הייתה לו הרגשה שיותר לא יפרוץ דרכים חדשות בפיזיקה כי הפריצות הגדולות נעשות על ידי אנשים צעירים יחסית. הוא המשיך לחקור ולגדל דורות חדשים של פיזיקאים, אבל הפנה חלק ממרצו לנושאים אחרים. במקביל לעיסוק המדעי בפיזיקה, היה דיקן מדרשת פיינברג, המסמיכה את כל בעלי התארים הגבוהים במכון ויצמן ועד היום העמידה שליש מכל הדוקטורנטים במדעים שהוסמכו במדינת ישראל.

ואלה הדברים האחרים שעשה: ב־1974 היה אחד משני מייסדי פרויקט החונכות הארצי פר"ח וכיהן ברציפות עד 2015 כיו"ר מועצת פר"ח. הפרויקט זכה ב־2008 בפרס ישראל. פר"ח היא תוכנית לאומית להשפעה חברתית שבמסגרתה מעניקים סטודנטים מכל רחבי ישראל חונכויות לילדים הזקוקים לעזרה חברתית, רגשית ולימודית, בתמורה למלגה. החונכים מעניקים לילדים תשומת לב אישית ומודל חיובי לחיקוי, ובכך מסייעים לילדים לממש את הפוטנציאל הגלום בהם, לפתח הערכה עצמית חיובית ולשגשג. בתוכנית משתתפים כל שנה עשרות אלפי סטודנטים שחונכים עשרות אלפי ילדים.

הררי היה גם יו"ר ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה), ובזמנו התרחשה תקופת העיצוב והפריחה של המוסד הזה. בשנת 1990 מונתה הוועדה העליונה לחינוך מדעי טכנולוגי על ידי שר החינוך והתרבות דאז, מר זבולון המר, ובראשה עמד הררי. מסקנות דוח הוועדה “מחר 98" אומצו ובוצעו על ידי שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין, כלומר זכו להסכמה פוליטית מקיר אל קיר בדרג השרים. הדוח עסק בצורכי המדינה במקצועות האקדמיים השונים והוביל להגדלה משמעותית של הפקולטות להנדסה ערב פריצת הטכנולוגיות החדשות. זה הוביל גם ללימודי וטרינריה ראשונים, לאקדמיזציה של לימודי אמנות, לגדילה עצומה של הקרן הלאומית למדע ועוד.

בראשית שנות ה־80 יזם הררי את הקמת רשת תקשורת המחשבים הבין־אוניברסיטאית השנייה בעולם, אחרי ארצות הברית, ואת מרכז החישובים הבין־אוניברסיטאי. הוא כיהן כנשיא מכון ויצמן מ־1988 עד 2001, חילץ את המכון מפשיטת רגל שנגרמה בימי האינפלציה הפרועה וממשיך לטפל בנושא זה עד היום. כיום המכון נחשב לבעל איתנות פיננסית ייחודית לא רק בישראל, אלא גם בעולם.

נוסף לכך, הררי הוא המייסד והיו"ר הראשון (1989־2005) של חמד"ע - מוסד לימודי בתל אביב המשמש כקמפוס מדעי לתלמידי בתי הספר התיכוניים בעיר הלומדים לבגרות בפיזיקה ובכימיה במתכונת של חמש יחידות לימוד. המוסד הוקם כדי לרכז מעבדות, ציוד מחשבים וציוד הדגמה מתקדמים ולהבטיח רמת הוראה גבוהה ומקצועית. בשנים האחרונות הוקמו מוסדות דומים גם בערים נוספות.

הררי הוא גם המייסד והיו"ר הראשון (1999־2015) של מכון דוידסון לחינוך מדעי, שעוסק בשיפור החינוך המתמטי והמדעי, בהרחבת השימוש בטכנולוגיות מתקדמות למטרות חינוכיות, בהנגשת המדע לציבור הרחב ובכל משימה אחרת בתחום החינוך המדעי, כולל גן המדע המפורסם של מכון ויצמן. מאות אלפי ילדים ומבוגרים באים בשערי המכון ונעזרים בשירותיו מדי שנה.

בשנת 1973 זכה הררי בפרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים על עבודותיו בתיאוריה של החלקיקים האלמנטריים. בשנת 1976 זכה בפרס רוטשילד לפיזיקה, בשנת 1978 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בשנת 1989 זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים, בשנת 2004 זכה בפרס א.מ.ת בחינוך, ובשנת 2010 נבחר כחבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים.

