אמיתי, 35, אומנם יצא מהפיגוע ללא פגיעה פיזית, אך עם טראומה נפשית. בימים אלה, כחלק מתהליך הריפוי שלו וכהנצחה להרוגי הפיגוע, הוא פועל להקמת חוות רימון בנגב לטובת קידום נוער בסיכון, תוך עבודת אדמה וחיבור למרחב הפתוח. כדי להניע את הפרויקט הוא החל בימים אלה במבצע גיוס המונים בהדסטארט.
לאחר מכן אמיתי תפס מונית והגיע למרכז הרפואי איכילוב. "משם התחיל החיבור שלי עם משפחת בקל, משפחתו של אלון ז"ל", הוא מתאר. "ראיתי זוג, ניצה ודודו בקל, שמסתובב ואומר: 'איפה אלון, איפה אלון?'. אז עוד לא ידעתי מי זה אלון. ניצה שאלה כל אחד איפה אלון, ואז הגיע האמבולנס, וההורים ראו את בנם. שניהם תושבי כרמיאל, והם הגיעו דווקא באותו יום לתל אביב. הם ישר הבינו שקרה משהו לאלון ורצו לאיכילוב".
המחבל, שהצליח כאמור להימלט מזירת הפיגוע, ובמנוסתו רצח את נהג המונית אמין שעבאן, תושב לוד, נלכד שבוע לאחר הפיגוע במבנה נטוש בערערה ונורה למוות בידי צלפי הימ"מ.
"בהתחלה הרגשתי אשמה, שאולי לא עשיתי בצורה טובה החייאה לשימי, אפילו ביקשתי מאמא שלו סליחה. כל רעש היה מקפיץ אותי וגם מחזיר אותי לאירוע, לא ישנתי הרבה זמן. ישנתי עם אקדח מתחת לכרית חצי שנה. הבנתי שאני צריך טיפול, שמישהו יעזור לי. התקשרתי לפסיכולוג שהכרתי בצבא והוא עזר לי להבין שהטראומה שלי נבעה מכך שלא הייתי מוכן לכך מנטלית. בצבא אתה הולך למקומות שאתה מוכן מנטלית לכך שיש בהם סכנה, ואילו פה לא ציפיתי לפגוש סכנה ומצאתי עצמי זוחל על הרצפה. כל הזמן כאמור היה לי גם החשש הזה והפחד שאולי לא תפקדתי טוב. אבל הסתבר שתפקדתי מאוד טוב, טיפלתי בפצועים, ראו זאת גם במצלמות האבטחה. אבל עדיין לקח לי זמן להשתחרר מתחושת האשמה".
לאחר הפיגוע, במשך כמה שנים התנדב אמיתי בעמותת עלם המסייעת לבני נוער, צעירים וצעירות הנתונים במצבי סיכון להתמודד עם מצוקותיהם, להתגבר על הסיכונים ולהתבגר כאזרחים מועילים ותורמים לעצמם, לחברה ולמדינה. "הייתי כמו אח לנערים הללו", הוא מספר. "בתהליך הזה למדתי המון, בין היתר גם להכיר את עצמי טוב יותר. הרגשתי גם שזה אחד הדברים שאני רוצה לעשות, שאני מתחבר אליהם. גם בצבא הייתי מפקד ועבדתי עם נערים, שחלקם הגיעו לאו דווקא מבתים נורמטיביים עם מסגרות מכילות".
הרעיון של החווה הוא לקחת נערים שנשרו מהמסגרות באזור הדרום ולהיות עבורם מסגרת יום מיטיבה שתיתן להם כלים פרקטיים ותגדיל להם את מרחב האפשרויות: תחשוף אותם למכינות קדם־צבאיות, לחברות הייטק, לאוניברסיטאות, תכיר להם רבדים אחרים בחברה. שיחוו הצלחות וגם כישלונות. נערים שלא נמצאים במסגרת עלולים להתמכר לסמים, להגיע למעגל הזנות. הקורונה החריפה מאוד את מצבם של נערות ונערים בסיכון. אנחנו רוצים לתת להם מענה ומקווים לפתוח את המקום בתוך חצי שנה עד שנה. המסע הזה מאוד מרגש אותי".
חוות רימון צפויה לקום על שטח של כמה עשרות דונמים ולכלול, בין היתר, יער מאכל, ערוגות ירק ופינות חמד להירגעות. השם ניתן לה על שם היישוב היהודי הוותיק חורבת רימון. עץ אלון וזית שיינטעו במקום ינציחו את הרוגי הפיגוע. "בא מחבל, לקח חיים, הרבה נפגעו בגוף ובנפש, אבל הרוח של אלון ושימי תמשיך להתקיים במקום, וכך גם הרוח של התושבים שגרו פה לפני 3,000 שנים", אומר אמיתי. "נוסף לנטיעת עצים, נציב שלט לזכרם של אלון ושימי שיספר מי הם היו. המשפחות יוזמנו לאירוע מכובד שבו ייטעו את העצים, הן מתרגשות מהרעיון".
את המיזם מקים אמיתי יחד עם חברו עידן דטהר, שמגיע מעולם המסעדנות ושהתאהב בעולם החקלאות בטיול בניו זילנד. על התהליך החינוכי־טיפולי שיתקיים בחווה יהיה אמון אושרי שרעבי, שעבד במשך 17 שנים במסגרות לנוער במצבי סיכון ובמסגרות חינוכיות. "יש לא מעט אנשים טובים שמוכנים לעזור לנו להקים מסגרת פורצת דרך בדרום", מספר אמיתי. "אנחנו גם נפעמים מההתגייסות של העם. בתוך שבוע מתחילת הקמפיין גייסנו כ־200 אלף שקלים. זה מוכיח לנו כמה העם הזה אכפתי, מעורב ורוצה לתת ולתרום. גם ראשי ערים בדרום מבינים את הצורך, תומכים ברעיון, וכרגע אנחנו נמצאים בשיח עמם לראות איך משתפים פעולה.
נפגשתי כבר פעמיים עם ראש עיריית אופקים, איציק דנינו, שתומך מאוד ברעיון. שותפים מרכזיים שלנו הם המועצה האזורית בני שמעון בראשות ניר זמיר, וגם קיבוץ להב מסייע רבות בתהליך. נפגשנו גם עם מנכ"לית ברנקו וייס, סיגל מורן, ובקרוב אפגש עם רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע. הרעיון הוא לייצר רשת גופים חזקים שתומכים בתהליך ומבינים שהמיזם הזה יעזור לבני נוער לעלות על המסלול, להגיע חזרה לחיים נורמטיביים ולהיות אזרחים בעלי תחושת מסוגלות, ערך עצמי וביטחון. זה אינטרס משותף של כולנו".
התרעות פיקוד העורף