לפני כשבוע עברה אביבה שודלר, 71, להתגורר בדיור מוגן. "החלטתי שלא אעבור סגר נוסף לבד", היא אומרת. "חיפשתי לעבור מהר לפני שיהיה עוד פעם סגר. ההחלטה התקבלה צ'יק־צ'אק. בתוך שבועיים מרגע קבלת ההחלטה כבר הייתי פה".

עד למעבר לבית הדיור המוגן "עד 120" בראשון לציון, התגוררה שודלר, אלמנה, אמא לשני ילדים וסבתא לארבעה נכדים, באשדוד. ילדיה אינם גרים בעיר. "מאז שהחלה הקורונה לא הייתי עסוקה בכלום", היא מספרת. "בימי שגרה באשדוד יש המון דברים לגמלאים לעשות. אני גם גמלאית של העירייה, אז יש הרבה פעילויות. נהגתי לצאת, לראות אנשים, ליהנות, ללכת לסרטים, להצגות, לערבי זמר, ופתאום אין שום דבר ואני נמצאת בין ארבעה קירות".

פעולות המשטרה לאכיפת תקנות הסגר. צילום: דוברות המשטרה

איך התמודדת עם זה?
"הייתה לי תחושה איומה. יום אחד התעצבנתי ואמרתי: 'אני הולכת לדיור מוגן'. בכלל לא חשבתי על זה קודם. סיפרתי זאת לילדים שלי, והם היו בעד. התחלנו לחפש מקום. איך שנכנסתי למקום הנוכחי, התיישבתי ואמרתי: 'כאן אני רוצה להיות'. עשיתי שבוע ניסיון והייתי המאושרת באדם. אני מאוד אוהבת אנשים, וכאן מצאתי המון אנשים שאני יכולה לדבר איתם. יש גם בריכה, פעילויות בלי הפסקה, הופעות. כשהחברים שלי בחוץ לא יכולים ליהנות מכך, כאן אני נהנית מהדברים האלה. כמובן כל החוגים והפעילויות נערכים בקפסולות, כולם שומרים על מרחק, כל הזמן עם מסיכות, עושים גם בדיקות קורונה".

לא היה קשה לעזוב את הסביבה המוכרת באשדוד? 
"היה מאוד קשה, אבל כולם עודדו אותי. הייתי בכזה ייאוש שהייתי חייבת לעשות עם עצמי משהו. שני הסגרים שעברתי היו מאוד קשים לי. לא יכולתי לראות חברות, את הנכדים, את הילדים ראיתי לעתים רחוקות מאוד, כי הם פחדו להדביק אותי. להיות לבד שמונה חודשים זה לא פשוט. חוסר האונים שבר אותי. מזל שהיו לי טיפולים בבית חולים שהייתי צריכה לעבור, אז לפחות ראיתי אנשים. זה לא פשוט לעזוב את העיר, את החברות, את הבית שאני אוהבת, אבל אני לא חושבת על זה. כבר בשבוע הראשון כאן, כשדיברתי  עם החברות בטלפון, הן אמרו לי: 'כבר חודשים שלא שמענו את הקול שלך ככה'. קודם הייתי מדוכאת, ועכשיו פתאום חזרה אליי שמחת החיים". 

אביבה שודלר (צילום: יח''צ)אביבה שודלר (צילום: יח''צ)

החיים נמשכים

שודלר אינה היחידה: לא מעט קשישים שהושפעו מהשלכות הקורונה שגזרו עליהם בידוד חברתי מתמשך החליטו לעזוב את ביתם ולעבור לדיור מוגן. "הקורונה השאירה אותי בבדידות בבית", מספרת גם יהודית שניצר (78), אלמנה, אמא לשלושה ילדים וסבתא לחמישה נכדים מאזור, שעברה לפני שלושה שבועות ל"מגדלי הים התיכון" בגני תקווה.

"פחדתי לצאת מהבית, יש המון אנשים בסביבה שלא שומרים, לא הולכים עם מסיכות. הרגשתי כלואה, לא היה לי עם מי לדבר, לאן לצאת. כשפרצה הקורונה, חששתי מאוד לחברה שלי שנמצאת פה ב'מגדלי הים התיכון'. השמועות הראשונות היו שעיקר מוקדי הקורונה זה במוסדות גריאטריים. הרמתי לה טלפון, והתברר שפה החיים נמשכים כמעט כמסלולם. יש הופעות בחצר, חוגים שמתקיימים בקפסולות. חברה שלי המשיכה את החיים, ואילו אני חייתי בבדידות". 

