מקום 20: יולי אדלשטיין - שר הבריאות

יש הטוענים שיולי אדלשטיין זכה בתיק החשוב ביותר בממשלה הזאת - הבריאות - רק בזכות המהלך האחרון שעשה כיו"ר הכנסת: ניצול החסינות הפרלמנטרית שמעניק לו החוק כדי לסכל את הוראת בג"ץ. רצה הגורל והייתה זאת יריית הפתיחה להקמת ממשלת האחדות בראשות בנימין נתניהו, ואדלשטיין, שהיה ברור כי יתוגמל, נהנה מההפקר. יעקב ליצמן ויתר במפתיע על התיק שמשך כל כך הרבה אש, השותפים הבכירים לקואליציה פחדו מלהתקרב אליו - ואדלשטיין נענה לאתגר, שכבר בתחילתו היה ברור שיהיה צל"ש או טר"ש.

הכניסה שלו לתפקיד נראתה קרובה מאוד לטר"ש: רגע לאחר שהודיע על איסור התקהלויות, הוא רץ למסיבת יום ההולדת של רעייתו שנערכה בביתם. אדלשטיין טען, בצדק, שהאירוע התקיים לפני שנכנסו ההגבלות לתוקפן, אבל מה שמותר לאזרח שמחפש כל פרצה כדי להקל על עצמו ועדיין להישאר בצד הנכון של החוק, מן הראוי שיישקל פעמיים בידי איש ציבור.

מאז אותו הרגע התייצב אדלשטיין לצד המומחים במשרדו שדרשו להחמיר. הוא הבין שכאשר תחלוף המגיפה, הוא לא יימדד לפי הנזק לכלכלה או הפגיעה בזכויות הפרט, אלא רק לפי מספר המתים. ברוח זאת הוא פועל מאז ועד עתה, כשסיום אפשרי של אחת השנים הרעות בתולדות האנושות נראה קרוב.

אדלשטיין הוא איש הגון וחרוץ, אבל הוא ניגש לעבודה כשיד אחת קשורה מאחורי גבו: קל מאוד להאשים, כשאתה שייך למחנה של ראש הממשלה, את ציבור המפגינים בבלפור בהפצת קורונה. קשה הרבה יותר הוא לגנות, לא כל שכן לפעול בתקיפות, נגד המרד החרדי כפי שהתבטא בפתיחת מוסדות החינוך החרדיים. אדלשטיין יימדד גם בתפעול יעיל של מערך החיסונים, אבל לא פחות מכך ביכולתו למנף את שינוי מעמדה של מערכת הבריאות בעיני מקבלי ההחלטות, בשיקומה ובחיזוקה, כי גם אם וכאשר תחלוף הקורונה, תישאר המערכת עם הקשישה במסדרון, עם מחסור ברופאים, עם סטאז'רים שתפקודם נפגע מרוב עייפות ועם כל חוליי המערכת הכה איכותית והכה מרוטה הזאת, בעת ובעונה אחת.

האם יצליח? ספק אם יהיה לו הזמן הדרוש לכך, אבל אם ינצח נתניהו בבחירות, אדלשטיין יכול להיות בטוח שמעמדו מובטח: חיילים נאמנים שאינם נתפסים כאיום על נתניהו הם החומר האנושי האהוב על מי שעשוי לקבוע איך יחולקו התיקים גם בממשלה הבאה.

יולי אדלשטיין (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)יולי אדלשטיין (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

מקום 19: נחמן אש - פרויקטור הקורונה

פרופ' נחמן אש - פרויקטור הקורונה, ראש תוכנית "מגן ישראל" - הוא האיש שכל העיניים נשואות אליו. פרופ' אש, רופא פנימאי, ששימש בעבר כקצין רפואה ראשי בצה"ל, נכנס לתפקיד הפרויקטור לאחר הסגר השני והחליף את פרופ' רוני גמזו.

פרופ' אש נולד בפתח תקווה. בשנת 86' הוא סיים את לימודי הרפואה במסגרת העתודה האקדמית בבית הספר לרפואה על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב. בתום לימודיו החל שירות סדיר בצה"ל, השלים קורס קציני רפואה בבית הספר לקצינים ובבית הספר לרפואה צבאית והחל בשירותו כרופא בגדוד רותם של חטיבת גבעתי. בהמשך היה לרופא החטיבה.

הוותק הרב שלו בניהול מערכות צבאיות גדולות הוא אולי נקודת אור בניסיון לנבא את מידת הצלחתו בתפקיד. בניגוד לקודמו, פרופ' רוני גמזו - ששם את עצמו בחזית המאבק בקורונה, לאחר שהתבקש לכך, תוך שהוא משלם מחיר אישי על החלטות פוליטיות שטרפדו את הצעדים שעליהם המליץ - בחר פרופ' אש בטקטיקה של התרחקות מהמצלמות. אומנם הוא מופיע מעת לעת בציבור ובתקשורת, אך הוא מקפיד לייצג את הפנים המודאגות במערכת הבריאות, להבדיל מחיוכיו שופעי האופטימיות של פרופ' גמזו.

פרופ' אש נכנס לתפקיד כפוי טובה: אם יצליח, ייחטף הקרדיט בידי המנהיגים. אם ייכשל המאבק, יפילו עליו את כל התיק, כפי שעשו לפרופ' גמזו. פרופ' אש כבר הוכיח שהוא חכם הלמד מניסיונו של האחר. האם האופציה השקטה שבה בחר תביא לתוצאה המיוחלת? הדבר תלוי בעיקר ביכולתו לצלוח את המרווח הצר יחסית שבין סכנת התפשטות המגיפה לבין חיסון כלל אוכלוסיית ישראל.

פרופ' נחמן אש (צילום: מרק ישראל סלם)פרופ' נחמן אש (צילום: מרק ישראל סלם)

מקום 18: אבי ניסנקורן - שר המשפטים

בתוך כשנה הפך אבי ניסנקורן מפקיד הסתדרות אפרורי לשר המעניין ביותר במפלגתו, עצם בגרונם של כל המבקשים להשפיע על משרד המשפטים בראשותו.

נדמה כי לפחות בשמאל הישראלי, גם מי שלא אהב את אבי ניסנקורן כיו"ר ההסתדרות חושב עתה שתפקודו כשר המשפטים הוא הדבר הטוב ביותר שיצא ממפלגת כחול לבן בקדנציה הנוכחית של הממשלה. פקיד אפור אמרנו? במשרד המשפטים ניסנקורן נראה כהפך הגמור, אף שכמעט לא הספיק לחולל מהפכות גדולות. נדמה כי בעידן הפוליטי הנוכחי די כנראה בסיכול תוכניותיו של ראש הממשלה כדי להיחשב לגיבור בעיני מחנה המרכז־שמאל.

ובכל זאת גם הייתה עשייה, בעיקר של רפורמות שנתפסות כליברליות: באוקטובר האחרון הקים ניסנקורן, עם איציק שמולי, צוות בין־משרדי לסיוע לטרנסג'נדרים, שיבחן את קשייהם מול משרדי הממשלה.  נוסף לכך, לצד המשנה ליועמ"ש וח"כ שרן השכל ורם שפע, הוא הוביל את הדיונים על מתווה הלגליזציה לקנאביס. ואלו רק שתי דוגמאות.

עם כל הכבוד לעשייה, נדמה כי סוד כוחו של ניסנקורן היא ביכולתו, שאותה רכש בימיו בהסתדרות, להתיש כל יריב אפשרי במשא ומתן. שליחי ראש הממשלה שהתרגלו למגעים הנוחים עם בני גנץ, התרסקו מול שר המשפטים, שמצא עצמו לפתע בעמדת אופוזיציה אפילו למנהיג מפלגתו שלו. וכאשר הבין שגנץ מוכן להקריב אותו על מזבח ביצור ההבטחה לקיום הרוטציה, הונף נס המרד.

ימים יגידו אם ניסנקורן ניצח גם את מתנגדיו מבית, מה שבטוח הוא שתפקיד שר המשפטים הוא החשוב ביותר שמילאה עד כה כחול לבן במסגרת ממשלת האחדות. כפועל יוצא מכך הפך ניסנקורן למחוזר בידי כל התארגנות פוליטית אפשרית מהמרכז ושמאלה. אם אכן תקום ממשלה של הגוש החוסם לנתניהו, ניסנקורן עשוי לשמש בה בתפקיד מרכזי, גם אם שניים מקברניטיה יהיו אבירי המשילות גדעון סער ונפתלי בנט.

