רק בשנות ה־20 לחייה התחילה אלקס ריף, שעלתה עם משפחתה מאוקראינה בגיל 5, להתעניין במורשת ובהיסטוריה של משפחתה. כיום, בגיל 34, היא מגדירה את עצמה כמי ש"יצאה מהארון הרוסי". "30 שנה עברו מאז העלייה הגדולה, ומילדי העלייה הפכנו למובילי דעה בחברה הישראלית", היא אומרת. "אנחנו חלק מהחברה הישראלית, והגיע הזמן להשפיע מבפנים ולדאוג לעתיד של ההורים שלנו, של הילדים שלנו ושל החברה כולה".
חמושים באנרגיה הזאת, יצאו ריף וחבריה לדרך בימים אלה עם "לובי המיליון – ישראלים דוברי רוסית עושים שינוי", שיפעל למען שינוי המציאות הכלכלית, החברתית והתרבותית עבור 1.2 מיליון הישראלים דוברי הרוסית שחיים בארץ. השבוע הם השיקו קמפיין גיוס המונים (www.1000000.org.il) הקורא לציבור להיות שותף ולהשפיע על סדר היום, וערכו סקר אינטרנטי בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה סביב הסוגיות המשמעותיות הדורשות התערבות בקרב ציבור דוברי הרוסית בישראל. "כדי להפוך ללובי אמיתי שמשפיע, צריכים כסף", אומרת ריף. "לכל אחד מאיתנו ברור שכדי לעבוד ברמה מקצועית מול הגורמים בכנסת ובממשלה ולשנות את ההשקפות המקובלות, צריכים כסף. אם נגייס תרומה גדולה של גורם עסקי או פוליטי, הרי שלעולם נהיה תלויים בו ובאינטרסים שלו, ואנחנו לא רוצים להיות חייבים כלום לאף אחד, מלבד לאינטרסים של הישראלים דוברי הרוסית".
המשימות הראשונות שלהם: קידום צורכי רווחה, דיור וסיעוד של קשישים, מציאת פתרונות ישימים למקבלי פנסיות נמוכות, החלת הגבלות מיידיות על בירורי יהדות לישראלים שהוכרו כיהודים, קידום פתרונות לישראלים שלא יכולים להתחתן בארץ, הצעת פתרונות להקלות בגיור, קידום פתרונות דיור לצעירים ללא בעלות על דירה והקמת ועדה לשילוב ההיסטוריה והמורשת של יהדות ברית המועצות בתוכניות הלימודים.
ריף, אם לגור בן השנתיים וחצי, הספיקה בשנים האחרונות להוביל עם שותפים את "הבריגדה התרבותית", קבוצת גרילה שעסקה בהפיכת הסיפור והתרבות של יוצאי ברית המועצות לחלק מהתרבות הישראלית. בין היתר, לראשונה חגגו עם כל עם ישראל את "נובי גוד ישראלי" שהפך לחג ישראלי, הנכיחו ב"מבצע וטרן" את סיפורי הקרבות ממלחמת העולם וקיימו פסטיבלי תרבות וערבי שירת הגירה. "כבוגרת תוכנית צוערים לשירות המדינה הרגשתי שהצלחתי לשנות את המדינה שלי לטובה באופן שבו לא הייתי מצליחה דרך שום משרד ממשלתי", אומרת ריף. על הדרך גם פרסמה ספר שירים, "טיפשונת משטרים", שעסק בסיפור ההגירה שלה וזכה בפרס שרת התרבות ובפרס מתנאל. "סוף־סוף קולם של יוצאי ברית המועצות נשמע", אומרת ריף. "חשבתי שעשינו היסטוריה, שהצלחנו לשנות את המציאות הישראלית, שדוברי רוסית כבר לא צריכים להתבייש במקום שממנו הגיעו, אבל בכל התקופה הזאת יש דבר אחד שלא השתנה: אמא שלי. היא הגיעה לגיל פנסיה, אבל לא יכלה לפרוש, כי הפנסיה שתקבל ממשרת הניקיון שלה כעובדת קבלן לא תאפשר לה להתקיים בכבוד. כמה אפשר לספוג עוד עד שנהיה פה שווים בין שווים? וזה לא רק הפנסיות. זה החברים שלי שעוברים השפלות כשהם רוצים להתחתן או להתגייר. זה הקשישים, שחיים בעוני ונזנחו על ידי הממסד בקורונה, וזה הילדים שלנו, שלא לומדים שום דבר מהתרבות וההיסטוריה שלנו בבתי הספר".
התקופה האחרונה, מאז פרוץ הקורונה, חידדה לריף ולחבריה שעכשיו זה הזמן לפעול. "קשישים דוברי רוסית רבים הידרדרו לפת לחם", היא אומרת. "מאות אלפי ישראלים דוברי רוסית שאינם יהודים על פי ההלכה והיו טסים להתחתן בחו"ל בימי שגרה - כעת לא יכולים להתחתן כלל".
