לרה צינמן איבדה את היקר לה מכל כשבתה גנית נרצחה ב־1 במרץ 1996 בהיותה בת 22 על ידי סטודנט שיצאה עמו שלושה חודשים. "הנכדות הקטנות שלי, הבנות של בני, לא יודעות ממה מתה דודה שלהן", אומרת בכאב צינמן, 72, המכהנת משנת 2008 כיו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות.

"גנית הייתה סטודנטית באוניברסיטת חיפה, למדה שפה וספרות אנגלית וצרפתית. היא פגשה שם סטודנט זר. לאחר קשר קצר היא עשתה כמה ניסיונות פרידה. שבוע לאחר שהודיעה לו על הפרידה הסופית, הוא ביקש ממנה להגיע אליו לדירתו השכורה, שממנה היא לא חזרה. שם הוא רצח אותה בדקירות סכין. ראיתי את גנית שנייה לפני שיצאה מהבית אליו, לתמוך בו, כי הוא שידר לה מצוקה. היא אמרה: 'אמא, מה את דואגת, אני תכף חוזרת', ולא חזרה".

על רוצחה של גנית נגזר מאסר עולם, "אבל היות שבמדינת ישראל לא קיים באמת מאסר עולם, עונשו נקצב בשנת 2004 ל־33 שנים", אומרת צינמן בצער.

גנית צינמן ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)גנית צינמן ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

מיכל סלה, 32, אחותה של לילי בן עמי, נרצחה בביתה ב־3 באוקטובר 2019. הנאשם ברצח הוא אלירן מלול, בעלה ואבי בתה התינוקת. על פי כתב האישום, כשסלה חזרה לביתם בבית זית, מלול תקף אותה בראשה, חנק אותה ודקר אותה 11 פעמים. "הייתי האחרונה שראתה את מיכל לפני הרצח", מספרת בן עמי, 41, שלאחר מות אחותה הקימה את עמותת "פורום מיכל סלה" - חדשנות למניעת אלימות כלפי נשים.

"היינו יחד בסדנה, ובסיומה מיכל הקפיצה אותי הביתה, והרצח קרה שעה וחצי אחרי כן. יום למחרת, בסביבות שבע בערב, אבא שלי התקשר אליי ואמר לי לבוא לבית של מיכל. הרחוב היה חסום, היו ניידות משטרה, הייתי מאוד מופתעת. הדבר היחיד שעלה לי בראש זה שהם רבים בצעקות, שהשכנים הזעיקו משטרה, ואני אפריד ביניהם".

ואז התגלתה לך הזוועה?
"אמרתי לשוטר: 'אני אחותה, אני יכולה להפריד ביניהם'. הוא ענה לי: 'תעמדי בצד'. בסופו של דבר, שכנה של מיכל סיפרה לדודה שלי מה היא ראתה, ואז הדודה אמרה לי שמיכל מתה ושאלירן רצח אותה. אמרתי לשוטר: 'מה, מיכל מתה?'. הוא השפיל מבט והנהן. זו סיטואציה שאת בכלל לא יכולה לדמיין".

מיכל סלה ז''ל (צילום: פייסבוק)מיכל סלה ז''ל (צילום: פייסבוק)

אסתי אהרונוביץ', 70, אמה של מעיין מגיד, נרצחה בביתה ב־3 בנובמבר 2019. הנאשם ברצח הוא בן זוגה, ד"ר גיורא פראף־פרי, שעל פי כתב האישום, עת שהו בני הזוג בביתם בתלמי אליהו, נטל אקדח וירה חמישה כדורים לעבר המנוחה. לאחר הירי, נמלט מהמקום במכוניתו, כשהוא משאיר אותה מתבוססת בדמה על הרצפה. "כשהייתי בערך בת 21 ההורים שלי התגרשו, וגיורא היה בן הזוג הרציני של אמי מאז", מספרת מגיד, 39, מדריכת ספורט וריקוד ממושב יבול שבמועצה האזורית אשכול.

"אמא שכרה בית באחד הקיבוצים באזור, והם הכירו על השביל בקיבוץ. שמחנו שיש לאמא זוגיות, אבל לכולנו היה מאוד קשה לקבל את האופי שלו. הסתכסכנו איתו המון פעמים, אבל שמרנו על קשר מהסיבה שרצינו שיהיה לאמא טוב. ניסיתי להבין בעדינות אם היא אוהבת אותו ולמה היא איתו. היא מאוד נפגעה מכך שאני מפקפקת בזוגיות הזאת, אז הפסקתי עם זה".