אבי ניסנקורן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אבי ניסנקורן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מקום 17: שרה ויאיר נתניהו - רעייתו ובנו של ראש הממשלה

בני משפחה של פוליטיקאים, ודאי בעידן הרשתות החברתיות, עלולים לשלם מחיר בגין התפקיד הבכיר שקרובם נושא, בפרט כאשר מדובר בראש ממשלה שנוי במחלוקת כבנימין נתניהו. עם זאת, לצד הטענות הצודקות בדבר חוסר הצדק שבעירוב בני המשפחה של אישי הציבור במחלוקת הפוליטית, יש לעתים שהם עצמם בוחרים לעמוד בעין הסערה. רעייתו של ראש הממשלה שרה נתניהו היא שבחרה להיות נוכחת בכל אירוע פומבי שבו משתתף בעלה, גם כאשר הפרוטוקול אינו מחייב או מצדיק זאת. בנם יאיר נהנה להיות "הסמן הימני של בלפור", בעוד לעומתו אבנר אחיו נחבא אל הכלים.

על כן נעסוק אך ורק במי שבחרו לשים עצמם במרכז: שרה ויאיר נתניהו. אפשר לדון במידת מעורבותם בקשרים פוליטיים או בהשפעתם על מינויים זוטרים כבכירים ועל נושאים רבים אחרים, אבל גם אם מעלימים מן המשוואה את הרכילות המבוססת, או המבוססת פחות, הנוגעת ליחס שספגו עובדי משק הבית, נראה כי עוד לא קם מנהיג בישראל שלמשפחתו הקרובה הייתה השפעה כה גדולה על שיקול דעתו, החלטותיו ומעשיו כמו במקרה של נתניהו.

פעמים רבות הפציר נתניהו בתקשורת ובאזרחי ישראל להניח לבני משפחתו. הבקשה כשלעצמה הגיונית, אבל ההיגיון מתערער ברגע שנזכרים כי היה זה נתניהו שחשף במודע את משפחתו, לפי מיטב המסורת האמריקאית שהחלה בעידן הנשיא ג'ון קנדי. ב"ימי בנימין" - הסדרה המצוינת שיצר עמית סגל ושודרה בחדשות 12 - הובאו קטעי ארכיון שבהם בני הזוג מתועדים בחופתם, בבית החולים שבו נולדו ילדיהם ובחופשות משפחתיות. לאף אחד מהאירועים הללו לא הסתנן צלם ללא הזמנה, וממילא אי אפשר להתקרב לאישיות המאובטחת ביותר בישראל ללא אישור.

אם להסתמך על השנה האחרונה, יאיר נתניהו הפך לאושיית רשת בפני עצמו. הוא פעיל נמרץ ברשתות החברתיות, מתבטא בציוצים שנויים במחלוקת בטוויטר, לצד תוכניות ופודקאסטים שאותם הוא מגיש באותו הסגנון בדיוק. כשבוחנים את טיבם של הציוצים, מתגבר הרושם שנתניהו הצעיר מתפקד כמעין אלטר־אגו של אביו. בעוד האב נדרש לכללי הדיבור התקין המחייבים ראש מדינה, הבן יכול להדהד כל מחשבה, ללא סייגים וללא פילטרים, וכבר אי אפשר לטעון כי נתניהו האב אינו מודע לכך.

אשר לרעיה, היא בהחלט רשאית לטעון שהיא סובלת מהמקבילה התקשורתית למונח המשפטי "אכיפה בררנית", בעת שמפרסמים ברבים פרטים מביכים עליה, בייחוד כאלו שאולי היו נסלחים לאחרות שקדמו לה. אך למי שמתעקשת להתלוות אל בעלה כמעט בכל פעם שבה הוא נגלה לעיני הציבור, ובעיקר למסעותיו אל מחוץ לגבולות המדינה, אין יכולת אמיתית להלין על התקשורת היורדת לחייה. תקשורת, שלפחות לפי הנטען בכתב האישום בתיק 4000, היא לא חסכה מאמצים כדי לשנות את אופן התנהלותה עמה.

שרה ויאיר נתניהו (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)שרה ויאיר נתניהו (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מקום 16: ארנון בר דוד - יו"ר ההסתדרות

לא כך תכנן יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד את שנת 2020, שהייתה אמורה להיות מוקדשת לחגיגות מאה שנה להסתדרות. במקום להשתתף בטקסים ממלכתיים ולקדם עסקאות חבילה עם הממשלה, בר־דוד מצא את עצמו בלב המשבר הקשה ביותר שפקד את המשק מאז שנוסדה המדינה, והוא גם היה מהראשונים לזהות את גודל האסון.

ימים ספורים לאחר שהתגלה בישראל חולה קורונה ראשון כינס בר־דוד בלשכתו דיון חירום בהשתתפות ראשי האיגודים המקצועיים, לצד נציגי התעשייה והמעסיקים. כבר אז, ב־10 במרץ, פנה יו"ר ההסתדרות למקבלי ההחלטות והתריע בפניהם על "יום כיפור כלכלי", כדבריו, שצפוי לטלטל את המשק. תחזיות האימה שהשמיע הספיקו מאז להפוך למציאות מרה, ובר־דוד, שלא תמיד חיכה לממשלה, הוביל מהלכים שמיצבו את מעמדו כאחד האנשים המשפיעים בכלכלה הישראלית.

בר־דוד נכנס לתפקיד יו"ר ההסתדרות רק אשתקד, אבל הוא בהחלט לא טירון פוליטי. בכאוס המדיני שנוצר בין מערכות הבחירות הוא ניצל היטב את מעמדו כמנהיג עובדים שצמח מהשטח, כדי לקבל שורה של החלטות אמיצות. כזו, למשל, הייתה ההחלטה לחתום מעל ראשי הטייסים על הסכם התייעלות בחברת אל על כדי להציל אותה מקריסה.

בר־דוד ידוע כאדם מעשי שיכול להצעיד את ההסתדרות לשוק העבודה העתידי. מי שינסה לנצל את פתיחותו לשינויים כדי לפגוע בעובדים, יגלה מהר מאוד שיש גם בר־דוד אחר. מערכת היחסים העכורה שנרקמה בינו לבין שר האוצר ישראל כ"ץ הוכיחה מעל לכל ספק כי בר־דוד לא חושש להוריד את הכפפות. לאחר חודשים של נתק בין השניים, הוא דילג מעל כ"ץ וערך פגישות מתוקשרות היטב עם ראש הממשלה ועם יו"ר הקואליציה כדי לקדם יוזמות כלכליות.

עוצמתו של בר־דוד טמונה בין היתר בכישרונו הרב לייצר נרטיב מאחד. לא פעם הוא יצא בגלוי נגד ניסיונות של פוליטיקאים לשסות עובדים אלה באלה. חוץ מהמהלך הסמלי של הסרת הגדרות סביב מתחם בית ההסתדרות, הוא יירשם בדפי ההיסטוריה גם כמי שהעז לפתוח את שערי הארגון בפני ציבור העצמאים.

פתיחת פורום העצמאים בהסתדרות הוא איתות ברור לקהלים חדשים שיכולים ליהנות מעוצמתה של העבודה המאורגנת בארץ. גם החזית המלוכדת שהצליח לגבש עם נציגי המגזר העסקי בתחילת המשבר עזרה לבר־דוד להגביר את הלחץ על הממשלה ושימשה כזרז להחלטות חשובות.

יו"ר ההסתדרות אחראי במידה רבה לסיום הסגר הראשון ולהחזרה הדרגתית של המשק לשגרה חדשה בתחילת חודש מאי. ההסכמות שהוא השיג עם השלטון המקומי ועם הממונה על השכר באוצר אפשרו להסדיר את פעילותו של המגזר הציבורי לפי הגבלות התו הסגול. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ההסתדרות לא חששה לדבר במושגים של כלי גמישות למעסיקים, מתוך הבנת גודל השעה ולאור דרישתו הנחרצת של בר־דוד להגדיל את היקף המענה האזרחי שנותנת המדינה בזמן משבר. המודל שגיבש יו"ר ההסתדרות בשיתוף הממונה על השכר הופעל כמה פעמים לאורך השנה ועזר להבטיח את המשך פעילות המשק, גם בשעת החירום.

בימים אלו ישראל נערכת למערכת בחירות רביעית בתוך פחות משנתיים, וההסתדרות בהנהגת בר־דוד ממשיכה לבסס את מעמדה כגוף חזק ואחראי. בזמן שרבים מאיתנו יצאו למרפסות ומחאו כפיים לאחים ולאחיות, לעובדים ולעובדות במעבדות ולעובדים ולעובדות הסוציאליים, בר־דוד היה האיש שדחף מאחורי הקלעים להסכמים שמחזקים את מעמדם. הוא זוכה לתמיכה מהשטח, ולא מהסס להשתמש בה. החל בדרישתו מוועדי העובדים לתת עדיפות לתוצרת ישראלית וכלה בהחלטתו המפתיעה לצאת בקמפיין ארצי נרחב של ההסתדרות למניעת אלימות כלפי נשים.

השפעתו של בר־דוד בכל הסוגיות שמעסיקות את מקבלי ההחלטות מורגשת, ואפשר לשער שהיא רק תגדל. שיעור האבטלה הגבוה במשק והשינויים הרבים שחלו בעולם העבודה מבטיחים כי ההסתדרות תישאר שחקנית מרכזית בזירה מול כל ממשלה שתקום כאן.

