האזינו לכתבה המלאה

ב־21 בינואר 1921, בעיצומו של חודש שלא הותיר את רישומו המיוחד על ההיסטוריה, נולד בתל אביב הקטנה לאגרונום שמואל טולקובסקי, מראשוני הפרדסנים בארץ, בנו דן. מי שהיה מפקדו החמישי של חיל האוויר, ציין השבוע את יום הולדתו ה־100, ובניגוד לנעמי שמר, שכתבה "או סקנדל, או פסטיבל", אצל טולקובסקי - כנראה המבוגר מבין אלופי צה"ל בדימוס - סקנדלים מעולם לא היו הצד החזק, וניתן לסמוך עליו שלא יהפוך את יום הולדתו לפסטיבל.

"100?", הוא שואל בנימה מחויכת ומשיב: "זה לא מספר משמעותי בשבילי. כן, גם 100. אני חי את ההווה ואת העתיד הקרוב וממשיך להיות קשור לנושאים שבהם עסקתי בעבר, כמו חיל האוויר וכמו הייטק. החיים יפים בעיניי".

כשאני שואל אותו אם יש לו נוסחה לאריכות ימים, הוא צוחק, ולא בפעם היחידה במהלך הראיון: "לא, אין לי נוסחה כזאת וגם לא עצות. מה כן? אני משתדל לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, ואני מנסה לנהל חיים נורמליים עד כמה שאפשר במצב הנוכחי שבו הקורונה עושה לא מעט צרות".

על מה אתה ממליץ לוותר בגילך?
"אני לא ממליץ לוותר על שום דבר, אלא להשיג את המרב מהחיים ולהתעניין במה שקורה מסביבנו, גם אם קורים הרבה דברים לא טובים והחיים משתנים בקצב מסחרר, אפילו אקספוננציאלי, איך שאומרים היום".

בשלושה סממנים ניכר היה טולקובסקי כשפיקד על ה"כחולים" של חיל האוויר בשנות ה־50 - בגינוניו המהוקצעים כשל ג'נטלמן אנגלי, בגזרתו הדקה ובשפמו המטופח. הגינונים נשארו, גם הגזרה. "אני קצין המבצעים של עצמי", הוא נוהג לומר - בדירתו רחבת הידיים בקומה ה־18 של מגדל המגורים המתנשא מעל גן העיר בתל אביב ומול עיניו עוברות כמו בסרט נע התמורות בעירו, שחגגה בת מצווה כשהוא יצא לאוויר העולם. "נולדתי במה שקראו אז דרך אלנבי, הכה שונה מרחוב אלנבי של היום", טולקובסקי מרשה לעצמו קורטוב של נוסטלגיה. "הדרך עדיין לא הייתה סלולה ועברו בה שיירות של גמלים, שהובילו זיפזיף אל הבתים שנבנו. אני זוכר מאז את ראש העיר, מאיר דיזנגוף, רכוב על סוס, מה שכילד לא עשה עליי רושם רב. גם אני רכבתי כילד. אז הכל היה אחרת בהשוואה למה שקורה עם ראש העיר הנוכחי".

כבר בראשית הפלגתנו בספינת הזיכרונות, עוצר לרגע טולקובסקי, הנטוע תמיד בהווה ומעיר כשכן של בניין עיריית תל אביב: "רון חולדאי הוא ראש עיר טוב מאוד, הגם שעליו להתמודד עם כמויות אדירות של רכבים, שמסתובבים בעיר ויוצרים גודש עם רבי־הקומות הרבים. אצטער אם יעזוב את תפקיד ראש העיר בשביל הפוליטיקה הארצית".

דן טולקובסקי (צילום: שלומי יוסף)דן טולקובסקי (צילום: שלומי יוסף)

טולקובסקי זוכר את גימנסיה הרצליה כאילו שזה מקרוב למד בה. "כשחילקו אותנו למגמות, הלכתי למרבה הפלא למגמה החקלאית", הוא משחזר. "זה תאם את הציפיות של אבי האגרונום, שאעסוק בדברים שבאיזושהי צורה יש להם נגיעה בחקלאות. אבל מגיל צעיר התעניינתי בהנדסה, במיוחד בהנדסת מכונות, מה שלא הפריע לי לעסוק בחופשות מהלימודים בעטיפת פרי הדר בפרדס של סבא שלי, יצחק־לייב גולדברג, שדרכו הכרתי את ביאליק והייתי עד לבניית הבית הנושא את שמו".

