ב־21 בינואר 1921, בעיצומו של חודש שלא הותיר את רישומו המיוחד על ההיסטוריה, נולד בתל אביב הקטנה לאגרונום שמואל טולקובסקי, מראשוני הפרדסנים בארץ, בנו דן. מי שהיה מפקדו החמישי של חיל האוויר, ציין השבוע את יום הולדתו ה־100, ובניגוד לנעמי שמר, שכתבה "או סקנדל, או פסטיבל", אצל טולקובסקי - כנראה המבוגר מבין אלופי צה"ל בדימוס - סקנדלים מעולם לא היו הצד החזק, וניתן לסמוך עליו שלא יהפוך את יום הולדתו לפסטיבל.
"100?", הוא שואל בנימה מחויכת ומשיב: "זה לא מספר משמעותי בשבילי. כן, גם 100. אני חי את ההווה ואת העתיד הקרוב וממשיך להיות קשור לנושאים שבהם עסקתי בעבר, כמו חיל האוויר וכמו הייטק. החיים יפים בעיניי".
כשאני שואל אותו אם יש לו נוסחה לאריכות ימים, הוא צוחק, ולא בפעם היחידה במהלך הראיון: "לא, אין לי נוסחה כזאת וגם לא עצות. מה כן? אני משתדל לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, ואני מנסה לנהל חיים נורמליים עד כמה שאפשר במצב הנוכחי שבו הקורונה עושה לא מעט צרות".
בשלושה סממנים ניכר היה טולקובסקי כשפיקד על ה"כחולים" של חיל האוויר בשנות ה־50 - בגינוניו המהוקצעים כשל ג'נטלמן אנגלי, בגזרתו הדקה ובשפמו המטופח. הגינונים נשארו, גם הגזרה. "אני קצין המבצעים של עצמי", הוא נוהג לומר - בדירתו רחבת הידיים בקומה ה־18 של מגדל המגורים המתנשא מעל גן העיר בתל אביב ומול עיניו עוברות כמו בסרט נע התמורות בעירו, שחגגה בת מצווה כשהוא יצא לאוויר העולם. "נולדתי במה שקראו אז דרך אלנבי, הכה שונה מרחוב אלנבי של היום", טולקובסקי מרשה לעצמו קורטוב של נוסטלגיה. "הדרך עדיין לא הייתה סלולה ועברו בה שיירות של גמלים, שהובילו זיפזיף אל הבתים שנבנו. אני זוכר מאז את ראש העיר, מאיר דיזנגוף, רכוב על סוס, מה שכילד לא עשה עליי רושם רב. גם אני רכבתי כילד. אז הכל היה אחרת בהשוואה למה שקורה עם ראש העיר הנוכחי".
כבר בראשית הפלגתנו בספינת הזיכרונות, עוצר לרגע טולקובסקי, הנטוע תמיד בהווה ומעיר כשכן של בניין עיריית תל אביב: "רון חולדאי הוא ראש עיר טוב מאוד, הגם שעליו להתמודד עם כמויות אדירות של רכבים, שמסתובבים בעיר ויוצרים גודש עם רבי־הקומות הרבים. אצטער אם יעזוב את תפקיד ראש העיר בשביל הפוליטיקה הארצית".
טולקובסקי זוכר את גימנסיה הרצליה כאילו שזה מקרוב למד בה. "כשחילקו אותנו למגמות, הלכתי למרבה הפלא למגמה החקלאית", הוא משחזר. "זה תאם את הציפיות של אבי האגרונום, שאעסוק בדברים שבאיזושהי צורה יש להם נגיעה בחקלאות. אבל מגיל צעיר התעניינתי בהנדסה, במיוחד בהנדסת מכונות, מה שלא הפריע לי לעסוק בחופשות מהלימודים בעטיפת פרי הדר בפרדס של סבא שלי, יצחק־לייב גולדברג, שדרכו הכרתי את ביאליק והייתי עד לבניית הבית הנושא את שמו".