ארנון בר דוד  (צילום: רמי זרנגר)ארנון בר דוד (צילום: רמי זרנגר)

מקום 15: גדי איזנקוט - הרמטכ"ל לשעבר ומועמד פוטנציאלי בבחירות 2021

כאילו חסרו גנרלים במפלגות מרכז שבאים לגרוף את קולותיהם של מאוכזבי מפלגות המרכז שקדמו להם, והנה עלה שמו של גדי איזנקוט - שטרם ברור אם והיכן ירוץ. אף שאיזנקוט עוד לא אמר מילה אחת במעמד פומבי ורשמי, ההנחה היא כי ייתכן שכבר בבחירות הקרובות הוא יקפוץ למים הפוליטיים. איזנקוט רמז בשיחות פרטיות כי תם עבורו עידן הישיבה על הגדר.

למרות זאת, מבט קצר לעבר רמטכ"לים שהיו להבטחות פוליטיות גדולות כמו משה (בוגי) יעלון, וביתר שאת בני גנץ וגבי אשכנזי, עלול לצנן את התלהבותו ולדחות את ההכרעה עד לסבב הבחירות הבא, שיש יותר מסיכוי סביר להניח שלא ניאלץ להמתין לו ארבע שנים. בינתיים נדמה שאיזנקוט נמצא במקום הטוב ביותר בפוליטיקה הישראלית, זה שכמעט כולם משחרים לפתחו.

איזנקוט נחשב לאחד הרמטכ"לים הטובים שהיו לצה"ל. תקופת כהונתו מתאפיינת, כך לפי פרשנים צבאיים, בתכנון ארוך טווח ולא רק במתן מענה לצורכי הביטחון השוטף של מדינת ישראל. עם זאת, בחוגי הימין הקיצוני סומן איזנקוט כאויב בשל עמדתו הבלתי־מתפשרת בפרשת אלאור אזריה. המילים "גדי, גדי, תיזהר, רבין מחפש חבר" עדיין מהדהדות בקול רם.

למרות המיתוג הזה, היו מי שהאמינו עד לאחרונה שאיזנקוט, שראה מה עשה המאבק בנתניהו לקודמיו בתפקיד גנץ ואשכנזי, יעדיף לחבור דווקא לליכוד ואולי להיות מסומן כיורש לנתניהו. הסיכויים לכך היו קלושים מלכתחילה, ונראה שאיזנקוט יבקש להסתופף דווקא בחיקו החמים, אם כי רווי הגנרלים בדימוס של המרכז הפוליטי בישראל.

בכל מקרה, נכון לרגע כתיבת שורות אלו עדיין לא ברור מה יהיה, אם בכלל, הצעד הפוליטי הראשון של הרמטכ"ל הקודם - ונראה שאיזנקוט נחוש למצות את הרגע הזה, אולי כי כבר למד שבפוליטיקה, כמו בצבא, דווקא קמפיין קצר וממוקד הוא היעיל ביותר.

מקום 14: נדב ארגמן - ראש השב"כ

כמו עמיתו מהמוסד, גם נדב ארגמן אמור לסיים את תפקידו כראש השב"כ במהלך השנה הקרובה, וליתר דיוק: ביום העצמאות שיחול בעוד חמישה חודשים.

בעידן של ניהול ענייני המדינה באופן כמעט נשיאותי, הפכו ראשי מערכת הביטחון למקורבים מאוד לראש הממשלה בנימין נתניהו, מה שלכאורה היה עלול להשפיע על הדימוי שלהם, לפחות בתקשורת. למזלם, קיים בישראל קונצנזוס: הציבור יכול להיות חסר אמונה במנהיגיו, אבל ראשי מנגנוני הביטחון מקבלים את כל הקרדיט, הן מהתקשורת והן מהציבור. המוסד לתפקידים מיוחדים נדמה לציבור כאסופה של תואמי ג'יימס בונד, ואילו השב"כ כחבורה של אנשים שמוכנים ללכלך את הידיים במשימות חיוניות שרבים מאיתנו היו מתקשים לעשות במקומם, ואחרים היו מעדיפים כלל לא לדעת עליהן. בין אם הנחות המוצא הללו נשענות על ידיעה ובין אם על משאלת לב, יש להן מקום מרכזי בכינון מעמדם של ראשי המערכת.

ארגמן, שנולד ברמת השרון וגדל בקיבוץ חמדיה, יהיה השנה בן 60. הוא צמח בארגון ומילא בו כמה תפקידים, כיהן תקופה בוועדה לאנרגיה אטומית, וחזר לארגון כמפקד. אחת מהנקודות המרכזיות במדיניות שהתווה כראש השירות הייתה חיזוק יכולות הסייבר של הארגון, צעד מתבקש לנוכח הפיכתן של הרשתות החברתיות לזירה שבה פועלים ארגוני הטרור. תקופת כהונתו בארגון נחשבת למוצלחת, בעיקר בכל הקשור לפעילות מסכלת, ולראיה  אף שאין ספק כי ארגוני הטרור לא איבדו את המוטיבציה לפגע, עיקר הפיגועים שחוו אזרחי ישראל בשנים האחרונות היו מעשים של יחידים, לעתים כאלה שפעלו על דעת עצמם מתוך מוטיבציה אישית ולא בשליחות אחד מארגוני הטרור.

כרגע לא ידוע אנה מועדות פניו של ארגמן. ייתכן שיבחר בקריירת עסקים פרטית, ואפשר שיישאר בתחום הפעילות הציבורית, אם כי במישור הגלוי יותר שלה. מכל מקום, בהנחה ובתקווה שלא יקרה אירוע חריג בתחום אחריותו בחצי השנה הקרובה, הוא עתיד לסיים ארבע שנים בתפקידו בסימן חיובי מאוד ולהוריש למחליפו שירות ביטחון כללי חזק ויעיל.

כרגע השם החם שעולה בהקשר של מחליפו בתפקיד הוא מאיר בן שבת, ראש המל"ל, ולפי ההדלפות לתקשורת, זהו שם שגורם לאי־נוחות בקרב אחדים מבכירי הארגון. בכל אופן, יש לסייג ולומר בהקשר הזה כי בן שבת נחשב למקורב מאוד לראש הממשלה, ובהנחה שהבחירות יקדמו למינוי הרגיש, הכל עדיין לוט בערפל - ממש כמו רוב פעולותיו של הארגון הזה.

נדב ארגמן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)נדב ארגמן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מקום 13: בני גנץ - ראש הממשלה החלופי ושר הביטחון, גבי אשכנזי - שר החוץ

הם היו התקווה הגדולה של גוש המרכז־שמאל. לאחר שלוש מערכות בחירות שבהן השיגו תוצאות נדירות כמעט בנוף הפוליטי הישראלי, באופן יחסי למפלגה חדשה, בחרו בני גנץ וגבי אשכנזי להיכנס לממשלת הרוטציה ולשאת את התארים ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון  (גנץ) ושר החוץ (אשכנזי). תגובות הבוחרים נעו בין תחושת בגידה לבין תמיכה ברע במיעוטו. בין חצי הנחמה על כך שמפלגת כחול לבן משמשת כבלם לניסיון השתלטות, לכאורה, על מערכת המשפט, לבין כעס על התנהלותם הפוליטית, בייחוד כשמדובר לא רק במה שנראה כשימור ואף הגדלת כוחו של בנימין נתניהו, אלא גם בחברות בממשלה עתירת שרים ותקציב, דווקא בזמן שאזרחי המדינה נאלצו להתמודד עם אחד המשברים הכלכליים הקשים שידעה ישראל.

גנץ טוען שחשב על "ישראל לפני הכל" כשהחליט לשבת עם נתניהו בממשלה, וגם עתה נדמה שהוא לא מתרגש מה"אמרנו לך" שמשמיעים בעיקר מי שהיו בני בריתו עד לחודש מאי האחרון - יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. הוא המשיך להצדיק את ישיבתו בממשלה בהגנה על מערכת המשפט, וגם נכון לשעת כתיבת שורות אלה הוא מתעקש להמשיך ולרוץ לכנסת בראש מפלגת כחול לבן, אף שלפי הסקרים כרגע, כלל לא בטוח שהיא תעבור את אחוז החסימה.

יש הטוענים כי גנץ בסך הכל מבקש להישאר "על הגלגל" גם אם יכהן בתפקיד זוטר, אם בכלל, בממשלה הבאה. מדוע? כי לפי הסכם הרוטציה, אם גם הסבב הרביעי לא יביא להקמת ממשלה חדשה, גנץ ייכנס לתפקיד ראש הממשלה בנובמבר 2021.

