76 שנים מתום מלחמת העולם השנייה, ניצולי שואה ובני משפחותיהם של מי שנספו ממשיכים לגלות גילויים חדשים על גורל יקיריהם שעקבותיהם אבדו בשואה. כך קרה לאחרונה לד"ר משה ארנברג, 69, מישראל, אחיינו של ניצול השואה גדליה ארנברג ז"ל.

עשרות שנים לא ידעה המשפחה מה עלה בגורלה של מרים־שרה, בתו התינוקת של דודו גדליה. לאחרונה, בזכות בדיקת DNA של חברת MyHeritage גילה ארנברג כי בתה של הבת, אווה פצ'ק, מתגוררת כיום בפולין, והיא בת 53.

"אבא שלי, אברהם ארנברג ז"ל, הוא אחיו של גדליה", מספר משה. "הם היו שישה אחים מהעיירה זקשובק שבפולין, ארבעה מהם נרצחו בשואה. גדליה היה נשוי לחנה. חנה ושלושת בניהם נרצחו במחנה ריכוז. את מרים־שרה, בתו הרביעית, ילידת 1939, גדליה מסר לפולני גוי ונתן לו הרבה כסף כדי שאחרי המלחמה ייקח אותה אליו בחזרה. גדליה ואבא שלי היו במחנה הריכוז דכאו. ב־29 באפריל 1945 הצבא האמריקאי שחרר את דכאו, והם ניצלו".

במשך שנים ארוכות נסע גדליה לפולין כדי לנסות לאתר את הילדה, אך לשווא, עד שנפטר בארצות הברית ב־1969. "אחרי המלחמה גדליה הגיע לעיר שטוטגרט בגרמניה והתחתן עם אישה שנייה, גם היא ניצולת שואה", מספר ארנברג כעת בראיון משותף עם פצ'ק ממקום מושבה בפולין.

"האישה הייתה בין קורבנות הניסיונות של יוזף מנגלה, ולכן לא יכלה ללדת. לזוג לא היו ילדים. ב־1949 הם עברו מגרמניה לארצות הברית. לגדליה הייתה חנות וויסקי בבעלותו, והוא התגורר בלוס אנג'לס עד שנפטר. בין השנים 1955־1965 הוא טס בערך שבע פעמים לפולין כדי לנסות למצוא את בתו, אך לא מצא אותה".

מאין נודע לך על הסיפור?
"אנחנו גרנו אז בניו יורק. גדליה היה טס לפולין דרך ניו יורק, ובכל פעם היה עוצר אצלנו. ההורים שלי לא סיפרו לי באותה תקופה את האמת. היו אומרים שגדליה נוסע לבקר בארץ ישראל. הם לא רצו לספר את הסיפור האמיתי והעצוב. רק לפני כ־20 שנים אחי הבכור סיפר לי את הסיפור על מרים־שרה. היה לי מאוד עצוב לשמוע על כך שבמהלך כל חייו דוד שלי לא מצא את הבת היחידה שלו ונפטר בלי לדעת מה עלה בגורלה".

גדליה ארנברג בצעירותו (צילום: צילום פרטי)גדליה ארנברג בצעירותו (צילום: צילום פרטי)

שמחה מהולה בעצב

כעת, בזכות ההתאמה הגנטית שנמצאה בבדיקה בין פצ'ק ובין ארנברג האחיין, התגלה גם גורלה של אותה תינוקת שנמסרה לידיים זרות. "האיש הפולני העביר אותה למישהו אחר", מספר ארנברג.

"מאוחר יותר הילדה נסעה ברכבת עם אישה גויה, היו על הרכבת נאצים, והאישה נטשה את הילדה. אחד החיילים הגרמנים ריחם על הילדה, ובתחנת הרכבת מסר אותה למישהו אחר. הילדה הגיעה לכנסייה, שם החליפו לה את השם למריה. היא התחנכה כנוצרייה ונמסרה בסופו של דבר למשפחה פולנית שבה האישה הייתה עקרה. עד 1948 היא חיה עם הזוג הזה, ולאחר שהם נפטרו, היא עברה למשפחה אחרת".

"אמא שלי ידעה שהיא יהודייה, אבל גדלה כנוצרייה במשפחה פולנית נוצרית", מספרת גם פצ'ק, שמתגוררת בפובידיסקה (Pobiedziska) שבפולין, עוסקת בתחום האמנות, ולה אח נוסף בשם פיוטר.

"אמא לא יכלה לשאול את הזוג שגידל אותה מי ההורים שלה, כי לא הייתה להם שום אינפורמציה. היו לה בקושי זיכרונות, וגם אף אחד לא יכול היה לספק לה מידע על הוריה, כי אף אחד לא ידע. הזוג הפולני ידע רק שהם מטפלים בילדה יהודייה. אמא ניסתה למצוא את משפחתה הביולוגית במשך הרבה שנים, אבל תמיד זה הסתיים באכזבה גדולה. לא היה לה באמת סיכוי למצוא את המשפחה. היא הייתה מריה דובז'ינסקה, היא לא ידעה שהיא צריכה לחפש את משפחת ארנברג".

"אמא שלי נרשמה בכל מיני ארגונים כילדה יהודייה שמחפשת את הוריה. מצאנו לאחרונה מסמכים שבהם צוין שגדליה חיפש את בתו מרים־שרה. זה היה החלום הגדול של אמא למצוא את המשפחה. אחרי שהיא נפטרה בשנת 2012, בגיל 73, לקחנו זאת כמשימה להגשים את חלומה. גם לנו לא באמת הייתה תקווה שזה יכול לקרות. ואז עשינו את הבדיקה הגנטית ומצאנו אחד את השני. זה היה נס, כי לא היה לנו סיכוי".

