ב-76 השנים שחלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה נשמעה לא פעם השאלה: מדוע העולם לא התערב בזוועות שהתרחשו באותן שנים באירופה? לאחר המלחמה עלתה השאלה מה ידע העולם בזמן אמת. סקירת התקשורת העולמית מאותן שנים, ובייחוד סביב הוצאתו לפועל של הפתרון הסופי, יכולה אולי לספק תשובה.

ב־25 ביוני 1942 פרסם העיתון הבריטי "הדיילי טלגרף" ידיעה תחת הכותרת: "הגרמנים רוצחים 700,000 יהודים בפולין". בידיעה נכתב: "ילדים יתומים, גמלאים בבתי אבות וחולים מבתי החולים נורו. במקומות רבים גורשו יהודים ל'יעדים לא ידועים׳ ונהרגו ביערות ליד. בווילנה נרצחו 50,000 יהודים בנובמבר. המספר הכולל של היהודים שנשחטו ברובע זה ובסביבות קובנה הליטאית הוא 300,000".

על הדיווח היה חתום שמואל זיגלבוים, פוליטיקאי יהודי פולני שגלה ללונדון. עם הגעתו ללונדון השתמש זיגלבוים ברשת קשרים חשאית בפולין הכבושה על מנת לאסוף עדויות על גורל היהודים. המידע הוברח ללונדון באמצעות מיקרופילם שהוסתר בתוך מפתח. בזכות פועלו של זיגלבוים, נודע לעיתון על השימוש במשאיות הגז ועל כך שכ־1,000 יהודים נרצחים מדי יום באמצעותן.

שמואל זיגלבוים (צילום: ויקיפדיה)שמואל זיגלבוים (צילום: ויקיפדיה)

הידיעה פורסמה בעמוד החמישי מבין ששת עמודי העיתון. זמן קצר לאחר מכן, זיגלבוים, שנדהם מאדישות הציבור ובעלות הברית לנוכח הידיעה על אודות הטבח, החליט לשים קץ לחייו. ב־12 במאי 1943, יום קודם לכן, שלח מכתב למשפחתו ובו כתב: "האחריות לפשע הרצח של כל הלאום היהודי בפולין מוטלת קודם כל על מי שמבצע זאת. אך בעקיפין, היא נופלת גם על כלל האנושות, על עמי מדינות בעלות הברית וממשלותיהן, שעד היום לא נקטו צעדים אמיתיים לעצור את הפשע הזה. בכך שהם מתבוננים באופן פסיבי ברצח זה של מיליוני ילדים, נשים וגברים חסרי הגנה הם הפכו שותפים לאחריות".

ארצות הברית נכנסה למלחמה באופן רשמי ב־7 בדצמבר 1941 בעקבות המתקפה היפנית על הבסיס בנמל פרל הארבור. במשך שנים ארוכות נהוג היה לחשוב שבעלות הברית גילו על היקף הזוועה המתרחשת באירופה רק לקראת סיום המלחמה או בעת שחרור המחנות, אך בשנים האחרונות נחשף כי כבר ב־17 בדצמבר 1942 פרסמו ממשלות ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה הצהרה משותפת, שעליה חתמו גם הממשלות האחרות של בעלות הברית, בדבר ענישת פושעי מלחמה נאצים אחרי המלחמה. אלא שלפי הסיקור התקשורתי, לפני כן כבר ידעו שם מה מתחולל באירופה. על פי ספרה של פרופ' לורל לף, "נקבר על ידי ה'טיימס': השואה והחשוב שבעיתוני ארצות הברית", העיתון המרכזי "הניו יורק טיימס" קבר באופן שיטתי את הידיעות על המתרחש באירופה. לפי הספר, בין ספטמבר 1939 ועד מאי 1945 פורסמו 1,186 ידיעות על השואה. אולם רק שש מתוכן הגיעו לשער הראשי ועסקו ברצח השיטתי של יהודי אירופה. נשאלת השאלה: למה? על פי לף, התשובה לכך היא לא מהימנות המידע. אומנם משלב מסוים עיתונאים נתקלו בקשיים לסקר את המתרחש באירופה הכבושה, אולם המידע שהגיע ל"ניו יורק טיימס" הוגדר כמהימן ובמקרים רבים אף ממקור ראשון.

דיווח בעיתון במינסוטה, דצמבר 1942 (צילום: gettyimages)דיווח בעיתון במינסוטה, דצמבר 1942 (צילום: gettyimages)

בין הידיעות הנוספות שפורסמו בעיתוני העולם בשנות המלחמה, מוצנעות בדרך כלל בתוך העיתון, היו דיווח על "בית השחיטה הנאצי: גרמנים טבחו במיליון יהודים באמצעות נסיעת השמדה" שהופיע ב"דיילי סטאר" של מונטריאול; דיווח שלפיו "הנאצים הרגו מיליון יהודים" שהופיע ב"לוס אנג'לס טיימס"; דיווח שלפיו "היהודים מונים כבר מיליון מתים" שהופיע ב"ניו יורק ג'ורנל־אמריקן"; ודיווח שלפיו "טבח ביהודים - למעלה ממיליון מתים מאז פרוץ המלחמה", שהופיע ב"לונדון טיימס".