בינתיים תדמיתו הציבורית סופגת מהלומה אחר מהלומה. אם עד כה הייתה עיקר ההתקפה נגדו מרוכזת ברשתות החברתיות, או מגיעה מכיוון יריביו הפוליטיים, גנץ החל לחטוף גם מהתקשורת. תוכנית פתיחת העונה של "עובדה" חשפה שהוא, לכאורה, אינו מסוגל לשמור סוד ונתון ללחצים, וזאת מבלי להזכיר רמזים בנוגע לחייו האישיים. האם גנץ, שהיה רמטכ"ל, הוא אכן כזה או שמא הוא היה רק קורבן של הנסיבות המוזרות שהפכו אותו ממועמד כמעט מנצח בבחירות לסחורה פוליטית שפג תוקפה?.

גבי אשכנזי, גם הוא רמטכ"ל בדימוס, חטף אולי מעט פחות מהלומות מגנץ, אבל אין ספק שגם הוא מסיים את כהונתו הקצרה כשר חוץ בשן ועין. מי שנחשב לכוכב הפאנלים, למרואיין האולטימטיבי, ואף סומן כמועמד הבטוח לניצחון - האיש שינהיג את המחנה אם גנץ ייכשל - פשוט נעלם מעל פני השטח. ההיעלמות הזאת הייתה אמורה להרחיק אותו מביקורת, אך לפי הסקרים, גם אם בבחירות הבאות הוא יעמוד בראש מפלגת כחול לבן במקום גנץ, הוא יתקשה מאוד להתרומם, לא כל שכן להביס את נתניהו - מה שנחשב לאפשרות ממשית עד לפני חודשים  ספורים ועתה לא מוזכר אפילו בתסריטים המופרכים שכותבת המציאות הפוליטית בישראל.

ויש זווית משותפת נוספת לשני האישים. העובדה שנחלו כישלון כה חרוץ במשימתם הפוליטית העלתה בקרב רבים הרהורים נוגים אפילו בדבר מעמדם של מי שהיו ראשי המטה הכללי של צה"ל, אבל היו כטירונים בשדה הפוליטי. אם פעם היה נדמה שכל מפלגה חפצת שלטון בישראל צריכה להציב במקום גבוה ברשימתה גנרל, הקריירה הפוליטית של גנץ ואשכנזי, שעלולה להיות קצרה יותר, ולבטח מפוארת פחות מכל הערכה שקדמה לה, הצליחה לשבור אפילו את כלל הברזל הזה.

בני גנץ וגבי אשכנזי (צילום: גיל יערי, פלאש 90)בני גנץ וגבי אשכנזי (צילום: גיל יערי, פלאש 90)

מקום 12: אביב כוכבי - הרמטכ"ל

נדמה כי בלי קשר לפועלו של הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי בשנה האחרונה, חל פיחות ניכר במעמדם הציבורי של מפקדי צה"ל בעבר - והדבר מקרין גם עליו.

אין ספק שגם מידת השפעתו של ראש המטה הכללי ה־22 על גורלה של מדינת ישראל נגזרת מחוסר היציבות הפוליטית, שהתבטאה בשלוש מערכות בחירות בתוך שנה, ובעוד אחת, שבדרך. מפקד הצבא הוא איש משפיע בכל מדינה - ועל אחת כמה וכמה בישראל - אבל בעת שבה כמעט כל החלטה ביטחונית עלולה להיחשד כנגועה בשיקולים פוליטיים, נדמה שראש הממשלה איבד את היכולת לעשות מהלכים צבאיים בלי לזכות בתמיכה פומבית של הרמטכ"ל. זה היה נכון בשנה שעברה בין מערכות הבחירות, ונכון גם השנה, לנוכח הבחירות שיתקיימו ב־23 במרץ.

יש בכך משום היפוך תפקידים: בעבר היו אלו מפקדי הצבא שנדרשו לאישורו של ראש הממשלה, לא רק כמקור סמכות, אלא גם לגיבוי אל מול דעת הקהל, ואילו היום אין באפשרותו המעשית של נתניהו להורות על פעולה צבאית חשובה ללא ידיעה מראש שהרמטכ"ל יסכים לעמוד לצדו מול המצלמות ולהסביר כי אכן רק כורח ביטחוני הוא שהנחה את תהליך קבלת ההחלטות.

רא"ל כוכבי הוא לוחם, מפקד וקצין מצטיין, בוגר אוניברסיטת הרווארד היוקרתית. הוא מילא בהצלחה את כל תפקידי הפיקוד בחטיבת הצנחנים - ממפקד פלוגת עורב ועד למפקד החטיבה. בהמשך שימש במגוון תפקידים בכירים בצבא, ולאחריהם מונה לרמטכ"ל.  

שני אלמנטים מאפיינים את כהונתו של כוכבי עד כה: מצד אחד, בחזית הדרום, היעדר החלטה מדינית בנוגע לטריטוריה החמאסית - למרות דיבורים נחרצים בעבר - גררה את צה"ל לפעולות שעיקרן תגובה עקרה. נטען כלפיו שהוא מפציץ דיונות בתגובה לירי טילים, אך אל לנו לשכוח שיש מי שמציב לפעילותו גבולות גזרה שמונעים תגובה מוחשית יותר. לפיכך עיקר הפעילות בחזית הדרום מבוססת על מניעה, בין אם באמצעות כיפת ברזל ובין אם בחשיפת מנהרות טרור.

בצפון נדמה שצה"ל מגלה יצירתיות רבה יותר. לפי פרסומים זרים, תקפה ישראל במהלך כהונתו של כוכבי לא מעט מטרות של חיזבאללה ואיראן על אדמת סוריה. בפעולות אלו, כך על פי הפרסומים הזרים, שילבה ישראל אלמנטים אנושיים וטכנולוגיים מהמתקדמים ביותר. כוכבי נהנה, ובצדק, מהקרדיט הציבורי שניתן לפעילות, ומוכיח שכשמעניקים לצה"ל חופש פעולה הוא מסוגל להביא לידי ביטוי מגוון של יכולות.

הבעיה היא שכוכבי סובל במישרין מחוסר היציבות המדיני: בדרום חסרה לו התוויה ברורה של מדיניות תגובה, והעובדה שמדינת ישראל מתנהלת ללא תקציב מונעת ממנו לגבש תוכניות ארוכות טווח בגוף שחייב תוכניות חומש ועשור. הצטיידות, בניית הכוח, זיהוי אתגרים ומשימות עתידיות והכנת צה"ל לקראתן נמנעים כרגע בשל חוסר ודאות תקציבי. מהבחינה הזאת נדמה שכוכבי מצפה ממערכת הבחירות הקרבה שתביא עמה לפחות תוצאה אחת: הכרעה ברורה, לפני שהכאוס הפוליטי יתחיל לפגוע גם בעוצמתה הצבאית של מדינת ישראל.

אביב כוכבי (צילום: פלאש 90)אביב כוכבי (צילום: פלאש 90)

מקום 11: ליאת בן ארי - התובעת בתיקי נתניהו

מחאות, אבטחה צמודה שעמה היא הגיעה לבית המשפט בדיונים האחרונים בתיקי נתניהו וגם שיימינג ברשת ואיומים על בני משפחה מצד תומכי נתניהו - כך ייעשה לפרקליטה שאחראית על תיקי ראש הממשלה, שאפשר שיכריעו את המערכה הפוליטית בישראל. בחודש הבא צפוי להתחיל שלב ההוכחות, וליאת בן ארי, התובעת הראשית בתיק, עתידה להוביל את חקירות העדים.

בעבר ניהלה בן ארי תיקים רבים הקשורים לשחיתות ציבורית בפרקליטות המדינה. עם הפרשות שבהן טיפלה נמנו תיק המרמה נגד עודד גולד ושלמה וחניש, תיק השוחד נגד דוד אפל ופרשת הולילנד, שבה שימשה כתובעת הראשית נגד אהוד אולמרט, אורי לופוליאנסקי ואחרים. בחודשים האחרונים מתמודדת בן ארי עם תלונות על חריגות בנייה שנעשו, לכאורה, בנכס שבבעלותה.

מינויו של עמית איסמן, פרקליט המדינה הבא, מעורר ביקורת רבה בקרב ארגוני הנשים בשל שתי התבטאויות לא ראויות מעברו (שעליהן התנצל). אולם למרות הקולות המתנגדים, הצביעה עבורו ועדת האיתור פה אחד. איסמן מכהן בעשור האחרון כפרקליט מחוז חיפה, ובין השנים 2015־2017 שימש כמשנה לפרקליט המדינה.

במסגרת תפקידו היה מעורב בהליכי קבלת ההחלטות בתיקי נתניהו. בניגוד לעמדתם של רוב בכירי הפרקליטות, הוא סבר כי התשתית הראייתית בתיק 2000 מאפשרת העמדה לדין באשמת מרמה והפרת אמונים בלבד. כן סבר כי אין להגיש כתב אישום באשמת שוחד נגד שרה נתניהו בתיק 4000. היועמ"ש אביחי מנדלבליט קיבל את עמדותיו.

