בעיצומו של הסגר הראשון ילדה זהר כץ שעוני, 32, את אלי, בתה הבכורה. "השיבה הביתה הייתה ההלם של החיים שלי", היא מספרת. "הייתי כאובה ונסערת. החלום לחזור אל בית גדוש במתנות, בבלונים, באוכל מוכן ועם קבלת פנים נרגשת - פגש מציאות קורונה של בית ריק. אף אחד לא חיכה לנו בשביל להנחות, ללמד, להקל ולהפיג חששות טבעיים לקראת ההורות".

בעקבות ההנחיות, רק בעלה דניאל ליווה אותה בלידה. "היה לי בראש סיפור מושלם על הלידה, כשבעלי, אמא ואחותי מלווים אותי בחדר הלידה", היא מספרת. "אבל המציאות התנפצה לי בפנים. התקשרתי לאמא שלי בבכי של אישה הורמונלית ושאלתי: 'ומה אם לא אדע איך יולדים?'. לאחר הלידה יועצת ההנקה הגיחה לשנייה ועמדה במרחק ממני, נתנה לי הרגשה שהיא רוצה לברוח, פחדה שנדביק אותה".
העובדה שדניאל הוצא לחל"ת אפשרה לשניים לצלוח את החודש הראשון יחד. "זה מאוד עזר, כי כשאת מיניקה אין לך שנייה לעצמך - להכין משהו לאכול, להתקלח", היא מספרת. "בסגר השני דניאל חזר לעבוד".

מה הייתה נקודת המשבר?
"הקושי הגדול היה הריחוק ממשפחתי. כשחודש לאחר הלידה אמא שלי עדיין לא החזיקה את הנכדה שלה. לא יכולתי לעמוד בזה יותר. ההורים שלי עמדו בפתח הדלת עם מסיכות, הביאו אוכל ומתנות וראו את אלי רק מרחוק. זה שבר אותי, האופטימיות שבי דעכה. דניאל בעלי חשש להכניס אנשים הביתה מדאגה לתינוקת. אני רציתי לשבור את הכלים. כעסתי עליו והבנתי אותו בה בעת. אבל הייתי זקוקה למילה טובה ולחיבוק לא וירטואלי. כאב לו כשהוא ראה שאני מדוכאת. כעבור חודש וחצי מהלידה, אמא נכנסה אלינו הביתה ומיהרה אליי. דניאל אמר לה: 'אביבה, בואי תראי את התינוקת'. ואמא השיבה: 'קודם כל חיבוק לתינוקת שלי'. המחווה המרגשת הזאת הסירה את כל החסמים, וסכר הדמעות פרץ".

זוהר כץ שעוני ובתה אלי (צילום: פרטי)זוהר כץ שעוני ובתה אלי (צילום: פרטי)

סביבה מרוחקת

בתוך מצוקות הקורונה והסגר, חלה עלייה במספר הבקשות לייעוץ ועזרה מהורים טריים לאתר SOMEBUDDY, המנגיש את עולם טיפולי הנפש והסיוע הרגשי ומנתב את הפונים אל מטפל/ת מתאים/ה מתוך מאגר אנשי מקצוע. "אנחנו מוצפים בפניות של הורים טריים", אומרת ד"ר שלי זיתוני, ממייסדות האתר. "רבות מהפניות נסבות סביב החרדה מפני הורות ראשונה והקושי להתמודד עם אתגרי ההורות ועם הבדידות שנכפתה על ההורים הטריים. בארבעת החודשים האחרונים יש עלייה מטאורית בפניות של נשים על סף דיכאון לאחר לידה וגברים שחשים אבודים".

"ההורות הראשונית מעצימה את המשברים בזוגיות, והמגיפה מקצינה את החרדות בגידול תינוקות בעת הזאת", מוסיפה הפסיכולוגית מיכל יערון, שותפתה של ד"ר זיתוני. "הורות בפעם הראשונה בקורונה מקצינה מצבים רגשיים. זה מתחיל בבחירת היולדת מי ילווה אותה בחדר הלידה, הבעל או אמא, בחירה שגוררת קונפליקטים בתוך המשפחה. בבתי חולים מסוימים מחייבים ללדת עם מסיכה. בכולם עושים בדיקות קורונה ליולדת ולמלווה. אמהות שנמצאו חיוביות לקורונה, מופרדות מהתינוק. זה יוצר קושי אדיר. בהמשך נמנעת מזוג ההורים עזרה פיזית ורגשית מבני המשפחה ומאנשי המקצוע, והסטרס עולה. אמהות סגורות בבית עם התינוק ואינן פוגשות אמהות אחרות בטיפת חלב או בגינה. אנשים נכנסים לבידודים בזה אחר זה, והבדידות מעצימה את חרדות ההורים עד כדי דיכאון. ואכן נרשמה עלייה כאמור במספר הנשים הסובלות מדיכאון לאחר לידה".

