"לא היה בשום מקום בעולם בית כמו של קורצ’אק. ההרגשה הייתה של בית, ואני ידעתי שיש מי שאוהב אותי ומטפל בי ויהיה שם לכל דבר שאזדקק לו. בדיוק כמו אבא, שהיה חסר לכולנו". כך סיפר ל"מעריב המגזין", לפני כשלוש שנים, יצחק בלפר ז"ל, אחרון יתומי קורצ’אק שנפטר בסוף השבוע האחרון בגיל 98 בביתו בתל אביב.

בלפר - צייר, פסל וסופר - הקדיש את חייו להנצחת מורשתו של יאנוש קורצ’אק, ובעיקר ביקש ליישם את שיטות החינוך שלו בישראל ולהכיר את דמותו לילדי המדינה. "אבא הפך את זה למשימת חייו", מספר כעת בנו, חיים בלפר, בן 58 מגבעתיים. "מעבר לשיטה החינוכית של קורצ’אק, היה לו חשוב להעביר מסר לילדי ישראל של אהבת האדם באשר הוא, בלי הבדלי דת, גזע, מין או מגדר; מסר של סובלנות וקבלה; אהבת האדם ואהבת המולדת. אבא אמר תמיד: ‘אין לנו ארץ אחרת’. כך סיים כל הרצאה".

יצחק בלפר ז''ל עם בנו חיים (צילום: צילום פרטי)יצחק בלפר ז''ל עם בנו חיים (צילום: צילום פרטי)

יצא לחזית

יצחק בלפר נולד בוורשה ב־1923 והתייתם מאביו בגיל 4. אמו, שביקשה להעניק לו חינוך מיטבי, שלחה אותו לבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, שכבר אז נודע במוניטין המצוין שלו. בלפר הגיע לשם בגיל שבע, ונותר בבית שמונה שנים.

"הוא סיים שם ויצא לעבוד כמו כל בני הנוער אז”, מספר בנו חיים. “כל הזמן הוא שמר על קשר עם קורצ’אק ועם חברים והגיע לבקר. שנה לאחר מכן פרצה המלחמה והחלו רדיפות והשפלות והמצב נעשה אכזרי מאוד. בשלב כלשהו הגרמנים חטפו אותו לעבודות כפייה. אמא שלו וקורצ’אק, שהיו רגילים לראות אותו, היו בטוחים שהוא נרצח. אבל אבא הצליח לברוח עם עוד חבר מבית היתומים, לחצות את הגבול לרוסיה ולהתגייס לצבא האדום כדי ללחום בנאצים".

ברוסיה עבד בלפר במכרות הפחם, ולאחר מכן עבר לאוזבקיסטן. שם שמע על סיום המלחמה ופתח במסע חזרה לוורשה כדי לחפש את משפחתו ואת קורצ’אק. כשהגיע, בשנת 1946, נותרו רק עיי חורבות. לאחר חיפוש של כמה חודשים הבין בלפר כי איבד את כל משפחתו הענפה בתאי הגזים ושמע גם על גורלם של קורצ’אק, המחנכת הראשית של המוסד סטפניה וילצ’ינסקה, שכונתה "גברת סטפה", והילדים.

בעקבות הסיפורים ששמע על ארץ ישראל כבר בבית היתומים, החליט בלפר לעלות ארצה. "הוא היה אז בן 26 והגיע באוניית המעפילים ‘אף על פי כן", מספר בנו. "הם יצאו להפלגה ב־1947. הבריטים תפסו אותם והעבירו אותו למחנה המעצר בקפריסין. ב־1949 הגיע לבסוף לארץ ומיד התגייס לצה"ל למלחמת השחרור. הוא נהג לספר שממש כשירד מהאונייה, הגיעו שני שוטרים צבאיים ולקחו אותו לחיול בבית ליד".

"אבא שירת בחיל האוויר. היה לו רישיון לרכב כבד ביחידת המסלולים שטיפלה בנתיבי ההמראה והנחיתה. לאחר מכן השתתף גם במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים כנהג. לרוב היה בחזית. הוא עשה שירות מילואים עד גיל 55. הם פשוט המשיכו להזמין אותו, והוא התייצב. יום אחד שאל לתומו אם לא עבר את הגיל, והם התנצלו ושחררו אותו".