בגיל 16 נשבע טולקובסקי אמונים להגנה. "נשבענו בחצר גדולה ליד הגימנסיה לכאורה בחשכה, אבל עם פנס שהיה מכוון אלינו", הוא מדייק. "התקבלתי לפלוגת הקשר והייתי מהנערים הפופסיקים, כפי שכינו אותנו, שהעבירו מכתבים בין מפקדי ההגנה בתל אביב והיו מלאי גאווה על תרומתם למאמץ. מביניהם אני זוכר במיוחד את אליהו גולומב, מפקד ההגנה בעיר. לא פעם התקבלתי בביתו בתה שהגישה אשתו תוך כדי ההמתנה לכך שיגמור לכתוב את מכתב התשובה. גולומב היה אישיות מקסימה עם הרבה שארם".

קורס טיס בדרום אפריקה

אהבת הטיסה ניטעה בו מנעוריו. "הייתי קורא סיפורים על מלחמת העולם הראשונה, בהם על תפקיד חילות האוויר", הוא מספר. "זה הקסים אותי. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, בדיוק סיימתי את השנה השנייה של לימודי הנדסה באימפריאל קולג' בלונדון, לאחר שהוריי חשבו בצדק שכדאי שאראה קצת מהעולם הרחב, מה שהתאים למאוויים שלי גם במחיר ויתור על לימודי השנה האחרונה בגימנסיה. כשפרצה המלחמה התנדבתי ל־RAF, כפי שקראו בקיצור לחיל האוויר הבריטי המלכותי. בגלל בירוקרטיה הגעתי אליו ב־1942 ושירתי בו ארבע שנים כטייס, בדיוק מה שרציתי".

לדבריו, לאחר שהתקבל לחיל והוצע לו לשרת בהדרכה, התעקש על קורס טיס קרבי. מאחר שבבריטניה היה חשש מתמיד מתקיפות חיל האוויר הגרמני, קורסי הטיס פוזרו ברחבי האימפריה הבריטית, ואז נשלח טולקובסקי לקורס בדרום אפריקה. כציוני מוצהר לא המתין לאישור וענד על זרועו הימנית את הכיתוב פלסטיין. בהמשך נשלח לקורס אימון מבצעי במצרים, ליד התעלה.

היכן נודע לך לראשונה על השואה המתחוללת באירופה?
"בהיותי בקורס בדרום אפריקה, ביום בהיר אחד התגלגל לידיי עיתון מקומי, ומידיעה קטנה שפורסמה בו נודע לי לראשונה על מעשי הזוועה של הגרמנים שתופסים יהודים ושולחים אותם למחנות ריכוז. ההרגשה הייתה נוראית, אבל התנחמתי בכך שכטייס אוכל לפעול נגד הגרמנים. בסיום הקורס נשלחתי למלחמה באירופה, תחילה לטייסת בקורסיקה. תפקידה היה בעיקר ללוות מפציצים אמריקאיים קלים ודו־מנועיים, שהפציצו מטרות בצפון איטליה. לאחר מכן מצאתי את עצמי בטייסת ספיטפיירים, שצ'רצ'יל שלח בניגוד לדעת אחרים, לפעול נגד הקומוניסטים שהשתלטו על חלק ניכר מאתונה. תוך כדי המלחמה עם הגרמנים הוא חשש שאחריה ישתלטו הסובייטים על הים התיכון. בהיותי ביוון שמעתי על הטלת פצצת האטום על הירושימה ביפן, מה שקיבלתי בהפתעה גמורה".

טולקובסקי השתחרר בדרגת לוטננט (סרן) ועבד בבריטניה כמהנדס מכונות, עד שנקרא לחזור להגנה כדי להשתלב ברכש של מטוסים ובהטסתם כטייס לארץ. יומיים לפני הכרזת העצמאות חזר ארצה והיה בין האלפים ששמעו אותה מועברת ברמקולים אל חוצות העיר. "נאום ההכרזה של בן־גוריון היה מרגש מאוד, אך לא היה הרבה זמן להתרגש ולשמוח כשנקראתי להתייצב בשדה דב", הוא נזכר. "הבעיה שלי הייתה שלא יכולתי לטוס בגלל פגיעה בזרוע. זה קרה לי בחניה ברומא במהלך הטסה ארצה של מטוס דו־מנועי שנרכש בפריז, כשנפגעתי מהמדחף. לכן זמנית הייתי מנוע מלהטיס ובמקום זה שימשתי כמטילן פצצות ממטוסים".