בגיל 16 נשבע טולקובסקי אמונים להגנה. "נשבענו בחצר גדולה ליד הגימנסיה לכאורה בחשכה, אבל עם פנס שהיה מכוון אלינו", הוא מדייק. "התקבלתי לפלוגת הקשר והייתי מהנערים הפופסיקים, כפי שכינו אותנו, שהעבירו מכתבים בין מפקדי ההגנה בתל אביב והיו מלאי גאווה על תרומתם למאמץ. מביניהם אני זוכר במיוחד את אליהו גולומב, מפקד ההגנה בעיר. לא פעם התקבלתי בביתו בתה שהגישה אשתו תוך כדי ההמתנה לכך שיגמור לכתוב את מכתב התשובה. גולומב היה אישיות מקסימה עם הרבה שארם".
קורס טיס בדרום אפריקה
אהבת הטיסה ניטעה בו מנעוריו. "הייתי קורא סיפורים על מלחמת העולם הראשונה, בהם על תפקיד חילות האוויר", הוא מספר. "זה הקסים אותי. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, בדיוק סיימתי את השנה השנייה של לימודי הנדסה באימפריאל קולג' בלונדון, לאחר שהוריי חשבו בצדק שכדאי שאראה קצת מהעולם הרחב, מה שהתאים למאוויים שלי גם במחיר ויתור על לימודי השנה האחרונה בגימנסיה. כשפרצה המלחמה התנדבתי ל־RAF, כפי שקראו בקיצור לחיל האוויר הבריטי המלכותי. בגלל בירוקרטיה הגעתי אליו ב־1942 ושירתי בו ארבע שנים כטייס, בדיוק מה שרציתי".
לדבריו, לאחר שהתקבל לחיל והוצע לו לשרת בהדרכה, התעקש על קורס טיס קרבי. מאחר שבבריטניה היה חשש מתמיד מתקיפות חיל האוויר הגרמני, קורסי הטיס פוזרו ברחבי האימפריה הבריטית, ואז נשלח טולקובסקי לקורס בדרום אפריקה. כציוני מוצהר לא המתין לאישור וענד על זרועו הימנית את הכיתוב פלסטיין. בהמשך נשלח לקורס אימון מבצעי במצרים, ליד התעלה.
טולקובסקי השתחרר בדרגת לוטננט (סרן) ועבד בבריטניה כמהנדס מכונות, עד שנקרא לחזור להגנה כדי להשתלב ברכש של מטוסים ובהטסתם כטייס לארץ. יומיים לפני הכרזת העצמאות חזר ארצה והיה בין האלפים ששמעו אותה מועברת ברמקולים אל חוצות העיר. "נאום ההכרזה של בן־גוריון היה מרגש מאוד, אך לא היה הרבה זמן להתרגש ולשמוח כשנקראתי להתייצב בשדה דב", הוא נזכר. "הבעיה שלי הייתה שלא יכולתי לטוס בגלל פגיעה בזרוע. זה קרה לי בחניה ברומא במהלך הטסה ארצה של מטוס דו־מנועי שנרכש בפריז, כשנפגעתי מהמדחף. לכן זמנית הייתי מנוע מלהטיס ובמקום זה שימשתי כמטילן פצצות ממטוסים".
למעשה, הכל היה אז ראשוני. טולקובסקי מספר שכאשר חזר ארצה, התייצב אצל ישראל עמיר, מי שנחשב כמפקדו הראשון של חיל האוויר אף כי מילא את התפקיד כשלושה חודשים בלבד. עמיר, שלא היה טייס, הציג את עצמו כמנהל - לא כמפקד - שירות האוויר בטרם הוחלף שמו לחיל האוויר. לאחר שירותם של האלופים אהרן רמז ושלמה שמיר, רצה הרמטכ"ל ידין למנות לתפקיד את חיים לסקוב, הגם שכמו עמיר לא היה טייס. לסקוב התנה זאת במינוי טולקובסקי, מי שנשא את התואר "מפקח כללי", כראש המטה שלו, לאחר שנפגשו בתרגיל הגדול של צה"ל. שנה וחצי היה ראש המטה של לסקוב. לקשר החם ביניהם תרמה העובדה ששניהם היו חניכי האסכולה הבריטית. "לחיים היה כישרון נדיר ללמוד נושא חדש לגמרי לגביו, לחפור ולחפור בו ולבסוף להבין אותו יותר טוב מאיתנו", טולקובסקי מעלה על נס. "הוא לימד אותנו, הטייסים, מהי עבודת מטה והפגין מנהיגות ראויה לציון".
