חמישה חודשים בלבד פעלה יחידה 101, ופעולותיה היו מועטות, אבל היא עדיין הצליחה לטבוע חותם בצה”ל ובזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל ולעצב את אתוס הלחימה והגבורה שלו. המיתוס שקיים סביב היחידה הזו גרם לאפרת זקבך לחקור את הנושא ולכתוב עליו את ספרה “אגדה וזיכרון: מיתוס יחידה 101 בשיח הציבורי בישראל”, בהוצאת יד יצחק בן־צבי ומכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, שיושק היום באירוע זום הפתוח לקהל הרחב.

“הספר בוחן לראשונה מהם הגורמים ליצירתו של המיתוס, כיצד באו לידי ביטוי, ואילו שינויים חלו בו בחברה הישראלית עד לשנות ה־80", מספרת זקבך. "מיתוס יתקיים כל עוד הוא רלוונטי לערכים של קהילת הזיכרון. ברגע שהוא הופך להיות לא רלוונטי, או ערכי החברה משתנים או קמים זיכרונות וגרסאות אחרות למיתוס, אז הוא משתנה. וזה מה שקרה ליחידה 101. הערכים של החברה השתנו, הפוקוס השתנה, ואיתו היחס שלנו ליחידה ולמוסר”.

אפרת זקנבך (צילום: צילום פרטי)אפרת זקנבך (צילום: צילום פרטי)

יחידה 101 - בין אגדה לזיכרון (צילום: אפרת זקנבך)יחידה 101 - בין אגדה לזיכרון (צילום: אפרת זקנבך)

זקבך, בת 43 ממבוא חורון, היא מורה לאזרחות והיסטוריה. הספר נכתב בעקבות עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בר־אילן בחוג ללימודי ארץ ישראל, ולאחר 12 שנה שבהן חקרה את הנושא. "ראיינתי המון אנשים, קראתי מסמכים, ספרים ועיתונים מהתקופה ההיא ומהתקופות שאחרי, ורק לאחר מכן מיקדתי והנגשתי את המידע לציבור הרחב כספר", היא אומרת.

מטרה חינוכית

יחידה 101 הוקמה באוגוסט 1953 לשם ביצוען של פעולות תגמול בתגובה לחדירות של מסתננים ערבים באזור ירושלים. בשיאה היו בה 50 לוחמים ואנשי מנהלה. הדמויות הבולטות בה היו אריאל שרון, שפיקד לפני כן על סיירת גולני ומונה למקימה ומפקדה של היחידה; סגנו שלמה באום; ולוחמים כגון מאיר הר־ציון, שמעון כהנר (קצ'ה) ועוד, שהפכו סמל לדבקות במטרה, מיומנות גבוהה, ערבות הדדית ואי־הפקרת פצועים בשטח. בינואר 1954 פורקה היחידה על ידי הרמטכ"ל החדש משה דיין, ולוחמיה התמזגו בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים.

יחידה 101 (צילום: ארכיון צה''ל)יחידה 101 (צילום: ארכיון צה''ל)

יחידה 101 (צילום: במחנה)יחידה 101 (צילום: במחנה)

"היו שתי פעולות ידועות של היחידה: פעולת קיביה באוקטובר 1953, ומבצע 'כפפות משי' בחברון בדצמבר 1953", אומרת זקבך. "מה שהביא לייסודה הייתה הפעולה בנבי סמואל ביולי 1953, שלא השיגה את מטרתה: לפוצץ את ביתו של מנהיג הכנופיות. לאחר שהלוחמים נאלצו לסגת בנבי סמואל, הבינו אריק שרון ואל"מ מישאל שחם, מפקד מחוז ירושלים דאז, שיש צורך ביחידת פשיטה מיומנת ומקצועית שתתמחה בפעולות קומנדו מיוחדות מעבר לגבול. זו הייתה ההגדרה בפקודת המבצע".

איך נולד המיתוס סביב היחידה?
“המיתוס נוצר מכמה סיבות. ראשית, המצב הביטחוני הקשה ששרר במדינה עד להקמת היחידה גרם למורל לאומי נמוך ולערעור תחושת הביטחון האישי. כשקמה היחידה חל מפנה ביכולות המבצעיות של צה”ל. כתוצאה מכך, עלה המורל הלאומי והחלה האדרה אישית של מחוללי השינוי – שרון, הר־ציון ויתר הלוחמים. סיבה נוספת הייתה הרצון לבנות פה דמות של יהודי חדש אקטיביסט ששומר על אדמתו ונלחם על ביתו, להבדיל מהיהודי הגלותי שנתפס עד אז כחלש ומובס. חברי היחידה נתפסו כמי שמגינים על הכבוד הלאומי. זו הייתה הפעם הראשונה אחרי מלחמת העצמאות שמדינת ישראל יכלה להתגאות בלוחמים שלה. בהקשר זה נולד מיתוס של הצלחה. עד אז רוב המיתוסים של מלחמת העצמאות כללו אלמנטים של כישלון ומוות, ואילו כאן לראשונה הם הצליחו להתנתק מדימוי היהודי הגלותי”.