"מבחינת עורכי העיתון, הגיעה לפתע ידיעה מוזרה על טבח של 30 אלף יהודים במשך יומיים במקום נידח שנקרא באבי יאר", מסבירה פרופ' ג'ודי באומל־שוורץ, ראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר־אילן. "ייתכן שאמרו לעצמם 'זה יכול להיות', אבל מי באמת האמין? הרי אין שום הוכחה, אין כתבים בשטח. עד דצמבר 1941 היו כתבים אמריקאים ובריטים שהסתובבו בברלין, אך אז, עם הצטרפות ארצות הברית למלחמה, הם היו צריכים לעזוב. פעמים רבות הם שמעו על המתרחש מיד שנייה ובאיחור של כמה חודשים. לכן הם אמרו לעצמם: נפרסם, אבל בוודאי שלא בעמוד הראשון".

פחות תשומת לב

"היחסים ששוודיה קיימה עם גרמניה הנאצית במהלך המלחמה הם טראומה מוסרית שעדיין לא נפתרה", אומרת ד"ר אסתר פולק, פרופסור בחוג לתקשורת באוניברסיטת סטוקהולם, שחקרה את התנהלות העיתונות השוודית בשנות המלחמה. "הוויכוח כיצד צריכה הייתה להתייחס מדינה קטנה ניטרלית ודמוקרטית לדיקטטורה שהופכת לאכזרית יותר ויותר נמשך עד היום הזה. עד שנות ה־70 השואה נתפסה כחלק מההיסטוריה הגרמנית והיהודית, ולא כחלק מזאת השוודית. כיום השואה נתפסת כחלק מרכזי בהיסטוריה האירופית, וכך גם כחלק מההיסטוריה השוודית. לכן נשאלות שאלות חדשות על אודות מלחמת העולם השנייה, כאשר אחת מהן היא על מדיניות החדשות ועל תפקידנו כחברה שוודית ביחס לשואה".

ג'ודי באומל שוורץ (צילום: צילום פרטי)ג'ודי באומל שוורץ (צילום: צילום פרטי)

במחקרה מצאה ד”ר פולק כי בשנות ה־30 הביעה העיתונות השוודית עניין במה שכונה "השאלה היהודית", בייחוד בשנת 1938, סביב ליל הבדולח. אלא שלאחר מכן ניכרה ירידה בתשומת הלב, בייחוד בשנים 1940־1941. הפרסומים היו מוגבלים מבחינת המידע שהציגו והסיקור שקיבלו.

במחקרה מצאה ד"ר פולק שהמודיעין השוודי והממשלה ידעו על ההסלמה ברדיפת היהודים, אך שלטו במידע שהועבר לעיתונות, ואף צנזרו אותו. לכן התקשורת המרכזית פרסמה רק ידיעות קטנות שהוסתרו בעמודים האחוריים בעיתונים. החל משנת 1941 החלה העיתונות הקומוניסטית השוודית לפרסם ידיעות על פשעי המלחמה הגרמניים, אך מקומה היה שולי ולא הפריע לרשויות להשתיק את אותם פשעים ולבסס נורמליזציה של "אי־ידיעה".

ובינתיים, במרחק רב משם, ב־3 באפריל 1933 הודפסה בעיתון “מילווקי ג’ורנל” כתבה שפורסמה על ידי אדגר אנסל מורר. הכותרת הייתה: "אישה הופשטה על ידי נאצים והוכתה עד זוב דם". האישה המופיעה בכתבה לא הייתה יהודייה, אלא חברה במפלגה הסוציאל־דמוקרטית שהוחרמה על ידי היטלר. במסגרת הכתבה סיפרה האישה למורר כיצד הנאצים פרצו לביתה, גררו אותה משם והכו אותה באגרופיהם 100 פעמים.

פחות מעשור לאחר מכן התפרסמו בעיתוני מילווקי ידיעות על הזוועות שהתחוללו באושוויץ ובמחנות מוות נוספים, עוד הרבה לפני שהכוחות האמריקאיים הגיעו אליהם. הידיעות הגיעו דרך סוכנויות ידיעות כדוגמת AP, "יונייטד פרס" ושירות החדשות הבינלאומי. ניתן להניח שהסיבה שבמילווקי כבר ידעו על הנעשה במחנות ההשמדה באותה עת הייתה שבין הכתבים שהוצבו באירופה בשירות סוכנויות הידיעות היה לואיס לוכנר, תושב מילווקי, שכיהן כראש לשכת ברלין בסוכנות הידיעות AP וסיקר מקרוב את עלייתו של היטלר לשלטון.