למעשה, הכל היה אז ראשוני. טולקובסקי מספר שכאשר חזר ארצה, התייצב אצל ישראל עמיר, מי שנחשב כמפקדו הראשון של חיל האוויר אף כי מילא את התפקיד כשלושה חודשים בלבד. עמיר, שלא היה טייס, הציג את עצמו כמנהל - לא כמפקד - שירות האוויר בטרם הוחלף שמו לחיל האוויר. לאחר שירותם של האלופים אהרן רמז ושלמה שמיר, רצה הרמטכ"ל ידין למנות לתפקיד את חיים לסקוב, הגם שכמו עמיר לא היה טייס. לסקוב התנה זאת במינוי טולקובסקי, מי שנשא את התואר "מפקח כללי", כראש המטה שלו, לאחר שנפגשו בתרגיל הגדול של צה"ל. שנה וחצי היה ראש המטה של לסקוב. לקשר החם ביניהם תרמה העובדה ששניהם היו חניכי האסכולה הבריטית. "לחיים היה כישרון נדיר ללמוד נושא חדש לגמרי לגביו, לחפור ולחפור בו ולבסוף להבין אותו יותר טוב מאיתנו", טולקובסקי מעלה על נס. "הוא לימד אותנו, הטייסים, מהי עבודת מטה והפגין מנהיגות ראויה לציון".

מוכן למלחמה בכל עת

גולת הכותרת של שירותו הצבאי של טולקובסקי הייתה חמש שנותיו כמפקד חיל האוויר החמישי בין 1953 - בהיותו בן 32 בלבד! - לבין 1958. כשאני שואל אותו אם זה לא גיל צעיר מדי לתפקיד, הוא משיב בחיוך: "בראשית המדינה כולנו היינו צעירים. כמי שהיה יד ימינו של לסקוב, הייתי מוכן כשהוטל עליי להחליף אותו. היעד העיקרי שעמד לנגד עיניי היה להביא את חיל האוויר להיות מוכן למלחמה בכל עת. זאת, בשונה מכלל צה"ל, שם היה מקובל להיות מוכנים בהתרעה של ימים ושבועות. היעד השני היה קליטת מטוסי הסילון הראשונים - מטאור, אורגן, מיסטר וסופר מיסטר, מה שהיה כרוך ב'קרבות' עם עמיתיי במטה הכללי, שלא הבינו את צורכי חיל האוויר".

דן טולקובסקי במבצע קדש (צילום: דובר צה''ל)דן טולקובסקי במבצע קדש (צילום: דובר צה''ל)

זה נכון שהיו ניסיונות להיפטר ממך?
"אוהו! בעיני המטה הכללי הייתי טרבל מייקר. זאת מפני שירשתי מלסקוב את קביעתו, שבכובע אחד הוא גם מפקד הכוח האווירי, גם היועץ לענייני אוויר של הרמטכ"ל וגם חבר המטה הכללי הבכיר בנושאי אוויר. אולי זה נשמע יפה מאוד, אבל הקולגות שלי במטכ"ל לא התלהבו וניסו לא פעם בשנות הפיקוד שלי להשתלט על חיל האוויר".

טולקובסקי ייזכר תמיד אצל ה"כחולים" מחיל האוויר כמפקד החיל במבצע סיני. בטרם יידרש לכך, הוא מעלה שני גילויים: "למעשה, כבר ב־52', כשלסקוב פיקד על החיל, הייתה שמורה בכספות של מפקדי הבסיסים הוראה מבצעית לגבי תקיפה בעת הצורך של האויב העיקרי שלנו, היינו חיל האוויר המצרי. הדבר אפשר למוטי הוד, מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, להורות כבר בראשיתה על השמדת מטוסי האויב בעודם על הקרקע".

והגילוי השני? "ב־55', שנה וחצי לפני קדש, כשבאחת מטיסות הצילום שלנו אל מעבר לקווי האויב התגלו מטוסי מיג ואליושין סובייטיים בבסיס חיל האוויר המצרי ליד אלכסנדריה, הצעתי לרמטכ"ל משה דיין לפתוח במלחמת מנע, והוא הפנה אותי לשר הביטחון. בן־גוריון רשם משהו בפנקסו ולא אישר. בסוף הסתבר שצדק".