מרים-שרה בבית היתומים, רביעית מימין בשורה התחתונה (צילום: צילום פרטי)מרים-שרה בבית היתומים, רביעית מימין בשורה התחתונה (צילום: צילום פרטי)

בשנת 2009 עלה ארנברג, רופא עיניים, ארצה והתיישב בירושלים. גם הוא כבר היה בטוח כי אין סיכוי למצוא את עקבותיה של בתו של גדליה. "יש לי בן דוד מדרגה שנייה בניו ג'רזי בשם מוריס, שאביו היה בן דוד של גדליה ושל אבא שלי", הוא מספר.

"אשתו של מוריס, ברברה, עסקה במשך שנים בבניית העץ המשפחתי. ככה הגיע הרעיון של בדיקת DNA. בן דודי עשה ראשון את הבדיקה דרך MyHeritage, התקבלה התאמה גנטית עם אווה, וכבר מהתוצאה הבינו שיש קשר לגדליה. אווה שאלה את ברברה אם יש עוד קרוב משפחה שיותר קרוב לגדליה, וברברה הפנתה אותה אליי.

אווה שלחה לי לפני כחודשיים את הערכה של הבדיקה, עשיתי את הבדיקה ושלחתי את הדגימה למעבדה ביוסטון בארצות הברית. לפני שישה שבועות קיבלנו התאמה, כתבו שיש קרבה מדרגה שנייה, ופענחנו את התעלומה. אווה היא נכדתו של גדליה. ההתאמה של אווה אליי מבחינת DNA הייתה אפילו גדולה יותר מההתאמה הגנטית של בן הדוד שלי מניו ג'רזי אליי. הייתי בשוק, זה היה ממש נס".

"היינו ממש בשוק כשגילינו את הקרבה בינינו", מספרת גם פצ'ק. "מעולם לא ציפינו למצוא אנשים כל כך קרובים אלינו. חשבנו שיגידו רק שיש שורשים יהודיים, נדהמנו למצוא קשרים כאלה קרובים. הגשמנו את החלום של אמא".

מצד שני, מדובר גם בטרגדיה גדולה.
פצ'ק: "אני לא מסתכלת על זה כעל טרגדיה, כי לגדליה ולאמא שלי לא היה כל סיכוי למצוא זה את זה. הוא חיפש אותה בוורשה ובקרקוב, אנחנו גרנו בצד השני של פולין. אפילו אם הם היו מוצאים אחד את השני, איך היו מוכיחים שהם אב ובת? אז עדיין לא היו בדיקות גנטיות".

ארנברג: "מבחינתו של גדליה, זו בהחלט הייתה טרגדיה, אסון גדול. עכשיו זו שמחה מהולה בעצב, אבל אנחנו שמחים שאפשר לחדש את הקשר".

"אנחנו מעדיפים להתמקד בנס הגדול שאמא שרדה את השואה ומצאה משפחה טובה שאימצה אותה", מוסיפה פצ'ק. "אמא שרדה את הטרגדיה הזאת, והמשפחה המאמצת מאוד אהבה אותה. היא תמיד דיברה על כך שהם כל כך אהבו אותה. היא אומנם חיפשה את המשפחה הביולוגית שלה, אבל היא הייתה מאושרת".
המשפחה משוחחת בזום (צילום: צילום מסך)המשפחה משוחחת בזום (צילום: צילום מסך)

בזכות הטכנולוגיה

בגלל הקורונה, מתקשרים פצ'ק וארנברג בשיחות והודעות בוואטסאפ ומצפים בכיליון עיניים לכך שיוכלו סוף־סוף להיפגש. "בהתחלה שלחנו תמונות זה לזה, לראות איך המשפחה נראית, לזהות דמיון בינינו", אומרת פצ'ק. "יש לי ארבעה ילדים, ואני חושבת שבני, אריק, מאוד דומה לגדליה. אנחנו מרגישים כמו משפחה, רוצים להיפגש, מקווים שהקורונה תיגמר בקרוב. אני מתכננת להגיע לישראל ביולי".

ארנברג: "אנחנו מצפים לזה מאוד. בינתיים אווה שולחת לי בוואטסאפ תמונות של חלות נפלאות שהיא אופה".

"הסיפור של משה ואווה הוא סיפור מאוד מרגש עבורנו", אומר רועי מנדל, תחקירן ראשי של חברת MyHeritage. "אנחנו עוסקים בהיסטוריה משפחתית, והמטרה שלנו היא לסייע לאנשים בכל העולם למצוא קרובים ולחקור את ההיסטוריה המשפחתית. השואה היא חור שחור בחקר היסטוריה משפחתית, כי ענפים נגדעו, דורות נמחקו, ולפעמים לא נותר אף אחד שיתעד את ההיסטוריה המשפחתית כי כולם נרצחו.

היום הטכנולוגיה נותנת לנו כלים חדשים לחקור היסטוריה משפחתית. רק בזכות הטכנולוגיה ניתן להתגבר על מרחק הזמן, על העובדה שכמעט אין אנשים שימסרו עדות ועל אותן פיסות אינפורמציה חסרות. ה־DNA הוא אמצעי מאוד חשוב מהבחינה הזאת. באמצעות בדיקות DNA גם אנשים שהופרדו, חיו בשני קצוות עולם שונים ולא היה שום סיכוי שייפגשו – ניתן לומר בדיוק מה הקשר שלהם.

לפי חוק מידע גנטי, בישראל אי אפשר לבצע בדיקות DNA, ולכן שירות בדיקות ה־DNA של MyHeritage לא זמין בישראל. ישראלים יכולים לקנות אותו בחו"ל".