"כל שאר הילדים שלי היו קרביים, כרמי היה כביכול במקום הכי בטוח", אומר אילן, אביו של כרמי, בן הזקונים מבין ארבעת ילדיו. "אני חי את הפצע הזה כל יום. כל יום יש לי שיחות עם כרמי. אני מאמין שבחיים הכל מכתוב. כל אחד נולד עם כמות מסוימת של נשימות. הדבר הראשון והאחרון שאתה עושה זו נשימה, אבל אף אחד לא יודע כמה נשימות יש לו באמצע. גם אני, כששמעתי על התאונה שלשום, חשבתי שזה היה מטוס קל אזרחי. ואז קיבלתי וואטסאפ ממישהו שהיה מפקד של כרמי בזמנו. הוא כתב לי: 'אני מבין שיכול להיות לך יום קשה היום'. מפני שחשבתי שזה מטוס קל, לא הבנתי עדיין למה הוא מתכוון. רק יותר מאוחר בערב, כששמעתי שזה של חיל האוויר, אמרתי: here we go again".
יש המשכיות
דולב מתארת את אחיה מתן כ"מאוד שנון, חכם, חריף, סטודנט מצטיין". "הייתה לו חדוות טיסה", היא אומרת. "הוא מאוד נהנה מזה, וגם היה לו מאוד חשוב להיות מדריך טיסה".
"כרמי נולד בארצות הברית, הגיע לארץ בגיל 3", מספר אילן. "קורס טיס לא היה החלום שלו. הוא החל מיונים לצבא, התקבל לסיירת מטכ"ל, אבל היד הארוכה של חיל האוויר משכה אותו, וככה הוא הגיע לקורס טיס. הוא מאוד אהב את הטיסות, כי הוא תמיד היה אקסטרים בכל דבר, בספורט, בטיפוס. כאמור הוא לא חלם להיות טייס, אבל ברגע שהתקבל לקורס, היה צריך להיות הכי טוב".
את הרגע שבו נודע להם על הטרגדיה האישית שלהם, הם זוכרים היטב. "הייתי אז בת 19, שיחת טלפון מחברה גרמה לי להגיע הביתה בלי יותר מדי הסברים", משחזרת דולב. "החברה לא רצתה לבשר לי. הגעתי ושם מצאתי את אנשי הצבא".
"ביום רביעי חזרתי ארצה מחו"ל, ובאותו יום בשעה 12:00 קרתה התאונה", משחזר אילן. "הייתי ברכב, הבן שלי התקשר אליי, אמר: 'איפה אתה, תגיע מיד הביתה', וסגר את הטלפון. התקשרתי אליו, שאלתי מה קרה, והוא אמר: 'אל תשאל, תבוא מיד הביתה'. שוב התקשרתי אליו. אמרתי: 'אין אצלנו סודות, סבתא נפטרה?', ואז הוא ענה: 'לא, יש פה שני קצינים ורב'. לקח לי שמונה דקות להגיע מצומת תל מונד להרצליה".
בצה"ל בודקים כעת מה הוביל להתרסקות שלשום של מטוס הסנונית – תקלה טכנית או טעות אנוש - שכן הצוות לא הודיע למגדל הפיקוח דבר בטרם ההתרסקות. "אולי יהיה להורים תסכול שלא יהיו להם את כל התשובות, אבל כשאני חושב על זה - אם זו הייתה בעיה טכנית או טעות אנוש - מה זה משנה? הרי הילד מת", אומר אילן. "השאלה בחיים היא מה אתה עושה מהנקודה הזו קדימה, ואיך אתה חי את החיים שלך אחרי דבר כזה. התגובה הראשונה שלי כששמעתי על התאונה שלשום הייתה: 'מסכנים, איזו מכה'. מה שמשנה הוא איך הם ייקחו את זה מהנקודה הזאת הלאה".
לדבר על העצב
אילן: "אתה מוצא לעצמך כל מיני טכניקות וסיפורים להתמודד עם הסיטואציה. לא לומדים זאת באף בית ספר. מהרגע שהבנתי שכרמי לא חוזר, החלטתי לחיות את החיים שלו ולא להתאבל על החיים שלו. לקחת את ה־19 וחצי השנים הנהדרות שהיו לנו ולהגיד תודה עליהן. אני אומר תודה על כל יום. כשאני חושב על פרח הטיס, למשל, שהיה צעיר ועדיין לא נשוי, אני יודע שההורים שלו יעברו כל מיני שלבים. השלב הראשון זה השוק, השלב השני זה כעס, השלבים הבאים זה כשהחברים שלו יסיימו קורס טיס, יתחתנו, יהיו להם ילדים. כל פעם כשאתה רואה את זה, יש תמיד צביטה, אבל גם בחירה מה אתה עושה עם זה".
התרעות פיקוד העורף