לכאורה הליך מינויו תם, אך למעשה הוא טרם נשלם - במציאות הפוליטית העכשווית יכולתו של השר הממונה אבי ניסנקורן להשלים את המינוי מוטלת בספק. אם לא יצלח הליך המינוי, בשל מערכת בחירות רביעית ברציפות, ימשיך מנדלבליט למלא את התפקיד נוסף על היותו היועמ"ש. ברור שלא לתוצאה הזאת ייחלו נאמני נתניהו כשניסו להדיח את שר המשפטים מתפקידו בתמורה להבטחת הסכם הרוטציה. כך או כך, קשה לראותם נותנים את ידם להשלמת המהלך שבסופו איסמן יהפוך לפרקליט המדינה.

גם אם מתעלמים לרגע מהזהות הפרסונלית של השניים, הם נקלעו לעין הסערה על רקע הטענות כי לפקידים הבכירים במשרד המשפטים יש השפעה גדולה משאמורה להיות להם במשטר דמוקרטי. סביר להניח שכל ממשלת ימין, אם תקום, תפעל להגביל בעתיד את סמכויות התביעה הכללית בישראל.  

ליאת בן ארי (צילום: רויטרס,מרק ישראל סלם, פול)ליאת בן ארי (צילום: רויטרס,מרק ישראל סלם, פול)

מקום 10: רבקה פרידמן-פלדמן, עודד שחם, משה בר-עם - שופטי נתניהו

השופטת רבקה פרידמן־פלדמן והשופטים עודד שחם ומשה בר־עם הם אלו שיכריעו בסוגיית תיקיו הפליליים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ובעצם את עתידה הפוליטי של מדינת ישראל. פרידמן־פלדמן שימשה בין השנים 2004־2012 כסגנית נשיאה של בית משפט השלום בירושלים, ומ־2012 היא משמשת כשופטת בית המשפט המחוזי. היא מונתה לתפקידה לאחר שכיהנה במשך 18 שנה כשופטת בבית משפט השלום. בעבר עמדה בראש ההרכב שהרשיע את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת טלנסקי.

עודד שחם ומשה בר־עם מכהנים כשופטים מחוזיים מאז אוגוסט 2012. בר־עם נחשב לשופט אקטיביסט ומקשה בהליכים בחקירות נגדיות. הוא כבר פגש בעבר את הזוג נתניהו בעת שדן בתביעת הדיבה שהגישו נגד חדשות ערוץ 10 והעיתונאי רביב דרוקר בעקבות תחקיר "ביבי טורס".
שחם נחשב לשופט ליברל, והוא ישב בעבר במשפטו של צחי הנגבי בפרשת המינויים הפוליטיים. הוא סבר, בעמדת המיעוט, כי יש להרשיע את הנגבי בעבירות מרמה והפרת אמונים בנוגע למינויים הפוליטיים בתקופת הבחירות.

סביר להניח כי לאחר המתקפות על היועמ"ש ועל התובעת בתיק, יסומנו השופטים כמטרה הבאה. בייחוד אם המשפט ינוהל באופן שייצור חשד בקרב ראש הממשלה, צוות ההגנה שלו ותומכיו כי הכיוון מבחינתם אינו חיובי. תחקיר שערכה תוכנית הטלוויזיה "עובדה" חשף לכאורה ניסיון להשחיר את השופטים עוד לפני שהחל המשפט. אם אכן כך הוא הדבר, אפשר רק להניח מה תהיה מנת חלקם של השלושה ככל שהוא יתפתח. סביר להניח שחייהם האישיים יעמדו למבחן וייסרקו במסרקות ברזל, שמא היו מעורבים - ולו בעקיפין - במעשה שעלול להחשידם בחוסר תום לב.

כך או כך צפויים השלושה לעמוד בפני מערכת לחצים שספק אם שופט אחר לפניהם נאלץ להתמודד עמה, שכן הם השלושה שנדרשים למשימה שעד כה לא הונחה לפתחו של שום הרכב שופטים בתולדות מדינת ישראל: לנהל משפט פלילי שהנאשם בו אינו אחר מאשר ראש ממשלה מכהן.

שופטי נתניהו (צילום: עמית שאבי, פול)שופטי נתניהו (צילום: עמית שאבי, פול)

מקום 9: ישראל כ"ץ - שר האוצר

הבחירות הקרבות הפכו את ישראל כ"ץ לא רק לשר האוצר היוצא אלא גם לאיש הבכיר ביותר בליכוד שנותר נאמן לראש הממשלה. זה לא שחסרו לכ"ץ עימותים ישירים עם נתניהו בעבר, אבל הוא בחר להישאר בליכוד ולהמתין לפרישתו של בנימין נתניהו ולא לקרוא תיגר על מנהיגותו.

נדמה שדווקא כ"ץ קורץ מהחומר הנכון לצלוח כהונה במשרד האוצר, המשרד ששבר רבים וטובים לפניו. יש לו ניסיון פוליטי רב יותר מאשר לכל שר אחר, ויש לו את ההערכה העצמית הדרושה. כ"ץ הוא אחד האנשים החזקים בליכוד ובפוליטיקה הישראלית ושומר על קור רוח לנוכח ההפגנות הרבות נגד מדיניותו, בעיקר מקרב העצמאים. לא סתם הוא נחשב לבולדוזר. לא קל לסדוק את שריונו החסין.

כ"ץ גדל והתחנך באווירה החקלאית של המושב כפר אחים, שממנו הגיע גם בני גנץ. רק לאחר שסיים את לימודיו בישיבה תיכונית והשלים את שירותו הצבאי בחטיבת הצנחנים, שממנו השתחרר בדרגת סרן, נכנס כ"ץ בשערי האוניברסיטה. בין כותלי האקדמיה הוא התבלט מיד כפעיל פוליטי, והעובדה שנבחר ומונה ליו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, ומאוחר יותר ליו"ר אגודת הסטודנטים הארצית, הייתה עדות לכוחו המתעצם של הליכוד גם בשורות המוסדות להשכלה גבוהה בישראל.

מאוחר יותר קפץ כ"ץ לזירה הפרלמנטרית והיה מראשי מחנה אריאל שרון. גם כשר התחבורה נחשב לביצועיסט. הוא חתום על פרויקטים תעבורתיים רבים שנעשו בתקופת כהונתו, בהם סלילת כבישים, הקמת מחלפים ושדרוג מערך מסילות הרכבת. אולי לכן אין פלא שהרעיון היצירתי היחיד כמעט בנוגע לרצועת עזה היה שלו - הקמת נמל ים ושדה תעופה מול חופי הרצועה.

אפשר למנות דוגמאות נוספות הלקוחות מפעילותו הפוליטית, שיעידו על אופיו של כ"ץ, אבל מה שבסופו של דבר הופך אותו למשפיע בכיר היא דווקא דבקותו במנהיגותו של נתניהו. לא אחת במהלך משבר הקורונה היה נדמה שראש הממשלה מנסה להפיל על כ"ץ את הכישלונות הקטנים של הטיפול במשבר הכלכלי. לכ"ץ מצדו אין אלא להחריש, אף שהוא יודע כי אי־אישור התקציב עלול להביא את המשק אל עברי פי פחת, ודאי לא מאז שמשבצת המורד כבר נתפסה בידי גדעון סער. ימים יגידו אם הימר נכון.

ישראל כ''ץ (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)ישראל כ''ץ (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)

מקום 8: איימן עודה - ראש הרשימה המשותפת

נדמה שלא משנה כמה מנדטים תצליח הרשימה המשותפת - שכבר הייתה המפלגה השלישית בגודלה - להשיג, היא עדיין תישאר בשוליים. והנה זה קורה שוב, והפעם מבפנים. הקרע ברשימה המשותפת מעמיק: רע"ם מאיימת לעזוב, ואם יו"ר חד"ש איימן עודה לא יצליח לאחות את הקרעים, תחלוף הזדמנות הפז שהייתה לחברה הערבית לגרוף מספר מצביעים גדול ולהיות גוש חוסם, בדיוק כמו הסיעות החרדיות.

עודה, אחת הדמויות המרכזיות בציבור הערבי־ישראלי. הוא איש דומיננטי ומתון שהצליח ליצור לו אוהדים פוליטיים גם מחוץ לחברה הערבית. אחרי הבחירות האחרונות הוא הביע נכונות לשיתוף פעולה פוליטי עם כחול לבן, צעד אמיץ ולא מובן מאליו. כתנאים לכך הזכיר דרישות בתחום התכנון והבנייה, כולל הקפאת הריסות בתים, מאבק בפשיעה והאלימות בחברה הערבית, ניהול משא ומתן עם אש"ף להקמת מדינה פלסטינית, וביטול חוק הלאום. עודה תומך בפתרון שתי המדינות ובהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 לצד מדינת ישראל, והתנגד להסכם השלום של עם איחוד האמירויות. בשנה שעברה נבחר לרשימת "מאה האנשים המבטיחים" של המגזין "טיים".