\וזה לא הכל. "ארבעה ימים לפני שפרצה המלחמה בסיני, לא האמנתי שהיא אכן תהיה", טולקובסקי מספר עוד. "חשבתי שהבריטים יפקששו את כל העניין, ולא הצרפתים, לאחר שסוכם שנצא יחד למערכה נגד המצרים. בפירוש לא סמכתי על הבריטים, בידיעה שלפני קדש הייתה להם תוכנית מגירה לתקוף את חיל האוויר הישראלי אם נעז לתקוף את ירדן".

כל אותה עת פעל ההומור המחודד של טולקובסקי. "יומיים לפני המלחמה הגיע אליי אריק שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים ושאל אותי איך תהיה לדעתי ההצנחה במיתלה", הוא נזכר. 'אז הצעתי לו לומר לחבר'ה שזה יהיה כמו לעלות על אוטובוס בתחנה המרכזית בתל-אביב ולנסוע לפתח תקווה. ההמשך לא היה משעשע, כאשר בגלל שינוי ברגע האחרון של מקום ההצנחה היו לנו אבידות מיותרות. בסך הכל חיל האוויר נלחם בסיני בעיקר מלחמת מנע רחבת היקף, שמטרתה הייתה שלילת חופש התנועה של כוחות מצריים על הקרקע. שיבשנו להם את התנועה בסיני, וזה היה ניצול נכון של חיל האוויר, אך בסך הכל החיל ביצע בקדש רק חלק מהגיחות שיכול היה לבצע".

ועוד פרפרת הנוגעת לעניין: "אחרי קדש יצאתי עם הרמטכ"ל דיין ב'דקוטה' בסיור בסיני. במהלך הטיסה הוא אמר לי 'דן, העדיפויות בצה"ל הן מעתה ואילך: א. חיל האוויר; ב. השריון; ג. הצנחנים'. הרגשתי אז הכי טוב שיכולתי להרגיש". זאת ועוד: "כשאחרי קדש הופעל על בן־גוריון לחץ בינלאומי להסיג את כוחות צה"ל מסיני, הוא קרא לנו, האלופים, כדי לשמוע את דעתנו על נסיגה. כולם תמכו בה חוץ מאחד וזה אני. חשבתי אז שלא נכון לסגת לאחר כל המאמץ שהושקע בכיבוש סיני".

כעבור תריסר שנים, אחרי מהפך 77', הגיע טולקובסקי עם האלופים מאיר זורע ודן לנר ועם אלוף משנה יובל נאמן לראש הממשלה מנחם בגין. הם העלו בפניו דרישה לא לסגת מסיני, בעקבות שיחות השלום עם מצרים. "ההסבר שלי, שהחזקת סיני נותנת לנו מרחב אווירי, שיקטין מיכולת המצרים לבצע בצד שלנו תצפיות, לא שכנע את בגין, שלא ראה בסיני חלק טבעי מארץ ישראל והוא היה זה שהחליט על נסיגה מכל חצי האי", הוא מספר.

פעולות מעבר לדמיון

בין בן־גוריון לבין בגין, טולקובסקי של אחרי מלחמת ששת הימים היה מאנשי הרוח והמעשה שהניצחון המזהיר סחף אותם להקמת תנועת ארץ ישראל השלמה. "מותר לאדם לשנות את דעתו כשהוא עומד בפני מצבים חדשים, המחייבים פתרונות חדשים", כך הוא מנמק את המפנה בעמדותיו.

טרם פרישתו ביולי 58' טס ביום אחד הן במיסטר, מהמטוסים שהוא פעל להשגתם לשם חיזוק החיל, הן בספיטפייר השחור שכה אהב. כעבור זמן מה נפרד סופית מהחיל כשטס כטייס משנה באחד ממסדרי הכנפיים - ולא יסף. "אחרי זה הטיסה הייתה חסרה לי", הוא מודה, "אבל היה לי ברור שכשגומרים תפקיד בחיל האוויר, בעיקר פיקוד על החיל, צריך להתרכז בחיים החדשים אחריו".

הטייס דן טולקובסקי בשנת 1944 (צילום: קלוגר זולטן, לע''מ)הטייס דן טולקובסקי בשנת 1944 (צילום: קלוגר זולטן, לע''מ)

איך היה מבחינתך המעבר מקריירה צבאית לאזרחית?
"כאן לא היו לי בעיות, לאחר שבפיקוד על חיל האוויר רכשתי ניסיון ניהולי רב בגוף גדול עם כמיהה לאיכות. כשהשתחררתי לא שאפתי לנהל גוף אזרחי גדול, למרות שהוצע לי. העדפתי את דיסקונט השקעות, שם פעלתי 26 שנה, מתוכן 17 כמנכ"ל. כששר המסחר והתעשייה, עו"ד חיים צדוק, רצה תעשייה שתזוהה עם ישראל, הצעתי את התעשיות עתירות המדע. אכן, כשעוזיה גליל הקים את אלרון, חברת האם של אלביט, אלסינט ופיברוניקס, חברנו אליו".

