עד למעבר לבית הדיור המוגן "עד 120" בראשון לציון, התגוררה שודלר, אלמנה, אמא לשני ילדים וסבתא לארבעה נכדים, באשדוד. ילדיה אינם גרים בעיר. "מאז שהחלה הקורונה לא הייתי עסוקה בכלום", היא מספרת. "בימי שגרה באשדוד יש המון דברים לגמלאים לעשות. אני גם גמלאית של העירייה, אז יש הרבה פעילויות. נהגתי לצאת, לראות אנשים, ליהנות, ללכת לסרטים, להצגות, לערבי זמר, ופתאום אין שום דבר ואני נמצאת בין ארבעה קירות".
החיים נמשכים
שניצר, לשעבר מורה בתיכון, עזבה בית בן שלוש קומות לטובת דירת שלושה חדרים. "בינתיים אני נמצאת בדירת אירוח, ולדירה הקבועה אעבור בעוד כשבועיים", היא מספרת. "עכשיו אני מתארגנת ורוכשת רהיטים באינטרנט. אומנם עזבתי בית גדול, אבל שלוש קומות כבר הפכו לנטל. לא הייתה לי שום בעיה רגשית לעזוב את הבית שלי. מצאתי פה דירה מאוד נחמדה, כמעט דירת גן, ואני מעבירה איתי לכאן את הצמחים שלי".
הקורונה שינתה את חייה של שץ לבלי הכר. "כשחקנית הייתי רגילה ללכת למדידות, לאודישנים, לפרסומות", היא מספרת. "הייתי גם חברה בקבוצת תיאטרון קהילתי ברחובות, הופענו בכל הארץ, ופתאום בבת אחת הכל נקטע. לא יכולתי לראות את הילדים שגרים ברמת אביב, כי הם לא רוצים לבוא כדי חלילה לא להדביק אותי, וגם אני חששתי שיבואו".
במרחק מעלית
"ההשפעה העיקרית של הקורונה הייתה ההתנתקות מהסביבה החברתית שהייתה לי. הייתי נוהג לבלות עם חברים גמלאים של אגד וגם כאלה שעדיין עובדי אגד. הייתי רגיל לאכול איתם צהריים, נמצא איתם במועדון. כמו כן, הייתי נפגש עם חברים בבית קפה או סתם בקניון. הכל בוטל, והתקשורת העיקרית הפכה טלפונית. זה יצר חור ביממה. מצאתי את עצמי לבד בבית גדול, בלי חברה. אפילו החתול שהיה לי מת".
עד המעבר התגוררו בני הזוג בבת ים. "אני נורא אוהבת את החיים", מספרת פרדו, שעבדה בעברה כאחות. "אהבתי לטייל, הייתי שרה במקהלה, השתתפתי בחוג ציור. כל הדברים האלה נעצרו. כל אחד מהחברים שלנו היה בביתו, ואי אפשר היה להיפגש. הבדידות הזאת הייתה קשה לנו. היינו רגילים להיות כל יום בבוקר בחוץ, בים. היינו חברים בחברה להגנת הטבע, כל שבוע היינו יוצאים לטיולים. שני הילדים שלי גרים בקיבוץ, אז לא יכולנו להתראות איתם כל יום, והיה גם אסור שהנכדים יבואו. לא התאימה לי בכלל התחושה הזאת שאנחנו סגורים כל היום בבית וחיפשתי דרכים לצאת. ואז עלה הרעיון של הדיור המוגן".
התרעות פיקוד העורף