מוכן למלחמה בכל עת
טולקובסקי ייזכר תמיד אצל ה"כחולים" מחיל האוויר כמפקד החיל במבצע סיני. בטרם יידרש לכך, הוא מעלה שני גילויים: "למעשה, כבר ב־52', כשלסקוב פיקד על החיל, הייתה שמורה בכספות של מפקדי הבסיסים הוראה מבצעית לגבי תקיפה בעת הצורך של האויב העיקרי שלנו, היינו חיל האוויר המצרי. הדבר אפשר למוטי הוד, מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, להורות כבר בראשיתה על השמדת מטוסי האויב בעודם על הקרקע".
והגילוי השני? "ב־55', שנה וחצי לפני קדש, כשבאחת מטיסות הצילום שלנו אל מעבר לקווי האויב התגלו מטוסי מיג ואליושין סובייטיים בבסיס חיל האוויר המצרי ליד אלכסנדריה, הצעתי לרמטכ"ל משה דיין לפתוח במלחמת מנע, והוא הפנה אותי לשר הביטחון. בן־גוריון רשם משהו בפנקסו ולא אישר. בסוף הסתבר שצדק".
\וזה לא הכל. "ארבעה ימים לפני שפרצה המלחמה בסיני, לא האמנתי שהיא אכן תהיה", טולקובסקי מספר עוד. "חשבתי שהבריטים יפקששו את כל העניין, ולא הצרפתים, לאחר שסוכם שנצא יחד למערכה נגד המצרים. בפירוש לא סמכתי על הבריטים, בידיעה שלפני קדש הייתה להם תוכנית מגירה לתקוף את חיל האוויר הישראלי אם נעז לתקוף את ירדן".
כל אותה עת פעל ההומור המחודד של טולקובסקי. "יומיים לפני המלחמה הגיע אליי אריק שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים ושאל אותי איך תהיה לדעתי ההצנחה במיתלה", הוא נזכר. 'אז הצעתי לו לומר לחבר'ה שזה יהיה כמו לעלות על אוטובוס בתחנה המרכזית בתל-אביב ולנסוע לפתח תקווה. ההמשך לא היה משעשע, כאשר בגלל שינוי ברגע האחרון של מקום ההצנחה היו לנו אבידות מיותרות. בסך הכל חיל האוויר נלחם בסיני בעיקר מלחמת מנע רחבת היקף, שמטרתה הייתה שלילת חופש התנועה של כוחות מצריים על הקרקע. שיבשנו להם את התנועה בסיני, וזה היה ניצול נכון של חיל האוויר, אך בסך הכל החיל ביצע בקדש רק חלק מהגיחות שיכול היה לבצע".
ועוד פרפרת הנוגעת לעניין: "אחרי קדש יצאתי עם הרמטכ"ל דיין ב'דקוטה' בסיור בסיני. במהלך הטיסה הוא אמר לי 'דן, העדיפויות בצה"ל הן מעתה ואילך: א. חיל האוויר; ב. השריון; ג. הצנחנים'. הרגשתי אז הכי טוב שיכולתי להרגיש". זאת ועוד: "כשאחרי קדש הופעל על בן־גוריון לחץ בינלאומי להסיג את כוחות צה"ל מסיני, הוא קרא לנו, האלופים, כדי לשמוע את דעתנו על נסיגה. כולם תמכו בה חוץ מאחד וזה אני. חשבתי אז שלא נכון לסגת לאחר כל המאמץ שהושקע בכיבוש סיני".
כעבור תריסר שנים, אחרי מהפך 77', הגיע טולקובסקי עם האלופים מאיר זורע ודן לנר ועם אלוף משנה יובל נאמן לראש הממשלה מנחם בגין. הם העלו בפניו דרישה לא לסגת מסיני, בעקבות שיחות השלום עם מצרים. "ההסבר שלי, שהחזקת סיני נותנת לנו מרחב אווירי, שיקטין מיכולת המצרים לבצע בצד שלנו תצפיות, לא שכנע את בגין, שלא ראה בסיני חלק טבעי מארץ ישראל והוא היה זה שהחליט על נסיגה מכל חצי האי", הוא מספר.
פעולות מעבר לדמיון
בין בן־גוריון לבין בגין, טולקובסקי של אחרי מלחמת ששת הימים היה מאנשי הרוח והמעשה שהניצחון המזהיר סחף אותם להקמת תנועת ארץ ישראל השלמה. "מותר לאדם לשנות את דעתו כשהוא עומד בפני מצבים חדשים, המחייבים פתרונות חדשים", כך הוא מנמק את המפנה בעמדותיו.