מה קרה ביום הרצח?
"שלושה חודשים לפני הרצח אמא החליטה שהם נפרדים. בהתחלה הם ניסו לסגור זאת ביניהם, אבל ללא הצלחה, ואז הייתה התערבות של עורכי דין ויצא אליו זימון לבית משפט. ביום הרצח אמא סיפרה לנו על החששות שלה. היא חששה מכך שיקבל את הזימון, לא רצתה להיות בבית באותו יום. הם עדיין גרו ביחד. גיסתי התקשרה אליה באיזשהו שלב, ואמא לא ענתה. גיסתי הגיעה לביתה ומצאה אותה ללא רוח חיים, ירויה בחדר השינה. הוא כבר לא היה שם, והמכתב מבית המשפט היה תלוי על הדלת".

וכשקיבלת את הבשורה הקשה - איך הגבת?
"תפסתי את הראש והכל התחבר לי. כל מה שהיה חסר פה זה מודעות לאורות האדומים שפשוט זעקו ולא ידענו לזהות אותם. מאז התחלתי ללמוד את הנושא, לחקור כל רצח נוסף שהיה. הבנתי שאותם הטיפוסים ואותן הסיבות חוזרים שוב ושוב. כששמעתי את לילי מדברת על אלירן, הרגשתי שכאילו מדברים על גיורא".

אסתר אהרונוביץ' ז''ל (צילום: פייסבוק)אסתר אהרונוביץ' ז''ל (צילום: פייסבוק)

פלנטה אחרת

הכאב והאובדן הגדול מחברים בין צינמן, בן עמי ומגיד. "לאחר הרצח של מיכל סלה נפגשתי יחד עם עו"ד רותי אלדר, היועצת המשפטית של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, עם לילי ואמה. עם מעיין אני בעיקר מתכתבת וגם שוחחנו", אומרת צינמן. "בכל פעם שאני פוגשת משפחה שיקירה נרצח, אני מרגישה שהם לא מודעים עדיין למסע שהם הולכים לעבור. נראה למשפחות שהתקופה הראשונה היא הכי גרועה. כשהם מסתכלים עליי, אחרי כ־25 שנים מהרצח של בתי, הם בטח חושבים שהכאב יותר מעומעם, אבל זה לא ככה".

ב־8 בדצמבר יתקיים בזום טקס זיכרון שהארגון עורך לנרצחים ולנרצחות. "לקראת הטקס מעיין שלחה אליי את התמונה של אמא שלה, וזה כל כך כואב", אומרת צינמן. "כל תמונה שאני רואה אני נשברת, ואני מקבלת כאלה תמונות כל הזמן".

"זה לא נתפס שאני מתמודדת עם הדברים האלה, אבל השתתפות בטקס כזה לדעתי תחזק אותי", אומרת מגיד.

איך הרצח השפיע עליכן?
בן עמי: "אני לא אותו אדם שהייתי קודם. גם ההורים שלי, אנשים מבוגרים, כבר לא אותם אנשים. אני גם דואגת לשלושת הילדים שלי, איך זה יכול להשפיע עליהם. אלירן ומיכל היו בני בית אצלנו. את קולטת שהיום הבנים שלי מכירים רוצח? אני גם חושבת על הבת של מיכל, על מה היא עברה וראתה. אין לדעת איך זה ישפיע עליה".

מגיד: "החיים השתנו מהקצה אל הקצה. אין בוקר שאני לא מתעוררת, ובשנייה הראשונה עוד חושבת שאמא שלי כאן, ואז לוקח לי שנייה להבין שהיא לא. היינו מדברות כל היום, אמא עזרה לי לגדל את שני הילדים שלי. הילד שלי, בן 3, היה כל הזמן בוכה, לא מבין למה לא נוסעים לסבתא. נעזרנו בפסיכולוגים כדי להסביר לילדים.

הדבר הראשון שעולה במוחי כל בוקר זה איזה פוסט אני מעלה בפייסבוק כדי להילחם בתופעה הזאת ולהעלות מודעות. אני מעלה פוסטים שמדברים על תמרורי האזהרה. קיבלתי טלפונים מנשים שעזבו את הבעלים שלהן, פתאום הבינו שהן חיות במערכת זוגית אלימה. בכך כבר עזרתי, כבר הצלתי. מזה אני שואבת את הכוח. אני מרגישה שאני עוד רחוקה מלהתמודד עם מה שקרה. כרגע המשפט לוקח ממני את כל הכוחות. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתאבל, כשאני צריכה להילחם על הצדק".