נדמה שהמפלגות הערביות בכנסת, שאולצו להתאחד כתוצאה מהעלאת אחוז החסימה ביוזמתו של אביגדור ליברמן, נמצאות בין הפטיש לסדן: נאמנותן למאבק ולנרטיב הפלסטיניים מרחיקה אותן מהציבור היהודי, וויתור על הקו הזה מביא בהכרח לקרעים פנימיים בתוך הסיעה.
כך או כך, לאחר שעודה נהנה מכמה מערכות בחירות מוצלחות מבחינה אלקטורלית - ובדיוק כאשר התכונן ליהנות מתמיכתם של לא מעט ישראלים שהתאכזבו ממפלגת העבודה על שנכנסה לבסוף לממשלת נתניהו - דווקא פילוג פנימי כפה עליו את המבחן הגדול ביותר שבו נאלץ לעמוד עד כה כפוליטיקאי.

איימן עודה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)איימן עודה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מקום 7: אביגדור ליברמן - יו"ר ישראל ביתנו

אביגדור ליברמן נחשב בעבר למי שמפתחות המדינה מונחים בכיסו. הבחירה שלו להרחיק עצמו מהגוש החוסם של בנימין נתניהו היא זו ששברה למעשה את ההגמוניה האלקטורלית שבה החזיק הימין: עם ליברמן היה יכול להיות לגוש הימין רוב גדול, בלעדיו נקלע המאזן הפוליטי לאזור הדמדומים של תיקו שקשה מאוד לשבור.

בעוד יריבים ועמיתים סביבו נוסקים ומתרסקים - מנפתלי בנט ועד בני גנץ - ליברמן ניחן באלקטורט מצומצם יותר אך יציב: שילוב של עולים ממדינות ברה"מ לשעבר ואנשי ימין חברתי ומדיני שסולדים מנתניהו. כך היה עד שלזירה נכנס יריב פוליטי, שלפחות מבחינת קולות הימין הקלאסי ממלא את אותה משבצת - גדעון סער. אולי זו הסיבה שליברמן, לרוב קר כקרח, הזדרז וקרא להקמת גוש של כל מי ששולל את הישארותו של נתניהו בתפקיד. גם הוא יודע שבייס של 7־8 מנדטים עלול להצטמצם לכיוון אחוז החסימה (שהוא עצמו העלה בימיו כשר), מקום שליברמן אינו חפץ להיות בו, לפחות לא לפני שיסיים את מה שהפך למשימת חייו בשנים האחרונות: הפלת חברו בעבר ויריבו המר היום, בנימין נתניהו.

את ההצלחה בתחילת דרכה של מפלגת ישראל ביתנו ייחסו בעיקר לקולות המגזר שאליו פנה מי שעלה בעצמו ממולדובה. אולם בחלוף השנים התברר שלמבטא הכבד, לזקן המוקפד ולהופעה שהפכה אותו לחביב החקיינים והסטיריקנים, יש ביקוש גם בקרב דעת הקהל הישראלית. התקשורת, שרואה לרוב את המציאות דרך הפריזמה של "כן ביבי, לא ביבי", החמיצה את המהפך הגדול של ליברמן - מפוליטיקאי מגזרי לפוליטיקאי ישראלי.

אפשר שהתמורה במעמדו נסתרה מעין בשל העובדה שלא היה סחף עצום במספר המנדטים שהצליח להשיג ואפשר שהיא הוחמצה בשל העיסוק בשאלה על מי ימליץ להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה. אבל כשמנתחים את פרופיל המצביעים של ליברמן מגלים קהלים חדשים. אפשר לומר שהוא הצליח, סוף־סוף, להתנחל בלבבותיהם של מצביעי ימין מתון, חילונים עם השקפת עולם ליברלית, המצדדים בכלכלה חופשית וביד קשה בזירה הביטחונית.

ברגעים שבהם נכתבות שורות אלה נערכת ישראל למערכת בחירות רביעית בתוך פחות משנתיים, ונדמה שליברמן חש שזה "עכשיו או לעולם לא": גם במאבק להפלת נתניהו, אך לא פחות חשוב מבחינתו - כדי להמשיך ולהיות שם מרכזי בפוליטיקה הישראלית. היתרון שלו הוא כאמור בסיס תמיכה מוצק של כ־7־8 מנדטים.

אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מקום 6: נפתלי בנט - מנהיג מפלגת ימינה

פעם הם היו "בנט ושקד", היום זה רק נפתלי בנט, אף שגם איילת שקד עדיין בסביבתו. בנט הצליח למצב את עצמו כחלופה ממלכתית לטיפול הלא טוב מספיק במגיפת הקורונה, בעוד שקד הופכת אט־אט ממנהיגה־עמיתה למי שהיא אולי בכירה במפלגתו־מפלגתה, אך כבר בתפקיד של מס' 2 מובהקת. לכאורה זהו כבר לא בנט החבוט שקיבל כמה סטירות מבנימין נתניהו, או בנט שהחזיק בתיק שר בכיר, אך רק "על הנייר". זהו בנט החזק, הצודק והפרויקטור החלופי, שיכול לקרוא תיגר על נתניהו דווקא מבין שורות הימין. האומנם?

הבעיה של בנט דומה לזו של החרדים: מרבית מצביעיו הפוטנציאלים הם תומכי נתניהו שמתקשים להיפרד מהמנהיג. אומנם משבר הקורונה עשה רק טוב לדימוי של בנט, כל כך טוב עד שאנשי מרכז מאוכזבי כחול לבן הצהירו בעיצומו של המשבר שהם יצביעו עבורו. אולם העבר מלמד שלמפלגת שעטנז אין ממש סיכוי בפוליטיקה הישראלית - ומי יודע זאת טוב מבנט? בבחירות שנערכו באביב 2019 לא הצליחו בנט ושקד לעבור את אחוז החסימה עם מפלגת הימין הדתית־מסורתית־חילונית שלהם. גם במערכת הבחירות בסתיו 2019, שבה שבו אל חיק הימין הדתי, הם זכו להישג זעום בלבד.

בנט הוא איש הייטק מצליח, וככזה סיפק פתרונות יישומיים והגיוניים לטיפול ולהתמודדות עם משבר הקורונה. בעוד הממשלה המנופחת איבדה גובה בכל פעם שבה לחצה על דוושת הברקס, בנט הפך להיות חביב הקהל וקול ההיגיון, בעיקר ברשתות החברתיות.

אבל בנט במילכוד. לא בכדי אי אפשר לחלץ ממנו תשובה חד־משמעית אם הוא מתחייב בפני בוחריו שלא יישב בממשלת נתניהו, שהיחסים עמו התחממו לאחר שנים של נתק בעקבות הופעתו בזירה של גדעון סער, שמפלגתו החדשה מאיימת לנגוס בשניהם. הסקרים האחרונים, שבהם נרשמה עיקר התחזקותו של סער על חשבון מי שעד לפני חודש עוד נשף בעורפו של נתניהו, מלמדים שעם ישראל זקוק להכרעה ברורה עוד לפני שייגש אל הקלפי.

תשובה בנוגע לנתניהו היא משימה שייתכן שהיא גדולה על בנט, לא ברמה האישית, שבה די ברור מה הוא וראש הממשלה חושבים זה על זה, אלא ברמה האלקטורלית: אם יכריז מלחמה על נתניהו הוא עלול להיענש מימין. אם לא יעשה כן הוא יאבד קולות מהמרכז, שהם אלו שהופכים את ימינה ממפלגה סקטוריאלית שירשה את מועדון הלקוחות הפוליטי של המפד"ל לכזו שיכולה להביא את הבשורה לכלל עם ישראל.

בנט נהנה משנה טובה בסקרים, עתה הוא חייב להכריע. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הוא עדיין יושב על הגדר: מתהדר בכך שאינו פוסל פרסונלית אף אחד, כשברור שהכוונה היא לנתניהו, בעוד שקד נשלחת לאולפנים כדי לתקוף את ראש הממשלה. זהו פתרון ביניים סביר כדי לעכל את תופעת סער, אבל עם התקרב יום הבוחר, נדמה שהוא יצטרך להיות נחרץ יותר.

נפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)נפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מקום 5: יאיר לפיד - יו"ר האופוזיציה ומנהיג יש עתיד

יאיר לפיד הפך השנה לאחד האנשים העקביים ביותר בפוליטיקה הישראלית, כזה שגם מתנגדיו לא יכולים לקחת ממנו את ההישגים הבלתי־מבוטלים, את החריצות, את השנים הארוכות שבהן הוא חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה, לומד את השטח, מדבר בגובה העיניים ובעיקר מנסה להפוך לאלטרנטיבה שלטונית עבור ציבור בוחרים גדול שהתייאש כבר מכל חלופה לבנימין נתניהו. אולי זו הסיבה שבעוד חלק מהמועמדים האחרים לראשות הממשלה עולים ויורדים בסקרים, בעיקר כפועל יוצא ממעשיו של נתניהו, התמיכה בלפיד נשארת יציבה. יציבה - ועדיין לא מספקת כדי להושיב אותו בכס ראש הממשלה.