יחידה 101 בפעולה סמוך לכנרת, 1955 (צילום: אברהם ורד, ''במחנה'')יחידה 101 בפעולה סמוך לכנרת, 1955 (צילום: אברהם ורד, ''במחנה'')

יחידה 101 בפעולה סמוך לכנרת, 1955 (צילום: אברהם ורד, ''במחנה'')יחידה 101 בפעולה סמוך לכנרת, 1955 (צילום: אברהם ורד, ''במחנה'')

בזמן אמת עוד לא נתפסה פעילות היחידה כמיתוס. למעשה, אף אחד לא ידע על קיומה בציבור הרחב. המיתוס החל להיבנות רק אחרי איחודה עם חטיבת הצנחנים. אז חברו יחד כוחות ממסדיים של צמרת הצבא, הפוליטיקה והתקשורת, שגם הם תרמו ליצירת המיתוס. “נעשה ביחידה שימוש גם לצורכי הרתעה מול אויבינו”, מספרך זקבך. “הייתה מטרה מדינית ורצון לקבע תפיסה בקרב מדינות ערב שלפיה צה”ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. זה עבד חלקית. לטווח הקצר פעולות התגמול לא הצליחו למנוע את ההסתננות ולפתור את הבעיה, ובטווח הארוך, לאחר מלחמת סיני ההסתננות פסקה לאחר ההשתלבות בצנחנים. במקביל, הייתה למיתוס גם מטרה חינוכית. הלוחמים היו אמורים לשמש מודל לחיקוי. דרך הסיפור של לוחמי היחידה חינכה צמרת הביטחון את החברה כולה, בדגש על נוער לפני גיוס, לערכים של גבורה, הקרבה ואקטיביזם. מעניין לראות שדווקא הערך ‘טוב למות בעד ארצנו’ פחות נכח פה כי ליחידה 101 לא היו הרוגים“.

איך החברה הישראלית קיבלה את המיתוס?
“לגורמים ממסדיים כאמור היה אינטרס ליצור את המיתוס, אבל זה גם התקבל בחברה, הופץ ועבר מפה לאוזן באופן ספונטני כי לוחמי היחידה נתפסו כמי שמושיעים את המדינה בתקופה קשה. אם זה נכון או לא - זו כבר סוגיה אחרת. כי הפעולות שלהם היו יותר סמליות. אחרי האיחוד עם הצנחנים הפעולות הפכו להיות בעלות אופי יותר צבאי וזכו לסיקור רחב של עיתון ‘במחנה’. כמעט לכל פעולה יצאו כתב וצלם מהעיתון, והם הביאו כתבות נרחבות והרבה פאתוס ותמונות. זה היה עיתון שנקרא על ידי הציבור הרחב, והיה פה אינטרס לחנך גם את הציבור הרחב, כי הנוער שקורא הוא החיילים של מחר. היו המון כתבות על לוחמים שנהרגו או נפצעו תוך האדרה של מותם. אחרי מלחמת סיני המיתוס התעצם משמעותית בעקבות הצניחה המבצעית הראשונה והיחידה של צה”ל במיתלה. זה התבטא בהמון כתבות בעיתונות, בשיח ציבורי רחב”.

יחידה 101 בסיור בנגב, 1954 (צילום: משרד הביטחון)יחידה 101 בסיור בנגב, 1954 (צילום: משרד הביטחון)

אריאל שרון, משה דיין, רפאל איתן וחברים ביחידה 101 (צילום: אברהם ורד, ''במחנה'')אריאל שרון, משה דיין, רפאל איתן וחברים ביחידה 101 (צילום: אברהם ורד, ''במחנה'')