הפסיכולוגית מיכל יערון וד''ר שלי זיתוני (צילום: יח''צ)הפסיכולוגית מיכל יערון וד''ר שלי זיתוני (צילום: יח''צ)

גם למוקד הפניות של מכון אדלר זורם בחודשים האחרונים שטף פניות מהורים טריים המבקשים הדרכה. חלק מהשירות הוא מוזל וחינמי ברוח התקופה. "בשנת הקורונה, זוגות שהפכו להורים מתנהלים ללא מעטפת תומכת, כשסבתא וסבא נשמרים, והסביבה מרוחקת", אומרת קרן אור אורן, מדריכת הורים ואחראית הגיל הרך במכון. "הבדידות והחרדות מתווספות לרגשות הסוערים ממילא של אישה הורמונלית לאחר הלידה ושל בן זוגה".

קרן אור אורן (צילום: מיה חבושה)קרן אור אורן (צילום: מיה חבושה)

אביב צינורי, 32, ילדה את בנה הבכור אור רגע לפני הסגר הראשון. בן זוגה שי, חקלאי, הוגדר עובד חיוני ועבד במהלך הסגר. "פנטזתי על החגיגה לכבוד לידתו של אור", היא מספרת, "אך במקום זאת חזרתי מבית החולים לביתנו במושב שאיני מכירה בו איש. הייתי לבדי. כשהתינוק ישן אני מיררתי בבכי. כשהבנתי שהמצב יימשך זמן רב - נשברתי. דיווחים על העלייה בתחלואה גרמו לי להסתגר יותר ולא לפגוש אנשים. מלבד בברית, אמא שלי ראתה את אור, הנכד הראשון שלה, כשהיה בן שלושה וחצי חודשים. באחד הימים גיליתי ששי חיפש בגוגל מידע על דיכאון לאחר לידה. עד כדי כך לא הייתי עצמי".

אביב צינורי ובנה אור (צילום: פרטי)אביב צינורי ובנה אור (צילום: פרטי)

גירושים או התקרבות

"כשנכנסתי להריון, הייתי בטוחה שתהיה לי חופשת לידה מהסרטים, אבל הקורונה הורידה הכל לטמיון", מספרת גם חגית פנטי, 34, תושבת מודיעין, שילדה לפני כשבעה חודשים את בתה אופק. "ניסיתי להיעזר בפרויקט של נשים שמבשלות לנשים שילדו, אבל הוא הופסק בסגר. הייתי רעבה כל הזמן, לא היה לי זמן לבשל או לדאוג לעצמי. הכל היה חדש, נתקפתי בחרדות מטורפות. חודשיים נאבקתי בהנקה. התינוקת לא עלתה במשקל. חששתי שאני פוגעת בהתפתחותה. אמרו לי שאולי החלב שלי לא טוב, מקולקל. כשניסינו לתאם תור לעדכן את השם של התינוקת במשרד הפנים או בפניות לטיפת חלב, אף אחד לא ענה. הייתי בהיסטריה ולא הפסקתי לבכות".

באחד מרגעי השבירה שלה פרסמה פנטי פוסט ברשתות החברתיות, שבו כתבה, בין היתר: "כל יום אותו הדבר, אני נעולה בבית. בלי קניון, בלי פעילויות, בלי בתי קפה ומפגשים עם העולם החיצון. זה קשה ושובר מנטלית. כולם דואגים מפני ההידבקות בקורונה, ומה עם להדביק את הנפש בדיכאון? אני מדברת על הבדידות... אני כלואה בבית, מרגישה עזובה ובודדה".

כיצד כל זה השפיע על הזוגיות?
"אומרים שהורות בקורונה זה גירושים או התקרבות. לשמחתי, לא הגענו למצבים קיצוניים".

"נשים לפני לידה ראשונה מטפחות בראש תוכנית רומנטית על חופשת הלידה שכוללת מפגש עם חברות ויציאה לבתי קפה ולקניונים, אבל אז באה הקורונה וטרפה את הקלפים", אומרת אראלה בר דרור, מדריכת הורים מוסמכת, מנחת מעגלי תמיכה לאמהות אחרי לידה ומתנדבת בקו החינמי "קול להורה" של ויצו (*6968). "בחוץ הכל סגור, והן בבית סגורות עם התינוק. מעגלי התמיכה נלקחו מהן. סבתא שקיוו שתבוא להדריך ולהרגיע - אינה יכולה להגיע בהיותה בקבוצת סיכון. גם יועצות ההנקה והשינה מנועות מלהגיע הביתה, והאמהות הטריות נאלצות להסתפק בהדרכה בזום. בימי הקורונה האמהות החדשות הרגישו בתוך סיר לחץ עם תינוק בוכה, בלי יכולת לדאוג לעצמן, לאכול, להתאוורר, להתקלח, עם חוסר אונים גובר ומייצר חרדה. זה החלום ושברו".

לדבריה של בר דרור, אי אפשר שלא לעסוק גם בהשפעת הקורונה על ההורות הטרייה של גברים, שרבים מהם פוטרו או נשלחו לחל"ת: "הגברים קיבלו בקורונה הזדמנות להיות נוכחים באירוע המשמעותי בחייהם - הפיכתם לאבות - ולראות את התינוק שלהם גדל ומתפתח. אומנם הימצאות בן הזוג מסייעת לנשים, אך רבים מהגברים לא תכננו חופשת לידה שכפתה עליהם הקורונה".