טולקובסקי פרש ב־85' מדסק"ש והקים עם בנו גדעון טולקובסקי ועם יזם יהודי־אמריקאי את אתנה, קרן הון־סיכון להשקעות בהייטק, הראשונה בישראל.

אתה מצפה שבעקבות דן חלוץ ימלאו עוד מפקדי חיל האוויר את תפקיד הרמטכ"ל?
"דן חלוץ היה מפקד טוב מאוד של חיל האוויר, אבל הוא מצא את עצמו במערבולת כרמטכ"ל לגבי מה שחיל האוויר יכול היה לעשות במלחמת לבנון השנייה לצד כוחות היבשה. ההתנהלות שונה. בחיל האוויר אם נותנים פקודה, מבצעים אותה, לא כן אצל כוחות היבשה. שם, כשנותנים פקודה, זה נושא לדיון. לדעתי, מפקד חיל האוויר יכול למלא את תפקיד הרמטכ"ל בתנאי שהוא מכיר היטב את המאפיינים השונים של כוחות היבשה".

לאחר שבעבר התנגדת לשירות נשים כטייסות, האם אתה דבק בעמדה הזאת?
"אכן, התנגדתי וגם עזר ויצמן (מחליפו כמפקד חיל האוויר - יב"א) התנגד. למרות שבמלחמת השחרור הטיסו חיילות מטוסים קלים, לא האמנתי שנשים מסוגלות לעבור בהצלחה את הקורס הקשה של הכשרה במטוסי קרב. לכן הייתי נגד. אבל החיים השתנו וגם דעתי השתנתה. למרות זאת, אני עדיין חושש מהעניין בשים לב לעובדה שבמלחמות היו לא מעט טייסים מבין השבויים".

מהי עמדתך בנושא השנוי במחלוקת של מטוס הלביא?
"הייתי בעד פיתוח מטוסים חדשים בתעשייה האווירית, אבל הבינותי את השיקול הממשלתי הכספי לגבי התקציב עם הקשיים הכרוכים בכך. בסיכומו של דבר, התעשייה האווירית רכשה הרבה ניסיון חשוב בעצם פיתוח הלביא".

מעריב 26.12.2008 דן טולקובסקי והנכד יונתן סיום קורס טייס/ צילום ארכיון מעריב by maariv on Scribd

מהי דעתך על פעילות חיל האוויר כיום הרחק מעבר לתחומה של מדינת ישראל?
"אם היו שואלים אותי אז, לא הייתי מסוגל לתאר לעצמי שנהיה חיל כל כך מפותח וחזק, כפי שהוא היום, עם מטוסים בעלי כושר הסתערות רבתי מבחינת רדיוס הפעילות במדינות אויבות רחוקות. בזמננו טסנו לאן שצריך היה לטוס בהתאם ליכולת שהייתה למטוסים שלנו. ניצלנו את מלוא האפשרויות שהיו בידינו. במבט מאז זה מעבר לדמיון".

הרפתקה במים

אלוף בדימוס טולקובסקי, המקבל בברכה את הסכמי השלום האחרונים, מעיר שבדומה להם יש לעשות ככל שניתן להגיע להסכם דומה עם סעודיה ומדגיש: "עם זאת, אסור לנו לאבד את הקשרים בשכונה הגדולה, כלומר הן עם ארצות הברית, הן עם רוסיה".

אמרת ב־1974 שלעולם לא יהיה שלום.
"אז לא האמנתי שיכול להיות שלום עם מדינות מוסלמיות. אומר לך בדיוק מדוע וזה רלוונטי לכל מה שקרה מאז. תקופת הזוהר של המוסלמים הייתה בימי הביניים, וכל מה שקורה איתם מאז הוא נסיגה אטית והדרגתית מכך, מה שיצר קנאה בישראל ובהישגים הרבים שלה. מה שלא יהיה, מדינת ישראל צריכה להיות חזקה, הן מבחינה צבאית, הן מבחינה פוליטית".