זה גרם לך לשקול את המעבר?
"אמרתי שאבוא לראות. זה מקום מדהים, כל כך יפה, ויש בו הכל. חששתי בהתחלה שלא אקלט, שאולי זה טוב לחברה שלי אבל לא טוב לי, אבל אני באופוריה". 

איך ילדייך הגיבו לרעיון?
"בהתחלה הם התחלחלו מהרעיון. אמרתי להם שבדקתי, שפה שומרים יותר מאשר בסביבה שלי. גם הסברתי להם שכמה שאני אוהבת אותם ואת הנכדים שלי, אני זקוקה לקשר יומיומי עם אנשים בני גילי. בסוף הם השתכנעו. הילדים גרים בסביבה, לא התרחקתי יותר מדי". 

שניצר, לשעבר מורה בתיכון, עזבה בית בן שלוש קומות לטובת דירת שלושה חדרים. "בינתיים אני נמצאת בדירת אירוח, ולדירה הקבועה אעבור בעוד כשבועיים", היא מספרת. "עכשיו אני מתארגנת ורוכשת רהיטים באינטרנט. אומנם עזבתי בית גדול, אבל שלוש קומות כבר הפכו לנטל. לא הייתה לי שום בעיה רגשית לעזוב את הבית שלי. מצאתי פה דירה מאוד נחמדה, כמעט דירת גן, ואני מעבירה איתי לכאן את הצמחים שלי".

יהודית שניצר (צילום: ניסים מנדיל)יהודית שניצר (צילום: ניסים מנדיל)

"הרגשתי שאני תקועה בין ארבעה קירות בגלל הקורונה", מספרת גם אריקה שץ (80), שעברה בסוף מרץ האחרון ל"אחוזת ראשונים" בראשון לציון.  שץ, שחקנית, גרושה, אם לשני ילדים וסבתא לארבעה נכדים, התגוררה לפני כן ברחובות. "אפילו לא יכולתי לצאת לקנות את התרופות שלי", היא מספרת. "הילדים היו בעבודה, אז הייתי צריכה להזמין בטלפון. כל דבר שהייתי צריכה לצאת בשבילו, פחדתי. כל הזמן רק הדהדו בי המילים האלה: 'קבוצת סיכון, קבוצת סיכון'. תחושת הבדידות גמרה עליי".

הקורונה שינתה את חייה של שץ לבלי הכר. "כשחקנית הייתי רגילה ללכת למדידות, לאודישנים, לפרסומות", היא מספרת. "הייתי גם חברה בקבוצת תיאטרון קהילתי ברחובות, הופענו בכל הארץ, ופתאום בבת אחת הכל נקטע. לא יכולתי לראות את הילדים שגרים ברמת אביב, כי הם לא רוצים לבוא כדי חלילה לא להדביק אותי, וגם אני חששתי שיבואו". 

כאן בשלה ההחלטה לעבור?
"הבנתי שבדיור מוגן הכל יכול להיות 100% הפוך ממה שקורה כעת בקורונה, שאוכל לחזור שוב לחיות. קיבלתי את ההחלטה מהר מאוד. בתוך שלושה ימים מצאתי מישהו שיחליף אותי בשכירות בדירה שבה גרתי. אנשים חושבים שדיור מוגן זה בית אבות, אבל זה לא בית אבות. אני לא יכולה לתאר לך כמה שאני מבסוטה מההחלטה שקיבלתי. אני מרגישה שאני גרה בבית מלון. בזמן שכל האנשים המבוגרים לא יכלו לצאת מהבית, המשכתי חיים רגילים ואפילו קלים יותר".

לא היה בך חשש להידבק?
"ידעתי שכאן מאוד שומרים על אנשים. ביום שהגעתי, נכנסתי לשבועיים בידוד. בשבועיים האלה עשו הכל בשבילי, אספו את הזבל כדי שלא אצא מהחדר. הביאו לי אוכל, כל יום הגיעו לבדוק ארבע פעמים שאני בסדר או אם אני צריכה משהו". 

איך הקורונה השפיעה על החיים בדיור במוגן?
"בחדר אוכל, אם ישבו קודם ארבעה־חמישה איש מסביב לשולחן, עכשיו יושבים רק שניים. כל שבוע עושים בדיקות קורונה לכל העובדים, ופעם בחודש הדיירים עושים בדיקות קורונה". 