באמצע שנות ה־60 התפוצצה פרשת לבון, שבה עלתה דרישה לפתוח מחדש את הדיון בעסק הביש משנת 1954, שבו נתפסה חוליית ריגול ישראלית במצרים והתעורר ויכוח מי נתן את ההוראה להפעילה. הציבור בארץ נחשף להתנהלות הצמרת המדינית בפרשה, והחלה ירידה במעמד של מערכת הביטחון. לצד השאלות שהחלו להישאל על התנהלות צה”ל וההנהגה, החל גם שינוי תפיסתי ביחס למיתוס של יחידה 101. “נכנסו אז ערכים ליברליים לתוך השיח בישראל, וצצו שאלות לגבי המוסריות של הפעולות שנעשו ביחידה”, אומרת זקבך. “לדוגמה: האם הרג 69 אזרחים ירדנים בפעולת קיביה היה תוצאה של פקודה מכוונת או של טעות? דוגמה נוספת הייתה השאלה: האם פעולת הנקם הפרטית שעשה מאיר הר־ציון בתגובה לרצח אחותו, שיצאה לטיול במדבר יהודה ונרצחה, הייתה ראויה? המדינה הרי לא יצאה לפעולה, והר־ציון כידוע יצא לנקום את דמה עם עוד חברים מהיחידה שכולם כבר היו משוחררים. הם רצחו חמישה בדואים ירדנים, והחלו שאלות לגבי איך ייתכן שהוא יצא בלי עונש מהסיפור הזה”.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים התגבר המיתוס והגיע לשיאו לאחר סיומה. “לאחר המלחמה חלה פריחה מטורפת של המיתוס”, אומרת זקבך. “פורסמו המון כתבות וספרים בנושא, היומן של מאיר הר־ציון ראה אור, ויצאו עוד הרבה ספרים על הצנחנים ועל אריק שרון. מצד אחד חלה העצמה של המיתוס, יותר אנשים קראו ודיברו על יחידה 101, ומצד שני, הביקורת שהחלה באמצע שנות ה־60 הלכה והתעצמה. בחלוף זמן מהמלחמה, עלו השאלות המוסריות לגבי שליטה על עם אחר והיחס לשבויי מלחמה. הביקורת צצה מחדש בגלל שינוי ערכים בחברה לאחר המלחמה”.

חברה מיליטריסטית

היחס של החברה הישראלית למיתוס סביב היחידה הידרדר לאחר מלחמת יום הכיפורים – הביקורת התגברה, ודמויותיהם של שרון והר־ציון נבחנו שוב בעין ציבורית. “במקרה של הר־ציון מדובר בפירוק טוטאלי של הדמות המיתית”, אומרת זקבך. “לאחר המלחמה הוא הצטרף לגוש אמונים, ובמסגרת פעילות זו הוא פרץ מחסומים של הצבא, ויצא למעשה נגד הצבא שהוא עצמו בנה ועיצב. זה גרר המון ביקורת. יתרה מכך, המיתוס הפך להיות סקטוריאלי. הוא הפך לנצי ימני. הצד הימני של המפה אחז במיתוס בעוד הצד הליברלי התנער ממנו בשל היבטים לא מוסריים שבאו בו לידי ביטוי. ההפרדה הזו הגיעה לשיאה במלחמת לבנון הראשונה. שרון היה אז שר הביטחון, שנתפס כמי שהוביל את מדינת ישראל למלחמה מיותרת תוך שהוא מרמה את חברי הממשלה. כל הזמן התייחסו למה שהוא עושה בלבנון תוך אזכור עברו ביחידה בשנות ה־50. באחד הראיונות הוא נשאל אפילו למה הדימוי הציבורי שלו הוא של בולדוזר, מישהו חסר רחמים, ואיך זה קשור לפרשת קיביה”.

יחידה 101 (צילום: עיתון במחנה)יחידה 101 (צילום: עיתון במחנה)

משה דיין ואריאל שרון ביחידה 101 (צילום: עיתון במחנה)משה דיין ואריאל שרון ביחידה 101 (צילום: עיתון במחנה)

לדברי זקבך, כל מיתוס מורכב משלושה עמודי תווך: דמויות, ערכים ואירועים. למרות הביקורת כלפי דמויות מסוימות ביחידה 101, ההערכה לפעולות היחידה לא נעלמה, והן עדיין נתפסו כהרואיות יחסית לזמנן ונותרו נשגבות גם במבחן הזמן וההיסטוריה.
“אסור לשכוח שאנחנו חברה מיליטריסטית שאוהבת גיבורים צבאיים”, מסכמת זקבך. “המיתוס של יחידה 101 התערער כי ערכים כמו רעות, הקרבה וגבורה התערערו. פתאום דיברו על כך שאף פעם לא הייתה רעות בצנחנים כי הוויכוחים והמלחמות שהיו בין בוגרי הצנחנים הם ביטוי והמשך למאבקים בשנות ה־50. פתאום ערערו על היכולות הטקטיות והאסטרטגיות של לוחמים כמו שרון; בעוד שבעבר הייתה ביקורת עליו בדגש על המוסר וחוסר המשמעת שלו, עכשיו היא נסובה על היכולות הצבאיות שלו. בסופו של יום, שינוי בערכים בחברה הוביל לשינוי במיתוס. אם בשנות ה־50 הייתה הערצה כמעט עיוורת ליחידה 101 והצנחנים, הערצה זו הלכה והתפוגגה, וכיום המיתוס סקטוריאלי ומתוחזק בעיקר על ידי הצד הימני של המפה הפוליטית. עדיין יש הילה סביבם. בשנים האחרונות יש יותר התעוררות ביחס למיתוס גם בגלל פטירתם של שרון, הר־ציון וקצ’ה וגם בגלל סוכני זיכרון שמתחזקים אותו כמו בתי ספר שדה וכו’. אני חושבת שהמיתוס הזה ימשיך לעורר הדים חיוביים או שליליים גם בעתיד כי הוא עוסק בדי־אן־איי של החברה הישראלית”.