גם אתה היית רוצה לנסוע לדובאי?
"לא, אני לא מחפש את זה. בגילי אני כבר לא במצב של נסיעות לחו"ל".

שמענו על הרפתקה אחרת שלך בזמן האחרון.
(שוב צוחק) "אכן, טבעתי בבריכת השחייה במגדל המגורים שלנו, אבל הצילו אותי בזמן ואני בסדר. לא ויתרתי וחזרתי לשחות. אני מעדיף לא לעשות מזה צימעס".

יש לך ספורט אחר חוץ משחייה?
"פיזיותרפיה. בסך הכל יש לי מזל, כשאני חי כפי שאני רוצה".

טולקובסקי, שהתאלמן לפני חמש שנים מרעייתו מרים, שלה היה נשוי 67 שנה, הוא אב לשלושה, סב לתשעה נכדים וסבא־רבא לשמונה נינים. רוני, בתו הבכורה היא אדריכלית במקצועה, גדעון הוא הבן שעמו נכנס, כאמור, לתחום של קרן הון־סיכון, ודוד מילא תפקידי ניהול בכירים בהייטק.

דומה שב־100 שנותיו ראה טולקובסקי הכל - מאורעות, מלחמות, הפצצות מהאוויר, פיגועים, צנע וקיצוב, אבל "מעולם לא קרה משהו דומה לקורונה של 2020, שהפתיעה את הציבור האנושי", הוא אומר וקובע בחדות, כמי שמבין יותר מדבר או שניים בניהול: "הממשלה לא מנהלת כראוי את משבר הקורונה, אין אכיפה מסודרת של ההוראות והמשמעת של הציבור. היא עלובה לחלוטין, מה שלצערי די מאפיין את תושבי מדינת ישראל".

כשהוא נשאל אם על המדינה להיות ערוכה לתרחישים יוצאי דופן כאלה, הוא אומר בנימה מפוכחת: "את זה קל לומר, אך קשה לבצע. בעיניי סימן השאלה הגדול הוא לגבי מה שיהיה אחרי שהקורונה תיעלם. מה שלא מקל עלינו זה שיש כאן משבר מנהיגות שבו ראש הממשלה לא מתפקד בסדר. ענייניו הפרטיים מפריעים לבנימין נתניהו בניהול המדינה. אני חושב שיש כאן צורך בראש ממשלה אחר, ולא מהיום. לא יעלה על הדעת שאדם עם שלושה כתבי אישום ימשיך לכהן כראש ממשלה עם כל ההפגנות נגדו בבלפור".

אם היית פוגש כיום את נתניהו?
"הייתי אומר לו שתי מילים: 'הסתלק מהתפקיד!'".

האם העובדה שרק שניים מבין רמטכ"לי צה"ל, בלי להביא בחשבון את החליפי, כיהנו בראשות הממשלה מצביעה על כך שלא מהם תצמח הישועה למדינה?
"ניהול המדינה הוא לא נושא לניהול צבאי אלא לניהול פוליטי. זה לא בהכרח תואם את הניסיון הצבאי ואת השיטה הצבאית. מצד שני לא כל פוליטיקאי ראוי להיות ראש הממשלה. כאן הביקורת שלי על נתניהו היא לגמרי שלילית. אם כבר, הוא יכול היה להיות שר חוץ מצוין, כמובן בלי התיקים, הרובצים עליו ומקשים על התפקוד שלו".

לדברי טולקובסקי, הוא לא צפה מראש את התרסקות כחול לבן, אבל הוא, דמות בלתי פוליטית בעליל, היה לפני 44 שנה ליד העריסה של תאונה פוליטית קודמת, שאולי מהווה היום השראה למהרסי כחול לבן. זאת, בהיותו אחד מהשבעה שהשתתפו בישיבת הייסוד של ד"ש. "אמרתי אז שאני מוכן להיות שותף למאמץ רק עד תאריך מסוים", טולקובסקי מבהיר. "כלומר, רק עד הבחירות ולא מעבר להן, כי אני לא פוליטיקאי ולכן אני לא מתאים לכל העניין הזה".

אני מזכיר לך שעד בחירות 77' חיכו למנהיג ד"ש, יגָאל ידין, כמו למשיח רכוב על חמור לבן. "יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, היה רמטכ"ל מוצלח מאוד שהצליח לנהל את צה"ל הצעיר בראשית המדינה. אבל פוליטיקה היא לא ניהול, אלא מקצוע מסוג אחר, שמחייב שיטות שונות, התנהגות שונה והבנות שונות".