צינמן: "החיים שלי השתנו מקצה לקצה. כאילו עברתי לפלנטה אחרת, ועדיין אני מרגישה בפלנטה אחרת. לעולם לא אוכל לחזור לחיים שהיו לי. איבדתי יכולת לעסוק בכל מה שהיה יקר ללבי לפני הרצח, למשל מוזיקה קלאסית. שנים רבות אחרי הרצח לא יכולתי לשמוע אפילו צליל אחד. אמרתי: מה שווה העולם הנעלה והנשגב הזה אם רצחו לי את הבת? גם לא יכולתי לראות את הטבע. עבדתי כמהנדסת מחשבים בפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון. חזרתי לעבודה ישר אחרי השבעה והשתדלתי להיות כל הזמן עסוקה.

המפגש המרגש בזום (צילום: צילום מסך)המפגש המרגש בזום (צילום: צילום מסך)


הלכתי לעבודה וסובבתי את הראש כדי לא לראות את הפרחים והרקפות שפרחו. לא הבנתי איזו זכות יש להם לפרוח כשהפריחה של הבת שלי נגדעה. גם ביחסים עם קרובי משפחה ועם חברות נוצרו סדקים מאוד גדולים. כולם היו כביכול לטובתי, רצו שאשאר כמו שאני, אבל לא הבינו שאני לא מסוגלת. רק במאי 1998, כשהוקם ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, הרגשתי תחושת התגלות במפגש הראשון. פתאום אני שומעת ממשפחות אחרות את אותם הדברים, את אותן התחושות שחשתי. לפני כן חשבתי שאולי משהו לא נורמלי אצלי".

השנים שחלפו הקלו במעט את הכאב?
"המינון של המחשבות הטורדניות האובססיביות שהיו נון־סטופ - 'למה קרה? איך קרה?' - פוחת בהדרגה, ולאט־לאט סיגלתי לעצמי יכולת לחזור לחלק מהדברים שהיוו את מהות החיים שלי מקודם. אבל הכאב נמצא ולא ייעלם אף פעם. היום אני משקיעה את זמני בארגון. יש כוח עליון שאומר לי: 'תעשי בעל כורחך, אפילו אם קשה לך'. אני עושה זאת למען המשפחות הקיימות ולמניעת הרצח הבא".

פותח את הפצע

שלושתן תמימות דעים כי אין כיום מספיק מודעות לגבי נושא האלימות כלפי נשים. "בשכבות גדולות של האוכלוסייה אין מודעות", אומרת צינמן. "למרות כל המאמצים להעלות את הנושא למודעות, אלימות כלפי נשים עדיין נמשכת על בסיס יומי ושבועי. ברור שעכשיו המודעות הרבה יותר גדולה מאשר בתקופה שבה בתי נרצחה, אבל אני כל פעם מרגישה תחושה של כישלון צורב של החברה שלנו לנוכח העובדה שזה נמשך כל כך הרבה שנים. למשל, אם אני חושבת על הרצח של אמא של מעיין. לו הייתה לה מודעות לכך שלא צריך להיות לבד בתהליך פרידה, אולי זה היה נראה אחרת".

מגיד מאשרת: "אם לאמא או לנו כמשפחה הייתה מודעות לנושא, יכול להיות שאמא שלי הייתה חיה היום. לצערי אין כיום מספיק מודעות. גם אני נחשפתי לנושא רק אחרי מה שקרה לאמי. לפני כן מעולם לא שמעתי על תמרורי אזהרה".

צינמן: "מעיין, לפני רצח אמך, כששמעת על רצח נשים, מה חשבת?".

מגיד: "זה תמיד היה נשמע לי כמו משהו שקורה במשפחות מסוימות, על רקע מסוים. את מספרת לעצמך סיפורים שזה לא רלוונטי לך, אז למה בכלל ללמוד על זה?".

"כמעט 20 שנים אני אקטיביסטית, יזמית חברתית, הפועלת ליישר, לתקן דברים", מספרת בן עמי. "כשמיכל נרצחה, הייתה טלטלה בלתי נתפסת. התחלתי לשאול המון שאלות, לנסות להבין. איך יכול להיות שלא ראינו שום דבר? האם היה אפשר למנוע את הרצח הזה? ישבתי עם מומחי אלימות במשפחה הבכירים ביותר בארץ וגם עם נשים במעגל האלימות. למדתי את הנושא הזה לעומק, והצטיירה לי תמונה מאוד קשה.