את אשתו רוזה, שעלתה ממרוקו, פגש בלפר בתל אביב, והשניים נישאו והתגוררו בתל אביב כל חייהם. בלפר למד במכון אבני ציור ופיסול ועבד שנים רבות בעיריית תל אביב, בין היתר כיועץ אמנותי לראש העיר דאז שלמה להט (צ’יץ’). הוא ייסד חוגי ציור ולאחר פרישתו, במשך 30 שנה, לימד ציור ופיסול באוניברסיטה העממית. הנצחת השואה בכלל, ומורשתו של קורצ’אק בפרט, בערה בעצמותיו, והוא הקדיש את זמנו גם לפעילות התנדבותית בבתי ספר, לכתיבת ספרים בנושא ולאמנות המנציחה את קורצ’אק ופועלו.

“ילדים ומבוגרים מכל הארץ התרגשו יחד איתו”, מספר בנו. "היה לו חשוב שהילדים יכירו את הנעשה בבית היתומים. הוא סיפר על מועצת הילדים, על המשפט החברי, על העובדה שמבוגרים לא הענישו, אלא רק הילדים הענישו חברים, על התקנון שהיה אחיד למנהלים, למורים ולילדים, ועל העובדה שגם קורצ’אק עצמו הועלה למשפט כשעשה משהו לא בסדר. הוא האמין שצריך לתעל את העידן הטכנולוגי לטובת הזיכרון ולעשות בו שימוש נבון. קצת חרה לו הניכור של עידן הסמארטפון. הוא האמין בכוחה של אהבת האדם. מבחינתו, מערכת החינוך צריכה לכבד את הילד ולהפוך אותו לשותף".

יאנוש קורצ'אק (צילום: מתוך ויקיפדיה)יאנוש קורצ'אק (צילום: מתוך ויקיפדיה)


יצחק בלפר ז"ל, כתב לאורך חייו שלל ספרים, בהם "בית לבן בעיר אפורה" – סיפור אוטוביוגרפי; ו"האיש שידע לאהוב ילדים" על בית היתומים וחוויותיו משם, שהפך להיות בין ספרי העיון הנלמדים בבתי הספר היסודיים ואשר הוא עצמו אייר. בשנים האחרונות הגשים בלפר את חלומו ותרגם מפולנית שניים מספריו של יאנוש קורצ’אק: "המלך מתיה הראשון" ו"קייטוש המכשף". מטרתו הייתה להנגיש את הספרים לבני הנוער. בנוסף, הוציא בלפר ספר אמנות שהיה סיכום של כל יצירותיו.

את העשור האחרון בחייו הקדיש בעיקר למפגש הבלתי אמצעי עם ילדים בבתי ספר. הוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה ולא פספס אף הזדמנות לענות לשאלה של ילד. "הוא סיפר על המשנה החינוכית של קורצ’אק, למשל בניית הבית מתרומות ומעמד הילד כשווה זכויות וחובות, וסיפר איך מיישמים את זה דרך מועצת הילדים העצמאית שהורכבה מתשעה ילדים שהחליטו מה קורה בבית", מספר בנו.

"הוא סיפר על הקייטנה והמשחקים האולימפיים שארגנו ואיך התנהלו החיים בבית. הוא נתן דוגמאות על הביחד שלהם, על כך שלא היו תופעות של חרם, והכל התבסס על עיקרון של כבוד. הוא שיתף את הילדים בכך שהוא עצמו היה מגמגם, וקורצ’אק נתן לו מפתח לחדר שבו יוכל להקריא בקול רם, וכך עבר לו הגמגום. הוא סיפר על החונכים שליוו את הילדים החדשים, על סעיף 1000 שהיה החמור ביותר, ומשמעותו הייתה הרחקת ילד מבית היתומים. סעיף זה הוחל פעמים ספורות בלבד, מה שמצביע על גדולת הילדים כשהם מנהלים את עצמם. הם ראו את עצמם כחבורה של ילדים שווים, שזה הבית שלהם וכולם שותפים לו”.

דרך חיים

במשך שנים רבות צייר בלפר את אירועי השואה רק בצבעי שחור־לבן. את קורצ’אק עצמו, לעומת זאת, תמיד אפיין עם הרבה צבע ושמחה. "הוא היה מודל לחיקוי", סיפר בלפר ז”ל בראיון עמו לפני שלוש שנים. "תמיד רצינו להידמות לו. חיינו בהומניות ובדמוקרטיה אמיתית, לא על הנייר. הערכים שהוא הטמיע בי כילד שימשו אותי כל חיי הבוגרים כאדם והקלו עליי בכל התחנות בחיים. במכרות הפחם, בצבא הרוסי ובעלייה לארץ. בית היתומים היה עולם קסום ומופלא עבור ילדים. הוא לימד אותנו הבנה רחבה של העולם. הוא חלק מניסיונו ולא ניסה לשכנע. כל אחד היה רשאי לבחור מה נכון לו ועם מה יוכל להתמודד. זאת דרך חיים, והוא הראה לנו אותה".