"הם ידעו כמעט הכל", טוען פרופ' משה צימרמן, מומחה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית. "הרי השגריר דיווח מברלין על המתרחש, הכתבים האמריקאים דיווחו מארצות הכיבוש: מפולין, מצרפת ואפילו היו כאלה שהיו להם דיווחים מרוסיה. אבל כיוון שאמריקה הייתה מדינה ניטרלית בתחילת המלחמה, הדיווחים היו בהתאם. במילים אחרות, היו דיווחים שסיפרו את הסיפור, אך הם לא תורגמו לתגובה פוליטית. כלי התקשורת היו מאוד זהירים כיוון שהם נאלצו להיזהר אל מול האוכלוסייה הגרמנית בארצות הברית, והם היו צריכים להיזהר מאנטישמים אמריקאים שמא יגידו שהמלחמה מתנהלת למען היהודים. כל אלה היו שיקולים שתרמו לדיכוי המידע שהגיע אליהם". "צריך לזכור שעד דצמבר 1941 ארצות הברית לא הייתה במלחמה עם הגרמנים", מוסיפה פרופ' באומל־שוורץ. "כל עיתונות התעניינה בסיפור שרלוונטי לה״.

משה צימרמן (צילום: צילום פרטי)משה צימרמן (צילום: צילום פרטי)

"שיתוף פעולה והשתקה הם נושא חשוב שיש לתת עליו את הדעת", מוסיף פרופ' צימרמן. "ארצות הברית ניהלה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה לא רק אחרי שהיטלר עלה לשלטון, אלא גם אחרי שפרצה המלחמה. למעשה, האמריקאים ניהלו יחסים דיפלומטיים עם מעצמת הפשע הגדולה בעולם, ובכך הפכו להיות השותפים שלה לדרך בהרבה מובנים. לכן לא צריך להתפלא, בדיעבד, שהם עצמו את עיניהם לגבי ההתפתחות שהובילה לפתרון הסופי".

טיפה בים

אל מול המידע שזרם למדינות בעלות הברית, היו גם מי שניסו להביאו לחזית. "בניו יורק קמה קבוצה שקידמה את הנושא, 'משלחת האצ"ל בארצות הברית'", מספרת פרופ' באומל־שוורץ. "החל משנת 1941 הגיעו אליה הידיעות מאירופה. אותה קבוצה האמינה לשמועות והבינה שהדרך להתעוררות דעת הקהל עוברת בעיתון. לכן הם רכשו שטח פרסומי ב'ניו יורק טיימס' ובעיתונים מובילים אחרים בכסף רב ופרסמו כותרות ענק כגון: 'יהודים למכירה, מי מעוניין לקנות'. לאור הרעש שמשלחת האצ"ל הצליחה לעורר, הארגונים היהודיים, שעד אז כמעט לא פעלו בנושא ולא לחצו על הממשל לפעול למען היהודים, נאלצו להגיב ולפנות לממשל".

מדוע בעיתונות הבריטית לא הגיעו הידיעות הללו לעמודים הראשונים?
״נשאלת שאלה קשה אבל הכרחית: את מי זה עניין? האם זה עניין את הבריטי מהשורה? בסוף לעיתון יש מטרה ברורה: למכור עיתונים. לשם כך, צריך להציג ידיעות שיעניינו את הקהל, וידיעות על מחנות עבודה ושמועות על רצח המונים במקומות מרוחקים לא בהכרח עניינו אותו. לכן לא שמו את זה בעמוד הראשון. עבורנו, השואה היא הסיפור המרכזי, אבל מבחינתם ממש לא היינו טבורו של עולם. אני חושבת שזה נוראי שהם קברו את אותן ידיעות, אבל לצערי אני לא מופתעת״. "אנגליה הפסיקה את היחסים הדיפלומטיים שלה עם גרמניה לאחר 1939, אבל גם שם הייתה מגמה דומה של התחשבות באינטרסים פרו־גרמניים", מוסיף פרופ' צימרמן.

לטענת פרופ' צימרמן, גם לקחי מלחמת העולם הראשונה השפיעו על אופי הסיקור. "התמונה הגדולה שאנחנו יודעים אותה היום בדיעבד לא הייתה יכולה להיות ידועה אז", הוא אומר. "נכון, היה מידע על פוגרומים ואפילו על המתה בגז, אבל נותר ערפול סביב המנגנון עצמו. לכן היבט נוסף שהשפיע על הסיקור התקשורתי היה הלקח ממלחמת העולם הראשונה. תמיד אומרים שצריך ללמוד מההיסטוריה, אבל הצרה היא שלומדים את הדבר הלא נכון. במלחמת העולם הראשונה הופצו ידיעות כוזבות על מעשי זוועה של גרמנים. בעקבות כך, במלחמת העולם השנייה, הפוליטיקאים, העיתונאים וגם הקהל נזהרו שלא ליפול בפח, דהיינו להאמין שמדובר בתעמולת זוועה סתם. יוזף גבלס (שר התעמולה הנאצי – מ"ב) היה מודע לכך, הוא ידע שלא יאמינו".