חיים הררי (צילום: מכון ויצמן)חיים הררי (צילום: מכון ויצמן)

כשתגיע לגילי - תבין

בשנים האחרונות הררי מחלק את זמנו בין רחובות לבין וינה באוסטריה, שם מתגוררת משפחתה של אשתו. ממשלת אוסטריה גילתה שהוא שם ונתנה לו יד חופשית ומשאבים כרצונו, ובתוך שלוש שנים הקים עבורם מכון דמוי מכון ויצמן ליד וינה. המכון הזה הצליח בתוך פחות מעשור להתברג בין טובי מרכזי המחקר המדעי באירופה. הקמפוס שקיבל היה בעבר בית חולים לפגועי נפש, שנעשו בו בזמן הנאצים ניסויים מנוולים בבני אדם. הררי לא הסכים לקבל את הקמפוס עד שטוהר לחלוטין מכל רפש נאצי ועד שהוקמה במקום אנדרטה ובניין שבהם הונצחו כל הנפשות שעונו שם תחת שלטון הנאצים.

הררי היה חבר במועצות מייעצות לאחדות מהחברות המובילות בעולם, למשל מרצדס בגרמניה, ושלח ידו גם בכתיבת ספרים שלא בנושאי מדע וחינוך. בספרו “מבט מעין הסערה - טרור ותבונה במזרח התיכון" הוא מצליף בעולם המערבי לנוכח תרדמתו בטיפול בטרור האסלאמי.

באופן אישי, התגלגלתי לרחובות דרך גברת אחת שהיה לה בן דוד ברחובות. איתו מאוד התיידדתי, והוא גר ברחוב אייזנברג. אייזנברג זה לא סתם איש ברחובות – היה בעל אדמות נשוא פנים. בתו יהודית ירשה כרם מאביה ומכרה אותו לחיים ויצמן ב־1931. הכרם כלל את הגבעה שעליה הקים את ביתו. הבית הזה הפך ב־1948 למשכן הנשיא הראשון של מדינת ישראל. על האדמות שמסביב לבית הנשיא הזה עומד היום מכון ויצמן למדע.

אבל אייזנברג דנן שעל שמו נקרא הרחוב אינו אלא סבא רבא של חיים הררי. הררי עצמו הוא דור חמישי בארץ, נולד בירושלים וגדל בתל אביב. שני הזוגות של סביו היו בין מייסדי העיר ומופיעים על אנדרטת המייסדים בשדרות רוטשילד, ליד נחלת בנימין. בהמשך של רחוב אייזנברג יש עכשיו רחוב פרופ’ חיים הררי. אביו של חיים הררי, יזהר, היה חבר כנסת הרבה שנים. דודניו – פרופ’ יובל נאמן (שהכניס את חיים לעולם הפיזיקה), גם הוא פיזיקאי מהולל, שר וחבר כנסת לשעבר ואיש ביטחון עתיר הישגים, ורות בן ישראל, אישה רבת מעש והישגים – גם הם חתן וכלת פרס ישראל.

הררי ואני נפגשנו ממש לפני שחגגנו ארבע על חוף הים בתל אביב. קיץ 1944 ליד כיכר לונדון. שיחקנו במים ובחול גם ב־1945 וקבענו להיפגש בסוף הקיץ בכיתה א’ בבית ספר בלפור. אבל חיים לא הגיע. הוא התחיל ישר בכיתה ב’. כולם אמרו שזה מפני שהוא מאוד מוכשר. וגם המנהלת של בית הספר הייתה סבתא שלו – יהודית, זאת שמכרה את הכרם לוויצמן. בגיל 26 (כולל שירות מלא בצבא ומילואים בלי הנחות) הוא היה כבר פרופסור – הצעיר ביותר אי פעם במכון ויצמן. חיים מבוגר ממני ב־19 יום. בכל פעם שיש בינינו אי־הסכמה, הוא מסכם את העניין פשוט: כאשר תגיע לגילי – תבין.

תחשבו רגע על המצב שבו נולדה החברות שלנו: באירופה שורפים את המשפחות שלנו, ואנחנו בתל אביב – בים - נשמרים מלהישרף ממכת שמש. לא נשארנו בקשר כל השנים, אבל חידשנו אותו בראשית שנות ה־80, כאשר הצטרפתי למשפחת מכון ויצמן. אם לא הבנתם עד עכשיו, אני כמעט חסיד שוטה של הררי, ואני מתנדב ומתחייב מראש לתמוך בכל רעיון שלו.

הררי הוא אחד מקומץ אנשים שהם, בעיניי, התגלמות מזוקקת של המהות הנעלית של מדינת היהודים; וזה לא מכיוון שמעטים מאוד חכמים כמוהו, אלא מכיוון שמעטים מאוד מסורים ומחויבים כמוהו, מסוגלים להציע חזון, לנסח אסטרטגיה ולהוציא לפועל תוכניות גרנדיוזיות ומסובכות בצורה משכנעת ומוצלחת. והוא אף פעם לא עשה לביתו - באמריקה, למשל, הוא היה יכול להיות מיליארדר גם אם הראש שלו היה פועל רק ב־50% יעילות - אלא כמעט כל הזמן לביתנו.