אלימות נגד נשים היא התחום היחיד שהוא סכנת חיים, ואין בו מניעה. למחלת הסרטן יש גילוי מקדים, בקורונה את שמה מסיכה. גיליתי עולם מאוד קשה שהוא סכנת חיים, כאשר כל המענים הניתנים על ידי המדינה והגורמים השונים הם כולם בדיעבד, לאחר מקרי האלימות הקשים".
בן עמי מספרת שמאות נשים כותבות לה ומספרות שחייהן ניצלו בזכות פורום סלה, שהיא עומדת בראשו.

"זה מאוד מחזק אותי, והעשייה הזו יוצקת משמעות לתוך המוות המיותר כל כך של אחותי", היא אומרת. "כיום בעמותה יש 16 מיזמים שונים, כמו למשל 'כלבי מיכל סלה', שבמסגרתו מוצמד כלב הגנה לאישה מאוימת. יש לנו גם סטארטאפים טכנולוגיים למניעת אלימות, שכולם מצילי חיים. הרמנו את ההאקתון הראשון בישראל למניעת אלימות כלפי נשים. אפשר לעצור רוצח לפני שהוא רוצח".

מה הייתן מצפות שהמדינה תעשה במסגרת המאבק בתופעה?
צינמן: "אחת הבעיות המרכזיות היא שקיימים חסמים להעברת מידע. חלק ממקרי הרצח במשפחה בוצעו על ידי אנשים עם הפרעה נפשית, אבל כיום אסור לפסיכיאטרים להעביר מידע רפואי לרשויות הרווחה או לקורבן פוטנציאלי. רק כשזה מגיע לרצח, מתחילים לספק חוות דעת פסיכיאטריות לבתי המשפט.

למה לא לעשות זאת לפני? דרוש סוג של מנגנון שמעביר מידע, איגום של כל הגופים. אם הייתה, למשל, מוקמת רשות לאומית למניעת אלימות במשפחה, אולי היא הייתה דוחפת את זה. אפשר להזיז דברים כשיש גוף ייעודי לכך, ולא במצב שבו דברים מפוזרים על פני השטח וכל משרד מושך לכיוון שלו".

מגיד: "אחד הדברים שנתקלתי בהם הוא חופשות של רוצחים. התקשרו אלינו כמה חודשים אחרי הרצח ושאלו: 'מה דעתכם שהוא יצא בעתיד לחופשה?'. התגובה הראשונית שלי הייתה לנתק את הטלפון".

צינמן: "במדינות המערב המונח 'חופשה' קיים סמוך לשחרור, כדי להתרגל לחופש. בישראל, אם מדובר במאסר עולם, יכולים לצאת לחופשה כבר מספר שנים מועט אחרי תחילת ריצוי העונש. בנוסף לכך, כבר 20 שנים אנחנו נאבקים בסעיפים הזויים הקשורים לקציבת מאסר עולם. כיום ניתן להציג בקשה ראשונה לקציבת מאסר עולם שבע שנים מתחילת ריצויו.

המשפחות של הקורבנות מתרסקות מזה. גם בתחום שיקום המשפחות יש עדיין הרבה מה לעשות. אחרי שהוקמו מרכזי הסיוע למשפחות נפגעי עבירות המתה, מצבן של המשפחות הפך טוב יותר לעומת מה שהיה כשגנית נרצחה, אבל עדיין יש דרך ארוכה. החזון שלנו הוא שכל נפגעי העבירה יקבלו פיצויים מהמדינה כמו שקורה במדינות המערב".

צינמן מדגישה את החשיבות של הצעת החוק שהוגשה לאחרונה, שלפיה במקרה של הרשעת בן הזוג ברצח בת זוגו, יופקעו זכויותיו של הרוצח ביחס לדירתם המשותפת של בני הזוג ויועברו ליורשיה של הנרצחת. לצדה יש הצעת החוק שמבקשת לשלול מרוצח בת זוגו את האפוטרופסות על ילדיהם. "דברים רבים מחייבים חקיקה, כמו למשל הצורך לחייב גברים שנמצאים בהליך פלילי או שהורשעו בעבירות אלימות, לעבור הערכת מסוכנות וכניסה לטיפול שיקומי בטרם חזרתם לקהילה", מוסיפה צינמן. "אנחנו פועלים גם למען החוק למניעת אלימות כלכלית בין בני זוג".

כל מקרה של רצח אישה נוגע אצל שלושתן בפצע הפתוח. "כשאישה נרצחת, אני חווה את הרצח של אמא שלי שוב", מתארת מגיד.
"זה מאוד כואב", אומרת בן עמי, "ואני תמיד שואלת את עצמי אם אפשר היה להציל את האישה שנרצחה". 

לפניות:
ארגון משפחות נרצחים ונרצחות: 09-7688528
[email protected]
פורום מיכל סלה: michalsela.org.il