טרם פרישתו ביולי 58' טס ביום אחד הן במיסטר, מהמטוסים שהוא פעל להשגתם לשם חיזוק החיל, הן בספיטפייר השחור שכה אהב. כעבור זמן מה נפרד סופית מהחיל כשטס כטייס משנה באחד ממסדרי הכנפיים - ולא יסף. "אחרי זה הטיסה הייתה חסרה לי", הוא מודה, "אבל היה לי ברור שכשגומרים תפקיד בחיל האוויר, בעיקר פיקוד על החיל, צריך להתרכז בחיים החדשים אחריו".
טולקובסקי פרש ב־85' מדסק"ש והקים עם בנו גדעון טולקובסקי ועם יזם יהודי־אמריקאי את אתנה, קרן הון־סיכון להשקעות בהייטק, הראשונה בישראל.
הרפתקה במים
אלוף בדימוס טולקובסקי, המקבל בברכה את הסכמי השלום האחרונים, מעיר שבדומה להם יש לעשות ככל שניתן להגיע להסכם דומה עם סעודיה ומדגיש: "עם זאת, אסור לנו לאבד את הקשרים בשכונה הגדולה, כלומר הן עם ארצות הברית, הן עם רוסיה".
טולקובסקי, שהתאלמן לפני חמש שנים מרעייתו מרים, שלה היה נשוי 67 שנה, הוא אב לשלושה, סב לתשעה נכדים וסבא־רבא לשמונה נינים. רוני, בתו הבכורה היא אדריכלית במקצועה, גדעון הוא הבן שעמו נכנס, כאמור, לתחום של קרן הון־סיכון, ודוד מילא תפקידי ניהול בכירים בהייטק.
דומה שב־100 שנותיו ראה טולקובסקי הכל - מאורעות, מלחמות, הפצצות מהאוויר, פיגועים, צנע וקיצוב, אבל "מעולם לא קרה משהו דומה לקורונה של 2020, שהפתיעה את הציבור האנושי", הוא אומר וקובע בחדות, כמי שמבין יותר מדבר או שניים בניהול: "הממשלה לא מנהלת כראוי את משבר הקורונה, אין אכיפה מסודרת של ההוראות והמשמעת של הציבור. היא עלובה לחלוטין, מה שלצערי די מאפיין את תושבי מדינת ישראל".
כשהוא נשאל אם על המדינה להיות ערוכה לתרחישים יוצאי דופן כאלה, הוא אומר בנימה מפוכחת: "את זה קל לומר, אך קשה לבצע. בעיניי סימן השאלה הגדול הוא לגבי מה שיהיה אחרי שהקורונה תיעלם. מה שלא מקל עלינו זה שיש כאן משבר מנהיגות שבו ראש הממשלה לא מתפקד בסדר. ענייניו הפרטיים מפריעים לבנימין נתניהו בניהול המדינה. אני חושב שיש כאן צורך בראש ממשלה אחר, ולא מהיום. לא יעלה על הדעת שאדם עם שלושה כתבי אישום ימשיך לכהן כראש ממשלה עם כל ההפגנות נגדו בבלפור".
לדברי טולקובסקי, הוא לא צפה מראש את התרסקות כחול לבן, אבל הוא, דמות בלתי פוליטית בעליל, היה לפני 44 שנה ליד העריסה של תאונה פוליטית קודמת, שאולי מהווה היום השראה למהרסי כחול לבן. זאת, בהיותו אחד מהשבעה שהשתתפו בישיבת הייסוד של ד"ש. "אמרתי אז שאני מוכן להיות שותף למאמץ רק עד תאריך מסוים", טולקובסקי מבהיר. "כלומר, רק עד הבחירות ולא מעבר להן, כי אני לא פוליטיקאי ולכן אני לא מתאים לכל העניין הזה".
אני מזכיר לך שעד בחירות 77' חיכו למנהיג ד"ש, יגָאל ידין, כמו למשיח רכוב על חמור לבן. "יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, היה רמטכ"ל מוצלח מאוד שהצליח לנהל את צה"ל הצעיר בראשית המדינה. אבל פוליטיקה היא לא ניהול, אלא מקצוע מסוג אחר, שמחייב שיטות שונות, התנהגות שונה והבנות שונות".
התרעות פיקוד העורף