השנה האחרונה רשמה כמה נקודות לזכותו של לפיד, בהן בלטו שתיים עיקריות: האחת, הוויתור על הנהגת כחול לבן והרוטציה התוך־מפלגתית, והשנייה - ההיפרדות מכחול לבן בשל רצונה לשבת בממשלת נתניהו.

אחת הטענות שהופנו כלפי לפיד בעבר הייתה שהוא לא נמצא מספיק במליאה, שנוכחותו דלה ושהוא לא רציני. לפיד, שכונה בעבר - ולא תמיד בחיוב - "שר החוץ הבלתי רשמי של ישראל", נשאר בשנה החולפת בארץ בגלל הקורונה, ואולי זו דווקא עשתה לו טוב. הטרלול הפוליטי הצליח להוציא גם אותו מכליו, והאכזבה הגדולה שעמה התמודד בעקבות ההיפרדות מכחול לבן הפכה אותו לאופוזיציונר חזק.

המבחן האמיתי שלו יהיה לגייס את הקולות המתנדנדים של מאוכזבי כחול לבן, אלו שבקלות יכולים ליפול כרגע למפלגת גנרלים חדשה שתקום או אפילו לחיקם של גדעון סער או נפתלי בנט. זה אומר שמה שצריך לעמוד בראש מעייניו כדי להצליח להביא אליו מצביעים של המרכז־שמאל הוא איך להגיש לציבור תוכנית שהיא יותר מאשר "רק לא ביבי", כזאת שתבדל את מפלגתו ממתחרותיה, גם בסוגיות חברתיות, כלכליות ומדיניות.

נדמה שלפיד מבין זאת היטב, והוא עושה מאמצים גדולים כדי להציג לא רק תחליף פרסונלי אלא גם אידיאולוגי, עד כמה שהמילה הזאת נשמעת תלושה כמעט בהקשר של הפוליטיקה הישראלית.

ספק אם תצלח דרכו של לפיד אל בית ראש הממשלה. אולם אם בעבר חשב מישהו שיש עתיד שלו תכלה את ימיה כמפלגת שינוי שהנהיג אביו, עתה ברור שלפיד ומפלגתו הם תופעה קיימת בהוויה הפוליטית המקומית, מפלגה שמפגינה יציבות יחסית בסקרים, חרף הטלטלה מימינה ומשמאלה.

אחרי שנדמה כי כשל במשימה למצב את יש עתיד במרכז, אפשר שדווקא הימין והשמאל הם שיגדירו אותה ככזאת. או אז עשוי להיות לפיד יותר משותף לקואליציית המפלגות שנועדה למגר את שלטון נתניהו. כך שאולי מתבקש כאן משפט סיכום מתחום הפוקר: למרות יד לא רעה, לפיד עדיין אינו תלוי רק בעצמו אלא גם בקלפים שייפתחו במרכז השולחן.

יאיר לפיד (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)יאיר לפיד (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)

מקום 4: יוסי כהן - ראש המוסד

ראש המוסד יוסי כהן הפך בשנה האחרונה לאחד האנשים המשפיעים ביותר על קבלת ההחלטות בצמרת המדינית־ביטחונית של ישראל, וככל הנראה הוא יישאר כזה לפחות עד שהאיש המכונה ד' - מי שמיועד להחליף אותו בראשות המוסד בחודש יוני 2021 - ייכנס לתפקידו.

בעוד גופים ביטחוניים אחרים כמו השב"כ עדיין עומדים בצל ונתפסים כמי שמרבית פעילותם המסכלת היא חשאית, המוסד בראשותו של כהן, כך נדמה, שב בשנים האחרונות לימי הזוהר של שנות ה־70, עם מבצעים עתירי תעוזה, כך לפי מקורות זרים, ובראשם כמובן חיסול "אבי הפצצה האיראנית" מוחסן פחריזאדה, שמיוחס בתקשורת הזרה לישראל.

אבל לא רק על התחום המבצעי נוסח ג'יימס בונד הייתה תהילתו של המוסד השנה: בחודש שעבר טס ראש המוסד כהן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו לסעודיה, במה שנראה כגישוש לקראת הסכמי נורמליזציה עם אחת הגדולות והחשובות במדינות ערב. זו לא ההתנסות המדינית הראשונה לכהן, מי שלפי פרסומים זרים פיקד בשעתו על מבצע חילוץ ארכיון הגרעין מטהרן. הוא גם נחשב למי ששכנע את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לסגת מהסכם הגרעין שנחתם בין איראן למדינות המערב.

זו לא הפעם הראשונה שבה השפיע כהן על עיצוב המדיניות, גם בתחומים שנראים לכאורה רחוקים מליבת העשייה המודיעינית־ביטחונית. כך, למשל, הוא הופיע בשנת 2015 בפני ועדת הכלכלה של הכנסת והסביר את נחיצותו של יישום מתווה הגז מהבחינה הביטחונית.

בעת שמועד סיום כהונתו כבר מנצנץ באופק, ייתכן שכהן, המכונה בפי עמיתיו "הדוגמן", חושב כבר על התפקיד הבא. יתרה מזאת: ההערכה היא שבשלב כלשהו יצטרך נתניהו לסמן יורש, אם מתוקף מצבו המשפטי המסתבך או מחמת גילו. לכהן יש בהחלט סיכוי להיות הראשון והיחיד שיקבל ממנו את ברכת הדרך.

מובן שעוד חזון למועד, אבל כשראש מוסד מסיים קדנציה שנחשבת למוצלחת מאוד, שבה הוא הפך את הארגון לשותף בכיר בעיצוב המדיניות - לא רק בתחום הביטחוני גרידא, אלא גם בתחום מדיניות החוץ - אפשר לתהות אם קריירה פוליטית אינה אלא המשך טבעי למרוץ שלו לצמרת.

ראש המוסד יוסי כהן  (צילום: פלאש 90)ראש המוסד יוסי כהן (צילום: פלאש 90)

מקום 3: גדעון סער - ראש תנועת תקווה חדשה

אולי זה היה רק עניין של זמן עד שגדעון סער יעזוב את הליכוד וייצא לדרך חדשה, אבל כשזה קרה, בנקודה הקריטית שבה רוחות הבחירות הבאות כבר החלו לנשב, נודעה למהלך הזה השפעה מיידית על חיי כולנו: בנימין נתניהו, מי שפעל להקדמת הבחירות כדי לנסות ולהקים מחדש את קואליציית הימין שלו על בסיס הבלוק ולא על שותפות עם יריביו, החליט למנוע אותן ולחכות עד שיתברר איך מנטרלים את המוקש החדש שצץ בדרכו.

תקוותו זאת נכזבה, מפני שבינתיים הוכיח סער שהוא גם פרלמנטר מנוסה: ההצבעה שבה הוחלט על הקדמת הבחירות היא מלאכת מחשבת של מיומנות פוליטית, ממש כמו הצירוף של השר זאב אלקין למפלגתו, מהלך שיקשה מאוד על נתניהו להאשים את תנועת תקווה חדשה בחבירה לשמאל. אף שגם כך - ובניגוד למתנגדים קודמים שקמו לנתניהו - קשה לפטור את סער כ"שמאל", שכן גם בתוך הליכוד הוא סימן את הקו הניצי.

באורח פלא הפך סער גם לתקווה הגדולה של לא מעט בוחרים שנואשו ממפלגות מרכז ואף שמאל: האיש שדוגל בסיפוח והכניס סיורים בחברון לתוכנית הלימודים בימיו כשר החינוך, נתמך עתה בידי רבים שרואים בסילוקו של נתניהו את המשימה הפוליטית החשובה ביותר. וסער מספק את הסחורה: "אני מבקש מכל מי שרוצה שנתניהו ימשיך להיות ראש ממשלה לא להצביע עבורי", אמר בנאום ההתנתקות שלו ממפלגתו. אמר, ועוד לפני שצירף אליו את אלקין, חיזק את הרשימה החדשה בח"כ יפעת שאשא־ביטון, מי שזכתה לפופולריות גדולה בזמן משבר הקורונה.

האם הקו הבדלני הזה יהיה הנכס האלקטורלי של סער או תחילת הסוף של דרכו העצמאית בעודה באיבה? מוקדם לדעת, ובמציאות ההפכפכה של הפוליטיקה בישראל נדמה שבלתי אפשרי אפילו לנחש. מה שבטוח הוא שאם רוצים להבין את גודל המעמד, צריך להביט בסיסמוגרף הפוליטי הרגיש ביותר בתולדות מדינת ישראל - ראש הממשלה נתניהו - שסער הוא הפוליטיקאי הראשון שגורם לו להזיע. ואולי בצדק: הסקרים שמתפרסמים לאחר המהלך של סער הם הראשונים שבהם חלה ירידה של ממש במספר המנדטים החזויים לליכוד.

