לפני חמש שנים, ב־1 בינואר 2016, ישב ניר אמיתי בפאב "סימטא" ברחוב דיזנגוף בתל אביב וחגג יום הולדת לחבר. אולם החגיגה הפכה במהרה לטרגדיה כאשר מחבל ערבי־ישראלי, תושב ערערה שבוואדי ערה, נכנס למקום בסמוך לשעה 14:40 והחל לירות על הנוכחים. בפיגוע הירי נרצחו אלון בקל, ממנהלי הפאב, ושמעון רוימי, חבר ילדותו של אמיתי. שבעה נוספים נפצעו.
אמיתי, 35, אומנם יצא מהפיגוע ללא פגיעה פיזית, אך עם טראומה נפשית. בימים אלה, כחלק מתהליך הריפוי שלו וכהנצחה להרוגי הפיגוע, הוא פועל להקמת חוות רימון בנגב לטובת קידום נוער בסיכון, תוך עבודת אדמה וחיבור למרחב הפתוח. כדי להניע את הפרויקט הוא החל בימים אלה במבצע גיוס המונים בהדסטארט.
מה אתה זוכר מאותו בוקר?
"גרתי בבאר שבע, הייתי שכן של שימי, וחיכינו ליום ההולדת של חברנו המשותף אריאל. ישנתי באותו לילה בדירה של אריאל שבפינת הרחובות פרישמן־דיזנגוף. אני נושא אקדח, והתלבטתי אם לקחת את האקדח לפאב. בסוף השארתי אותו בביתו של אריאל, והלכנו ברגל לפאב, שנמצא דקות ספורות מהבית. שימי הגיע חצי שעה אחרי כן. הוא הלך לקנות נעליים. אני זוכר שהוא הגיע עם עוד שני חברים, עם שקית נעליים, הלך לשירותים להתפנות ואז יצא מהשירותים ועמד לפניי. הדבר הבא שזכור לי זה שאני שומע צלילים, כמו של קפצונים, אבל המוח אומר לי שעדיין לא פורים. ואז אני וחבר שלידי נופלים על הרצפה, אני שולח יד ימין לאקדח, אבל הוא איננו. ואז אנחנו זוחלים למטבח, היריות ממשיכות, ואני בטוח שזהו, אני נפרד מהחיים. הסתכלתי לאריאל בעיניים, ומבחינתי אמרתי לו שלום".
מה קרה לאחר מכן?
"פתאום היריות נפסקו. יצאתי מהמטבח לתוך הבר, לקחתי כוס בירה, יצאתי לדיזנגוף והתחלתי לרדוף אחרי המחבל עם כוס בירה ריקה. ואז הבנתי שזה לא מעשה חכם, חזרתי לבר, ראיתי את שימי על הרצפה והתחלתי לעשות לו החייאה ממש כמו שלמדתי בקורס בצבא. אמרתי לחבר אחר שימשיך לעשות החייאה ורצתי לבית של אריאל להביא אקדח. רצתי עם האקדח חזרה לזירת האירוע, ויחד עם לוחם מג"ב ניסינו לתפוס את המחבל שכבר מזמן ברח".
לאחר מכן אמיתי תפס מונית והגיע למרכז הרפואי איכילוב. "משם התחיל החיבור שלי עם משפחת בקל, משפחתו של אלון ז"ל", הוא מתאר. "ראיתי זוג, ניצה ודודו בקל, שמסתובב ואומר: 'איפה אלון, איפה אלון?'. אז עוד לא ידעתי מי זה אלון. ניצה שאלה כל אחד איפה אלון, ואז הגיע האמבולנס, וההורים ראו את בנם. שניהם תושבי כרמיאל, והם הגיעו דווקא באותו יום לתל אביב. הם ישר הבינו שקרה משהו לאלון ורצו לאיכילוב".
המחבל, שהצליח כאמור להימלט מזירת הפיגוע, ובמנוסתו רצח את נהג המונית אמין שעבאן, תושב לוד, נלכד שבוע לאחר הפיגוע במבנה נטוש בערערה ונורה למוות בידי צלפי הימ"מ.
