מרים, ניצולת שואה בת 84, התאלמנה לפני ארבע שנים, ולמרות היותה אם לשניים וסבתא לחמישה ואשה פעילה וחיונית, היא לבד בשנה האחרונה. מאוד לבד. "יש לי את בית הקפה הפינתי שלי שאני יוצאת אליו כל יום ורואה אנשים, אני הולכת לפעמים להצגה יומית בקולנוע אפילו לבד, ואין שבוע שאני לא הולכת לשמוע הרצאה מעניינת. המשפחה שלי שרדה את השואה בנס ועלינו ארצה עם קום המדינה. עברתי הכל, אבל דבר כמו הקורונה לא תיארתי לעצמי".

"אני נלחמת כל השנים כדי להישאר חיונית ומסרבת להיכנע לגיל, אבל לא לכל אחד מתאים לגור בדיור מוגן", מוסיפה מרים. "אני אוהבת את הבית שלי ואף פעם לא הייתי צריכה יותר מדי עזרה. אני מציירת והצגתי תערוכות בעולם, אבל ככל שהמגיפה והסגרים נמשכים, גם את החשק לצייר איבדתי. כמה בן אדם יכול להיות בבית מול הטלוויזיה? אז אני משתתפת בהרצאות במחשב ועושה מה שאני יכולה, אבל כשאי אפשר לראות אף אחד ואין לאן ללכת - זה לא טוב. אנחנו דועכים במגיפה הזאת, חיסון מבדידות אין".

מרים מסתייעת באנשי הקהילות התומכות של חברת "תיגבור", שמנסים להקל על בדידותה בתקופה הקשה של סגרי המגיפה בשנה האחרונה, שבה אנשי הטיפול הפכו להיות החיילים בחזית ששומרים על שורדי השואה. צבי ואליזבט לאופר, ניצולי שואה מזכרון יעקב בני 90 ו־83, מסתייעים גם הם בקהילה תומכת לקניות ולתיקונים בביתם. "רק עכשיו, אחרי החיסון, נוכל לפגוש את הילדים שגרים בחיפה, אבל עד עכשיו אנשי תיגבור היו היחידים שראינו זה עשרה חודשים", הם מספרים.

חדווה רבר (צילום: עמותת עמך)חדווה רבר (צילום: עמותת עמך)

מרים, צבי ואליזבט הם שלושה מבין 178,400 שורדי השואה החיים בישראל. גילם הממוצע של השורדים הוא 84.5, מהם 32 אלף חצו כבר את גיל 90 ולמעלה מ־900 עברו את גיל 100. 14,800 שורדי שואה הלכו לעולמם בשנה האחרונה, מהם כ־900 מהמגיפה (ראו ידיעה משמאל) ורבע מהשורדים הנותרים חיים בתנאי עוני ומחסור.

רויטל חיון, מנהלת מרחב שירותי קהילה ב"תיגבור", מספרת: "משבר הקורונה הבליט את מצוקות הזקן בקהילה. רבים זקוקים לקבלת עזרה יומיומית והמטפלים הם אלה שעזרו, תמכו ודאגו לקשר עם המשפחה. ההתמודדות עם ניצולי השואה הרבה יותר מאתגרת, כי הקורונה מחזירה את חלקם לתקופת השואה, שבה הצרו את צעדיהם. הגיעה העת לתת להם פתרון חלופי. הם מרגישים שכבר עברו תקופה קשה אחת בחייהם ומגיעה להם התייחסות אחרת".

בוועידת התביעות, הגוף המנהל משא ומתן עם ממשלת גרמניה על כספי הפיצויים עבור ניצולי שואה ברחבי העולם, מבינים כי תקופת הקורונה הערימה קשיים רבים הן על מצבם הבריאותי של השורדים והן על מצבם הנפשי. על רקע זה הם הצליחו להשיג מממשלת גרמניה מענק מיוחד של 2,400 יורו לטובת התמודדות עם משבר הקורונה, שיעבור לחשבונו הפרטי של כל ניצול שואה שאינו מקבל גמלה חודשית. מדובר בכ־90 אלף ניצולים.

חבילות מזון לבתי הניצולים

שלמה גור, סגן נשיא ועידת התביעות לישראל, מספר ל"מעריב": "תקופת הקורונה הערימה קשיים רבים, במיוחד בפן הרגשי, שנגרמו מתחושות הבדידות הקשות של השורדים. נוסף למענק המיוחד שהשגנו עבורם, הקמנו קרן מיוחדת המתמקדת באספקת חבילות מזון לבתי ניצולים, מימון ציוד מיגון אישי לשורדים ולמטפלים בבתי האבות, כמו גם להתמודדות עם הבדידות בטיפול הנפשי".

שניים מהשורדים שזוכים לסיוע סיפרו ל"מעריב" על התקופה הנוכחית. אברהם בן יוסף, ניצול שואה בן 93 המסתייע בעמותת "עמך": "אני מתגעגע מאוד למועדון עמך, שם היו החברים שלי, אנשים שכולנו עברנו דברים קשים, ולא היינו צריכים לדבר כדי להבין אחד את השני. כל כך חסרה לי התחושה הזו שאני חלק מקבוצה שעברה דברים דומים.

אברהם בן יוסף (צילום: עמותת עמך)אברהם בן יוסף (צילום: עמותת עמך)

"מאז הקורונה הבדידות גדולה, אבל הצוות בעמך כל הזמן בקשר ונותן לי את התחושה שלא נשכחתי ושחושבים עליי. הם מזכירים לי כמה אדם זקוק לחברה כדי להרגיש שמח ובטוב. אני מרגיש שמבחינת המחשבה נהייתי איטי יותר כיוון שאין אינטראקציה עם אנשים. מאוד קשה לי היום".

חדוה רבר, שורדת שואה בת 79, מוסיפה: "הייתי אישה מאוד פעילה, הייתי כל יום בחוג אחר במועדון עמך ירושלים, ופתאום אני מרגישה כלואה. כשאני חושבת מה היה לי לפני הקורונה, אני מבינה שהיה ממש גן עדן. עכשיו, כשאין דבר מכל זה, הבדידות היא קשה. אבל אני חייבת לעמך תודה גדולה שעזרה לי להיפרד מהפחד הטכנולוגי ולהתחבר עם החברים גם בימים שכל אחד נמצא לבד בביתו".

ד"ר מרטין אורבך, מנהל קליני ארצי של עמותת עמך, מסכם: "ניצולי שואה חיים בצל הרדיפות מגיל הילדות וכבר חוו עולם מתפרק. סכנת חיים, קרובי משפחה שנעלמים, מילים קשות כמו עוצר וסגר ובדידות שמהווה איום קיומי. לרבים מניצולי השואה יש חשש תמידי שהעולם שהצליחו לשקם יקרוס. חלק גדול מהם חווה עכשיו החייאה של הזיכרונות הללו".