סער הוא המקל במערכת בחירות שנועדה להישען על תהילת החיסונים וההצלחה המדינית בהסכמים עם מדינות המפרץ, מערכת שנתניהו תכנן, במקור, לקיץ הקרוב, שהיה אמור להיות פסטיבל הניצחון על הקורונה. נתניהו כמובן יכול לבוא בטענות רק לעצמו: סער היה יכול לקבל תיק סביר שהיה משאיר אותו רגוע ומפויס בממשלת נתניהו. אולם הדחיפה של בלפור (לאו דווקא של נתניהו עצמו) לחסל את סער פוליטית, היא שגרמה לו לחצות את הרוביקון ולהתייצב בראש מחנה "רק לא ביבי". במילים אחרות: בניגוד לאיום מצד נפתלי בנט, שנתניהו היה יכול לטאטא בקלות מתוך ידיעה שהבייס של ימינה לא יסלח על פיצול קולות הימין, האיום שסער מגלם באמצעות מפלגתו החדשה הוא גדול בהרבה.

גדעון סער (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)גדעון סער (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מקום 2: אביחי מנדלבליט - היועץ המשפטי לממשלה

היועץ המשפטי לממשלה רוצה להיות בכל מקום אחר מלבד בצומת שבו יוכרע עתידו הפוליטי של ראש הממשלה ואולי אף חירותו.
יש הטוענים כי תקופת כהונתו של אביחי מנדלבליט כמזכיר ממשלה הייתה למעשה מבחן מוקדם למידת התאמתו למשרה הרגישה של היועץ המשפטי לממשלה.

ואולם, מנדלבליט למד בשנה האחרונה שיעור ביחסי ציבור: מהאיש "הרע" בעיני מתנגדיו של בנימין נתניהו, שהפגינו בכל שבוע ליד ביתו, הפך - עם הגשת כתבי האישום בתיקי "האלפים" - לאתרוג. מול אלה, הוא הפך מטרה לניגוח מצד המצדדים בחפותו של ראש הממשלה. הוא הואשם "בתפירת תיקים" ואף נטען שהוא נסחט לכאורה בידי הפרקליטות בתמורה לגניזת חלקו בפרשת הרפז.

ספק גדול אם מנדלבליט חשב, לא כל שכן רצה, שיעמוד במרכז העניינים. אך עובדה היא שהיועמ"ש הפך לסכנה הגדולה ביותר להמשך שלטון נתניהו, יותר מכל יריב פוליטי אחר, בין אם הגיע למצב הזה במודע ובין אם נקלע אליו. הוא כנראה האיש המאושר ביותר מהעובדה שהתיקים הגיעו סוף־סוף לפתחו של בית המשפט, מה שיעביר לפחות חלק מהלחץ שמופעל עליו אל השופטים.

ילדותו ונעוריו של מנדלבליט עברו עליו כבנו של פעיל מרכזי בתנועת החרות. הוא היה שחקן כדורגל בקבוצת הנערים של מכבי תל אביב. מאוחר יותר למד משפטים, בנה קריירה צבאית, שממנה השתחרר בדרגת אלוף, וכיהן כפרקליט הצבאי הראשי. במהלך השנים חזר בתשובה והיה לחרדי. מאוחר יותר כיהן כמזכיר ממשלתו של בנימין נתניהו ומונה על ידו לתפקיד היועמ"ש, תפקיד שבאותה העת איש לא האמין כי יהפוך למלחמת כל בכל.

מנדלבליט מתחיל את שנת כהונתו האחרונה, שבמהלכה גם ילווה את השלבים הראשונים במשפטו של נתניהו, העלולים להיות נפיצים. ייתכן שיחלוף זמן רב, אם בכלל, עד שתישמע ברבים גרסתו של מנדלבליט לאירועים המסעירים סביב חקירות ראש הממשלה. בינתיים הוא חווה השנה מבוכה קטנה כשהושמעה ההקלטה שבה הוא מכנה את פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן בכינוי גנאי, במהלך שיחת טלפון עם היו"ר הקודם של לשכת עורכי הדין אפי נוה. הוכחה לכך שגם האיש שמצטייר כקר רוח הוא, בסופו של דבר, בן אדם.

לפחות עד להכרעת הדין במשפט שמתנהל נגד נתניהו, גולת הכותרת של פועלו המשפטי של מנדלבליט היא העובדה שהיה ליועמ"ש הראשון בישראל שהגיש כתבי אישום נגד ראש ממשלה מכהן. ימים יגידו אם המהלך ייזכר כצל"ש או כטר"ש.

אביחי מנדלבליט (צילום: דוברות הכנסת)אביחי מנדלבליט (צילום: דוברות הכנסת)

מקום 1: בנימין נתניהו - ראש ממשלת ישראל

לאחר כמה שנים שבהן עמד בראש רשימת המשפיעים, ירד בשנה שעברה ראש הממשלה בנימין נתניהו למקום הרביעי. אם מישהו חשב אז שזהו תחילתו של הסוף של עידן נתניהו - ובהחלט היו כאלו שכבר מיהרו להספידו - נוכחנו לראות שראש הממשלה, כעוף החול, רשם דווקא על רקע מגיפה שאיש לא צפה את השנה המדינית המוצלחת ביותר בכל שנות כהונתו. שנה שלמרות מהלומות שספג: תחילת משפטו, פרישת נפתלי בנט וימינה מהבלוק המפורסם - וכמובן - תחרות על קולות הימין מצד גדעון סער וזאב אלקין, לא יימצא פרשן שיהיה מוכן להספיד את הקריירה שלו בתומה.

נתניהו, שלו זמן הכהונה הארוך ביותר בתולדות המדינה כראש ממשלה, עמד בשנה שעברה בפני מצב פוליטי מורכב, עם בחירות שהתקיימו כשהקורונה הייתה איום פוטנציאלי בלבד. תוצאותיהן כפו עליו ממשלת אחדות והסכם רוטציה, שלאיש לא היה ספק שאין בכוונתו לקיים.
דווקא הקושי הזה הוציא מנתניהו את המיטב - החל בחתימה על הסכמי שלום בחסות מיטיבו מהבית הלבן וכלה במשא ומתן על רכישת חיסונים שייתכן שיביאו מזור לאזרחי ישראל.

ולמרות זאת, לפוליטיקה יש כנראה חוש הומור משלה, כיוון שהפריים האחרון שהצליח להשאיר בזיכרון הקולקטיבי של 2020, אינו של 40 המנדטים שאליהם נסק בסקרים בעת שקרא לאזרחי ישראל "תעשו חיים" אי שם במאי, אלא שלו - נטוש ומבולבל - כשממשלתו נחלה הפסד בהצבעה המכרעת במליאה. כל כך לא אופייני לאיש שכלל לא טורח להיכנס לאולם הכנסת לפני שהוא יודע בביטחון כי הוא עתיד לצאת משם כשידו על העליונה.

ובכל זאת, בשלהי שנת 2020 נתניהו שוב עומד בראש רשימת המשפיעים. לא כי הוא ניצח את המגיפה - שעל ניהול ההתמודדות עמה ספג ביקורות רבות, לאו דווקא מיריביו הפוליטיים - אלא מכיוון שהוא ניצח את השיטה. כישלונו של בני גנץ ביצירת חלופה חזקה, לצד הפארסה של ניהול משבר הקורונה בידי ממשלת חירום ענקית, מצביעים על אדם אחד שכולם סרים למרותו, ואין ספק שהוא עושה זאת בכישרון רב. עובדה: אפילו כשהוא חווה ירידה בסקרים על רקע פרישתם של סער ואלקין, הוא עדיין מוביל באלו הבודקים את מידת ההתאמה לראשות הממשלה, בעת ששמות שרק בתחילת 2020 עוד היו חמים - כמו גנץ וגבי אשכנזי - משתרכים הרחק מאחור.

גם מתחרים ששואבים את קולותיהם מאותו הבייס, כמו גדעון סער ובנט, עדיין לא הצליחו לסדוק את טבעת תומכיו הכמעט בלתי ניתנת לשבירה. לפיכך, גם ערב בחירות רביעיות בתוך פחות משנתיים, לא רק שאין מה למהר ולהספידו, אלא גם עולה הספק אם שוב תצליח מפלגת גנרלים חדשה, או כל התארגנות אחרת, לעשות את מה שכחול לבן ניסתה - ליצור אלטרנטיבה לשלטונו.

נתניהו הוא ללא ספק אשף פוליטי שמצליח שוב ושוב להפתיע - בין אם זה הסכם החיסונים ובין אם אלו הסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ. אפשר לאהוב אותו ואפשר לא, אפשר אפילו לחשוב שהמהלכים הפוליטיים האחרונים מסמנים את סוף דרכו. אולם אצל נתניהו, כבר למדנו, אין סוף לשפנים שאפשר לשלוף מכובעו של הקוסם הפוליטי הגדול ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית. הוא עשה זאת כבר פעמים רבות כל כך, עד שאפילו מי שטוענים שכל קסמיו אינם אלא אחיזת עיניים לא יכולים לא להתפעל.  

בנימין נתניהו (צילום: רויטרס)בנימין נתניהו (צילום: רויטרס)