"התנדבות" בגוגל
אמיתי, במקור מקיבוץ להב, מתגורר כיום בבאר שבע עם ארוסתו, סיון. לאחרונה השתחרר מצה״ל בדרגת רס״ן, בתום 17 שנות שירות כקצין וכמפקד ביחידה מובחרת. כמעט כל מי שהיה מסביבו בפיגוע ההוא חטף כדורים ונפצע. "אני יצאתי בלי פגע פיזי", הוא מתאר, "הכדורים עברו ליד הראש, הגוף, ממש שרקו סביבי, ואני לא נפגעתי. זה היה אירוע מטלטל שהייתי צריך לאסוף את עצמי בעקבותיו".
תאר את הימים שאחרי הפיגוע.
"בהתחלה הרגשתי אשמה, שאולי לא עשיתי בצורה טובה החייאה לשימי, אפילו ביקשתי מאמא שלו סליחה. כל רעש היה מקפיץ אותי וגם מחזיר אותי לאירוע, לא ישנתי הרבה זמן. ישנתי עם אקדח מתחת לכרית חצי שנה. הבנתי שאני צריך טיפול, שמישהו יעזור לי. התקשרתי לפסיכולוג שהכרתי בצבא והוא עזר לי להבין שהטראומה שלי נבעה מכך שלא הייתי מוכן לכך מנטלית. בצבא אתה הולך למקומות שאתה מוכן מנטלית לכך שיש בהם סכנה, ואילו פה לא ציפיתי לפגוש סכנה ומצאתי עצמי זוחל על הרצפה. כל הזמן כאמור היה לי גם החשש הזה והפחד שאולי לא תפקדתי טוב. אבל הסתבר שתפקדתי מאוד טוב, טיפלתי בפצועים, ראו זאת גם במצלמות האבטחה. אבל עדיין לקח לי זמן להשתחרר מתחושת האשמה".
היו לך תובנות בעקבות האירוע?
"הבנתי שאני לא מבין את החיים עד הסוף, שאני יכול לתכנן המון תכנונים, אבל החיים מפתיעים לגמרי. זה הפך אותי בסופו של דבר לאדם יותר אופטימי, יותר חיובי, יותר שמח בחלקו. הרגשתי שאם אני חי וניצלתי מהדבר הזה, אז בוא נמצה את החיים האלה עד הסוף. הרגשתי גם שאני לא נותן מספיק לחברה. חיפשתי בגוגל את המילה 'התנדבות'".
לאחר הפיגוע, במשך כמה שנים התנדב אמיתי בעמותת עלם המסייעת לבני נוער, צעירים וצעירות הנתונים במצבי סיכון להתמודד עם מצוקותיהם, להתגבר על הסיכונים ולהתבגר כאזרחים מועילים ותורמים לעצמם, לחברה ולמדינה. "הייתי כמו אח לנערים הללו", הוא מספר. "בתהליך הזה למדתי המון, בין היתר גם להכיר את עצמי טוב יותר. הרגשתי גם שזה אחד הדברים שאני רוצה לעשות, שאני מתחבר אליהם. גם בצבא הייתי מפקד ועבדתי עם נערים, שחלקם הגיעו לאו דווקא מבתים נורמטיביים עם מסגרות מכילות".
איך נולד הרעיון של הקמת חווה?
"בעקבות הפיגוע עברתי להיות טבעוני. הפכתי להיות יותר רגיש לסביבה, יותר חומל והרגשתי שאנחנו עושים משהו פחות הגיוני לבעלי החיים. התחברתי גם לנושא האקולוגי, להשפעות האדם על כדור הארץ והסביבה. חוות רימון היא בשביל האדם בדרך האדמה. יש לנו שטח בדרום בסמוך לקיבוץ להב, אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים של תכנון המקום. עלות פרויקט כזה מורכב היא כשלושה מיליון שקלים. חלק מהסכום – 750 אלף שקלים - אנחנו מגייסים בגיוס המונים מתוך הבנה שאנשים במדינה הם אכפתיים, ואת השאר מקווים לגייס בעזרת קרנות של משרד הרווחה וקרנות פילנתרופיות.