עד כה הספיקו חברי הלובי לקיים פגישות היכרות עם בכירים במשרדי הקליטה, הרווחה, השוויון החברתי והבריאות כדי לבנות יחד תוכנית פעולה. "שיתוף הפעולה שקיבלנו מרגש", אומרת ריף. עם זאת, לדבריה, היו גם תגובות מהוססות. "בוחנים אותנו בשבע עיניים, את האינטרסים והכוונות שלנו, ובצדק", היא מודה. "חוששים שאנחנו משרתים צד מסוים במפה הפוליטית. ייקח זמן לשנות תפיסה בציבוריות הישראלית שכולם צריכים לעסוק בסוגיות הללו. צריך לעשות את זה אחרת ולאחד את כל 1.2 מיליון הישראלים דוברי הרוסית, כי רובנו מסכימים על האינטרסים המשותפים שלנו. אנחנו, קבוצת דוברי הרוסית, המניע, אבל התפיסה היא כלל־ישראלית".
לשבור חומות
יונתן דובוב, 33, עלה מברית המועצות בגיל שנה וחצי עם אמו. "לא נולדתי דתי והתחברנו דווקא פה ליהדות", הוא מספר. "חונכתי במסגרות חינוך דתיות מתוך רצון ולא מכפייה. לאורך כל הדרך, הרצון שלי היה להפריד באופן מוחלט בין הצד הרוסי שלי לצד הדתי, שהתחבר לי באופן טבעי לצד הישראלי. השאיפה להיות ישראלי ככל שאר החברים באה בהכרח על חשבון הזיקה לשורשים הרוסיים. בבית הייתי רוסי, ובחוץ ישראלי, ולא היה כמעט קשר בין העולמות. התביישתי במוצא שלי, לא ראיתי אותו קשור כלל להוויית החיים שלי ובעטתי בו בכל הזדמנות שאפשר. גם אורח החיים הדתי אינו מאפשר חיבור עמוק מדי לשורשים הרוסיים, וכך באופן שיטתי חתרתי לכיוון המיינסטרים הדתי־לאומי, ורק כשהגעתי לשם, התחיל הפיוס עם השורשים הרוסיים שלי".
מאז דובוב, תושב רחובות, הדריך בסניף בני עקיבא היחיד שהיה מיועד לאוכלוסיית העולים מברית המועצות לשעבר, שירת כמפקד וכקצין הדרכה בפרויקט "נתיב", ובשנים האחרונות פועל בעיקר להנכחת המורשת והקול של העולים מברית המועצות לשעבר ולשבירת החומות בין המגזר הדתי לרוסי. כולל ציון נובי גוד עם כיפה ובלי בושה.
איך כל הצדדים השונים מתיישבים יחד?
"אני אדם דתי וימני, ויש שותפים עם נקודת השקפה שונה לחלוטין משלי בלובי. על הרבה נושאים אנחנו כנראה נהיה במחלוקת, וזה מה שנפלא בדמוקרטיה הישראלית. אבל מעל המחלוקות, אנחנו יודעים להגיע גם להסכמות. כרגע אנחנו מתמקדים בתמונה הרחבה ויודעים שיש את ההבדלים שעוד נגיע אליהם, נלטש אותם, ואולי נגיע להסכמה ואולי לא. בכל מקרה נישאר ביחד, חברים ופעילים למען מטרה משותפת, שגדולה מסך חילוקי הדעות בינינו".
במה בעצם נבדלת העלייה מרוסיה מעליות אחרות? יש שיאמרו שמבין העליות היא זו שזכתה בטוב ביותר.
"זו העלייה שהצילה את מדינת ישראל מקריסה כלכלית ודמוגרפית. העלייה הזו התאפיינה באנשים ציונים ברובם, בעלי מוסר עבודה גבוה ואופי קשוח, על כל המשתמע מכך. לכל אחד פה, בין אם עולה ובין אם צבר, יש חלק שווה במדינה הזו. אין צורך להשוות מי תרם איזה איבר לטובת הנס הזה של מדינת ישראל, אבל כמובן כבן לעלייה זו, אני בהחלט מתחבר יותר לאנשיה ורואה את הטוב שהם חוללו במדינה. העלייה הזו הזרימה דוקטורים לבתי החולים, פרופסורים לאוניברסיטאות, וכן, גם מנקי רחובות ומאבטחים וקופאיות משכילים לא פחות, רק משום שהם לא היו עסוקים באגו".