בשלב מסוים התקשה בלפר לעמוד בנסיעות הרבות ברחבי הארץ, וחיים בנו, ביחד עם שותפתם העסקית מיכל בן גל, החליטו לצלם את עדותו וסיפוריו ולהקרינם לילדי בתי הספר, כאשר בלפר עצמו היה נוכח במפגשים וענה על שאלות. "היו המון מפגשים, ולא עמדנו בקצב הרעיונות שלו”, מספרת בן גל. “כל פעם היו לו רעיונות חדשים, והוא היה מאוד דעתן. בשנתיים האחרונות הוא הגיע עם חיים לבתי ספר. הוא הוקלט בעשרה סרטונים קצרים כי לא היה לו כוח. היו לו שתיים־שלוש הרצאות ביום בגיל 80 פלוס. היה יפה לראות שאפשר ללמד ילדים קטנים כאלו על השואה בלי לדבר על דברים איומים; יצחק דאג להוציא את הזוועות מהסיפורים. מאז ההודעה על פטירתו אנחנו מוצפים במבול של טלפונים, תגובות ומיילים של מנהלים, ילדים ונוער. אנחנו נמשיך במורשתו כי יצחק היה קם בבוקר וחי ומדבר קורצ’אק, זה היה החיים שלו".

"הילדים בבתי הספר הרעיפו עליו אהבה”, מספר גם הבן חיים. “השאלות שלהם היו מרתקות: על הבית, על הפרידה מאמו, למה החליטה לשים אותו בבית היתומים, על השואה, על קורצ’אק עצמו - כמה דיבר איתם ומה הייתה משנתו. אבא סיפר להם עוד ועוד. הוא תיאר את קורצ’אק קודם כל כאבא. בדיוק כמו אבא, הוא היה עסוק בכל מיני דברים ולא תמיד היה, אבל כשהגיע הביתה, מיד כולם קפצו עליו, והוא מיד פינה עצמו לילדים והקריא סיפורים. אבא סיפר שהיו מקרים שהוא סיפר סיפור תוך כדי כתיבתו, והילדים היו מתקנים אותו, והוא היה עורך ומשנה תוך כדי. כולם קיבלו ממנו יחס אישי ותשומת לב מלאה".

השנה האחרונה, בצל מגיפת הקורונה, הייתה קשה עבור בלפר, בשל תקופות הסגר והמרחק ממפעל חייו. "אבא לא נפטר מהנגיף, אבל לדעתי הוא נפטר מהתקופה”, אומר חיים. “מחיוניות של מאה אחוז, עצרנו את הכל. הוא יצא לטייל קצת בחוץ, אבל היו חסרים לו שמחת החיים של הילדים, הנסיעות, בתי הספר. הוא היה מתמלא מהם. הם הקיפו אותו באהבה ומילאו אותו. בסוף כל הרצאה הם עטו עליו, לא רצו לעזוב אותו. ביקשו לחבק אותו תמיד. בשנה האחרונה הוא הלך ודעך. אנשים בגילו חייבים תכלית, יצירה, והעולם של אבא היה מלא ביצירה ובעשייה. הוא רצה עוד ועוד, היה רעב לנסיעות ולמפגשים. התעקש על כך. ואז באבחה אחת זה פסק, ולאט־לאט ראיתי דעיכה ולא יכולתי לעשות הרבה מולה. הוא המשיך לקרוא ולהתעניין, אבל היה לו קשה. גם חרה לו שיש הבדלים בין הילדים שלומדים ואלה שלא. הוא האמין שאם יש החלטה, עליה להיות מיושמת על כולם".

באופן לא מפתיע כנראה, לפני 14 שנה עזב חיים בלפר, אז בדרגת סגן אלוף, קריירה צבאית מבטיחה ועשה הסבה לחינוך. בשנים האחרונות התלווה לאביו במסע ההנצחה, וכעת הוא חש שעליו להמשיך את המשימה ולהעביר גם את המורשת של אביו לצד זו של קורצ’אק. "קשה לי לדבר על זה", הוא מודה. "אני רוצה להמשיך את דרכו של אבי - לא להנציח את אבא, אלא את מה שהיה חשוב לו; את שיטת החינוך. לתקן ולשפר את הדרוש תיקון כי זה מה שהיה חשוב לו. אני מרגיש שהמקל עבר אליי עכשיו - לחינוך ולזיכרון השואה - ואשתדל לעשות הכל כדי להמשיך את מפעל חייו – הנצחת השואה ומורשתו החינוכית של קורצ’אק".