הרעיון של החווה הוא לקחת נערים שנשרו מהמסגרות באזור הדרום ולהיות עבורם מסגרת יום מיטיבה שתיתן להם כלים פרקטיים ותגדיל להם את מרחב האפשרויות: תחשוף אותם למכינות קדם־צבאיות, לחברות הייטק, לאוניברסיטאות, תכיר להם רבדים אחרים בחברה. שיחוו הצלחות וגם כישלונות. נערים שלא נמצאים במסגרת עלולים להתמכר לסמים, להגיע למעגל הזנות. הקורונה החריפה מאוד את מצבם של נערות ונערים בסיכון. אנחנו רוצים לתת להם מענה ומקווים לפתוח את המקום בתוך חצי שנה עד שנה. המסע הזה מאוד מרגש אותי".
העשייה מרפאת
חוות רימון צפויה לקום על שטח של כמה עשרות דונמים ולכלול, בין היתר, יער מאכל, ערוגות ירק ופינות חמד להירגעות. השם ניתן לה על שם היישוב היהודי הוותיק חורבת רימון. עץ אלון וזית שיינטעו במקום ינציחו את הרוגי הפיגוע. "בא מחבל, לקח חיים, הרבה נפגעו בגוף ובנפש, אבל הרוח של אלון ושימי תמשיך להתקיים במקום, וכך גם הרוח של התושבים שגרו פה לפני 3,000 שנים", אומר אמיתי. "נוסף לנטיעת עצים, נציב שלט לזכרם של אלון ושימי שיספר מי הם היו. המשפחות יוזמנו לאירוע מכובד שבו ייטעו את העצים, הן מתרגשות מהרעיון".
את המיזם מקים אמיתי יחד עם חברו עידן דטהר, שמגיע מעולם המסעדנות ושהתאהב בעולם החקלאות בטיול בניו זילנד. על התהליך החינוכי־טיפולי שיתקיים בחווה יהיה אמון אושרי שרעבי, שעבד במשך 17 שנים במסגרות לנוער במצבי סיכון ובמסגרות חינוכיות. "יש לא מעט אנשים טובים שמוכנים לעזור לנו להקים מסגרת פורצת דרך בדרום", מספר אמיתי. "אנחנו גם נפעמים מההתגייסות של העם. בתוך שבוע מתחילת הקמפיין גייסנו כ־200 אלף שקלים. זה מוכיח לנו כמה העם הזה אכפתי, מעורב ורוצה לתת ולתרום. גם ראשי ערים בדרום מבינים את הצורך, תומכים ברעיון, וכרגע אנחנו נמצאים בשיח עמם לראות איך משתפים פעולה.
נפגשתי כבר פעמיים עם ראש עיריית אופקים, איציק דנינו, שתומך מאוד ברעיון. שותפים מרכזיים שלנו הם המועצה האזורית בני שמעון בראשות ניר זמיר, וגם קיבוץ להב מסייע רבות בתהליך. נפגשנו גם עם מנכ"לית ברנקו וייס, סיגל מורן, ובקרוב אפגש עם רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע. הרעיון הוא לייצר רשת גופים חזקים שתומכים בתהליך ומבינים שהמיזם הזה יעזור לבני נוער לעלות על המסלול, להגיע חזרה לחיים נורמטיביים ולהיות אזרחים בעלי תחושת מסוגלות, ערך עצמי וביטחון. זה אינטרס משותף של כולנו".
הקמת המקום מהווה סוג של תרפיה עבורך?
"הפיגוע גרם לי להקים את החווה. מבחינתי, זו סגירת מעגל משמעותית שבה אני מנציח את אלון ואת שימי. אני מרגיש צורך לעשות מעשים טובים, להשקיע מזמני, מכספי וממחשבותיי כדי לסייע לאחרים. זה עושה לי מאוד טוב, זה גורם לי לא לדוש כל היום בצרות שלי, בשאלה אם תפקדתי טוב או לא בזמן הפיגוע. אני פועל, יוזם, עצם העשייה היא מרפאה וגם סוג העשייה מרפא. אני יודע שיש נערים שבעוד חמש שנים מהיום, בזכות המקום הזה, יוכלו להתחתן, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד, ובעיקר לאהוב את עצמם. זה מבחינתי התיקון שלי. כמו שאני למדתי לאהוב את עצמי ולא להאשים את עצמי, ככה אני גם רוצה לסייע לאחרים".
לתמיכה בהקמת חוות רימון: headstart.co.il/project/61596