מסך שחור
"עד לפני כמה שנים, שאלת המוצא שלי לא הייתה אישיו ומעולם גם לא הרגשתי שקופחתי בשל המוצא שלי", מספרת גם מיכאלה לוין שמיר, נשואה ואם לשניים מתל אביב, סמנכ"לית שיווק ופיתוח במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, יועצת עסקית ופעילה חברתית. "עליתי לארץ בגיל עשר מסנט פטרסבורג, וכמו רבים אחרים, רוב חיי הייתי בארון לגבי הרוסיות שלי. היינו מבין הראשונים שעלו, ולכן בשנה הראשונה לא נתקלתי בהרבה רוסים. יותר מכל רציתי להשתייך. למרות שההורים שלי היו ציונים ופעילים מאוד בקהילה שלהם בסנט פטרסבורג, למרות שאני דור שני לניצולי שואה משני הצדדים, למרות ההיסטוריה היהודית המפוארת של המשפחה שלי - הבנתי שכדי להשתייך, צריך להשאיר את העבר בעבר ולבנות את עצמי מחדש כיהודייה ישראלית. ההורים שלי עברו את מבחני הרופאים והגיעו לתפקידים בכירים, אני עשיתי שירות משמעותי בצבא, שלושה תארים, תפקידים בכירים, כל החבילה. לאט־לאט הדיון העדתי הפסיק להיות רלוונטי לחיים שלי ולזהות שלי".
עד שיום אחד היא מצאה את עצמה בבית הדין הרבני, נדרשת להוכיח את יהדותה מחדש - "25 שנה אחרי שעליתי לארץ, 25 שנה אחרי שההורים שלי הוכרו כבר כיהודים על ידי המדינה, על סמך מסמכים ועדויות, 25 שנה אחרי שכל בני המשפחה שלי עזבו את כל החיים שלהם בשביל להביא אותנו למדינת היהודים, שבה סוף־סוף נוכל להרגיש שייכים", היא מספרת. "אמרתי לפקיד בבית הדין שלצערי אמי וסבתי כבר לא בין החיים, אבל ההיסטוריה המשפחתית והחיים שלי הם ההוכחה ליהדותי, מעבר להכרה הראשונית בנו כיהודים לפני 25 שנה, מעבר לכך שהזהות היהודית שלי היא חלק ממני מאז שנולדתי, מעבר לזה שהייתי צריכה להסתיר את הזהות הזאת, להגן עליה, להילחם עליה בשנותיי הראשונות. הוא ענה לי: 'אני מאמין לך שאת חושבת שאת יהודייה, אבל אני עדיין צריך לעשות חקירה'. נדהמתי. האם זה לא מספיק שאני רשומה כיהודייה וגם מאמינה שאני יהודייה? למה אני נדרשת עכשיו להביא מסמכי מקור כדי להוכיח שוב את היהדות שלי? באותו יום הבנתי שהגזענות והאפליה המוסדית מושרשות כאן חזק מאוד. קיבלתי החלטה לא לשתף פעולה עם הטירוף הזה ובן זוגי ואני התחתנו בטקס יהודי פרטי, כמובן בקפריסין, היות שאין לנו אפשרות להתחתן בארץ. חוויתי טראומה קשה, הרגשתי חבולה ומושפלת".
אלא שזו הייתה רק ההתחלה. "לימים נולדה לנו בת", היא מספרת. "כמה שבועות לאחר הלידה הזמנתי באינטרנט את תעודת הלידה שלה. קיבלתי תשובה שעליי לסור למשרד הפנים. שם ראיתי כי בסעיף הלאום והדת רשום 'בבדיקה'. זאת על אף שאני רשומה כיהודייה בתעודת הזהות, אמא שלי הוכרה והייתה רשומה כיהודייה ואף נקברה כיהודייה בבית קברות יהודי, ואבא שלה הוא יהודי שנולד בארץ, דור שביעי. שאלתי את הפקידה: 'מה קורה כאן?', היא השיבה: 'לא היית צריכה ללכת לרבנות. תראי מה הם עושים לך עכשיו'. באותו רגע ירד לי מסך שחור על העיניים, התחלתי לבכות ולא הפסקתי כמה שנים טובות".
בעזרת עמותת "עתים" המסייעת לאנשים במפגש עם שירותי הדת, אספה לוין שמיר מסמכים והגישה בג"ץ. "מיד קיבלנו טלפון", היא מספרת. "נאמר לנו שמדובר בטעות. התבקשתי לגשת למשרד הפנים, שם קיבלתי תעודות של שני ילדיי עם הרישום 'יהודי'. התהליך הזה לקח לי מעל ארבע שנים, שבהן הבת שלי הייתה ללא זהות. לסיפור שלי יש סוף טוב, אבל מה עם כל אותם עשרות ואף מאות אלפים מאיתנו שחווים את זה? בכל שנה נפתחים אלפי תיקים של בירורי יהדות לאנשים שכבר הוכרו כיהודים, תורמים למדינה ומפתחים אותה. קוראים לנו 'העלייה הכי טובה', עם התרומה הכי משמעותית. מצד שני, המדינה מאפשרת מצב שבו הזהות שלנו יכולה להישלל מאיתנו בכל רגע. יש כאן סכנה של ממש. הפרקטיקה הזאת נוגדת את הרעיון הציוני, ונבחרי הציבור מכל הקשת הפוליטית חייבים להבין את זה".