אריקה שץ (צילום: טל שקרצי)אריקה שץ (צילום: טל שקרצי)

במרחק מעלית

הקורונה הביאה גם את אמיר הלוי (84) להחלטה דומה והחל מחודש אפריל האחרון חי בבית הדיור המוגן "לב רחובות". לפני כן התגורר הלוי, גמלאי אגד, אלמן, אב לשני ילדים וסב לשתי נכדות, בביתו שברחובות. "הגעתי לדיור המוגן בזמן שהקורונה התחילה לפרוח", הוא מספר.

"ההשפעה העיקרית של הקורונה הייתה ההתנתקות מהסביבה החברתית שהייתה לי. הייתי נוהג לבלות עם חברים גמלאים של אגד וגם כאלה שעדיין עובדי אגד. הייתי רגיל לאכול איתם צהריים, נמצא איתם במועדון. כמו כן, הייתי נפגש עם חברים בבית קפה או סתם בקניון. הכל בוטל, והתקשורת העיקרית הפכה טלפונית. זה יצר חור ביממה. מצאתי את עצמי לבד בבית גדול, בלי חברה. אפילו החתול שהיה לי מת". 

איך קיבלת את ההחלטה לעבור לדיור מוגן?
"הבן שלי אמר: 'בוא נשמע, יש דברים כאלה'. הלכתי עם הבן לראות את המקום, זה מצא חן בעינינו. עברתי מבית של 170 מ"ר לדירת שני חדרים מרווחת. המעבר כלל גם ניקוי יסודי של כל מיני דברים שטיילו איתי ממקום למקום. עכשיו יש לי פעילויות תרבותיות וחברתיות שלא היו לי בגלל הקורונה. היום יש לי אותן במרחק מעלית". 

מצאת חברים חדשים? 
"כן. יש גם כאלה, יותר ותיקים ממני כאן, שאפילו 'אימצו' אותי. זה לא תחליף לחברים שלי, אבל איתם אני יכול רק לדבר בינתיים, לא להתראות. אני גם הולך לכל מיני אירועים, למשל חוג תנ"ך. אף פעם לא עסקתי בכך והיום זה מעניין אותי. אני גם הולך פעם־פעמיים בשבוע לסרט, גם לשירה בציבור. בעוד חברים בגילי לא יכולים ללכת לפעילויות והופעות, אני משתמש במקסימום ההיצע שיש פה במקום". 

אמיר הלוי  (צילום: זהבה בן דוד)אמיר הלוי (צילום: זהבה בן דוד)

לדיור המוגן "לב רחובות" עברו בחודש שעבר גם שרלוט (81) וניסים (91) פרדו. "עברנו בעיקר בגלל תחושת הבדידות", מספרת פרדו. "לפני הקורונה לא היו לי מחשבות על בית דיור מוגן, אבל הקורונה שינתה את הכל".

עד המעבר התגוררו בני הזוג בבת ים. "אני נורא אוהבת את החיים", מספרת פרדו, שעבדה בעברה כאחות. "אהבתי לטייל, הייתי שרה במקהלה, השתתפתי בחוג ציור. כל הדברים האלה נעצרו. כל אחד מהחברים שלנו היה בביתו, ואי אפשר היה להיפגש. הבדידות הזאת הייתה קשה לנו. היינו רגילים להיות כל יום בבוקר בחוץ, בים. היינו חברים בחברה להגנת הטבע, כל שבוע היינו יוצאים לטיולים. שני הילדים שלי גרים בקיבוץ, אז לא יכולנו להתראות איתם כל יום, והיה גם אסור שהנכדים יבואו. לא התאימה לי בכלל התחושה הזאת שאנחנו סגורים כל היום בבית וחיפשתי דרכים לצאת. ואז עלה הרעיון של הדיור המוגן".

לא היה לך קשה לעזוב את ביתך?
"אומנם אני קשורה לבית, אבל חוסר החיים היה יותר חזק. בינתיים אני נהנית כאן. אני משחקת ברידג', אני בחוג דרמה, עושה כל בוקר התעמלות. כאן יותר בטוח מכל מקום אחר. פעם בשבוע כל הצוות עושה בדיקת קורונה, הדיירים עושים פעם בשבועיים, וכולם מאוד מקפידים על מסיכות. חסר לי הים, אבל אי אפשר הכל". 

שרלוט פרדו (צילום: זהבה בן דוד)שרלוט פרדו (צילום: זהבה בן דוד)