תוחלת החיים בישראל מתארכת לצד עלייה ברמת הבריאות, ואיתן עולה גם מספר שנות העבודה והדיון הציבורי בדבר גיל הפרישה אבל כיצד משפיעה ההחלטה להמשיך לעבוד על רמת האושר? מחקר חדש של "מרכז טאוב" המתפרסם הבוקר (שלישי) בדק את רמת האושר של בני 80-60 ואת הגורמים הכלכליים והחברתיים המשפיעים עליה. הגיל הממוצע של משתתפי המחקר היה 67, כמעט 50% גברים, כ-72% נשואים, כ-70% ילידי הארץ, כ-73% חילונים, וכ-56% מועסקים.
מועסקים מצהירים על רמת אושר גבוהה במידה ניכרת מזו של הבלתי מועסקים. עם העלייה בגיל ניכרת ירידה דרסטית בשיעור התעסוקה וירידה מסוימת ברמת האושר. לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין נשים וגברים, אף ששיעורי התעסוקה של נשים נמוכים משמעותית מאלה של גברים.
בבדיקה של משתני התעסוקה נמצא כי ההשפעה על רמת האושר תלויה בעיקר בסוג העבודה. לתעסוקה בעבודה מפתחת (עבודות הדורשות חשיבה כמו פיתוח, ניהול, מחקר) השפעה חיובית מובהקת על רמת האושר, כמו גם להתנדבות, בעוד שלתעסוקה בעבודה מלחיצה (עבודה תחת לחץ מתמיד של זמן כתוצאה מעומס, ריבוי משימות ודד-ליינים) השפעה שלילית ברורה. גם למספר שעות העבודה יש השפעה – שעות עבודה רבות בעבודה מלחיצה מורידות את רמת האושר.
בבדיקת ההשפעה של משתנים סוציו-דמוגרפיים שונים על רמת האושר נמצא כי רמת האושר הגבוהה ביותר היא בקרב מי שנמצאים בזוגיות (בין שהם מועסקים ובין שאינם מועסקים) וגדלה עם מספר הילדים. הרמה הנמוכה ביותר של אושר היא בקרב מועסקים רווקים ובקרב לא מועסקים גרושים.
כמו כן, רמת האושר גבוהה יותר ככל שההכנסות גדלות וככל שמצב הבריאות טוב יותר: רמת בריאות ירודה פוגעת ברמת האושר בקרב מועסקים ולא מועסקים כאחד. לא נמצאה השפעה ברורה של מגדר, מצב משפחתי והשכלה גבוהה.
השוואה בין-לאומית העלתה כי הבלתי מועסקים באירופה מעידים על רמת אושר גבוהה יותר בקרב המועסקים, בעוד שבישראל אין הבדל ברור. מבחינת סוג העבודה נמצאה השפעה דומה – עבודה מלחיצה פוגעת ברמת האושר ועבודה מפתחת מעלה אותה.
פורשים מוקדם אך לא מתנגדים להעלאת גיל הפרישה
גיל הפרישה הממוצע (בפועל) בקרב גברים בישראל הוא כ-61 ובקרב נשים כ-59, אף שהמשיבים העידו על כוונה לפרוש בגיל מאוחר יותר (70 לגברים ו-67 לנשים). עוד עולה כי אין התנגדות להעלאת גיל הפרישה.
הסיבה העיקרית להמשך העבודה אחרי גיל 60 היא הגדלת ההכנסה, וסיבות אחרות הן הנאה מהעבודה, שמירה על הון אנושי וכושר עבודה, והגורם החברתי. הנתונים מראים גם שיותר ממחצית הפורשים מהעבודה פרשו מרצון והם בעלי רמת שביעות רצון ממוצעת גבוהה יותר.
ההחלטה לפרוש מונעת מכמה גורמים: 22% ציינו סיבה בריאותית, 11% ציינו צפי לשכר נמוך אם יחליטו להמשיך לעבוד, ו-16% ציינו את הקושי בהשגת עבודה בתחומם. לסיבות בריאותיות יש השפעה ניכרת על ההחלטה לפרוש, ובריאות ירודה מורידה את גיל הפרישה ב-6.5 שנים בממוצע. קשיים במציאת עבודה מורידים את גיל הפרישה ביותר משנתיים בממוצע, וכך גם הסתפקות בהכנסה קיימת.
"מדיניות מותאמת שתשים דגש על שיפור מצב הבריאות והרחבת היצע המשרות הזמינות למבוגרים עשויה להגדיל את שיעורי התעסוקה שלהם במידה ניכרת. יש לאכוף את החוק האוסר אפליה על רקע גיל, ולפתח תוכניות להסבה מקצועית גם לעובדים מבוגרים", מסבירה החוקרת ד"ר הלה אקסלרד.
אושר בגיל הפרישה
רמת האושר הגבוהה ביותר - בקרב מי שנמצאים בזוגיות (בין שהם מועסקים ובין שאינם מועסקים) וגדלה עם מספר הילדים.
רמת האושר הנמוכה ביותר - בקרב מועסקים רווקים ובקרב לא מועסקים גרושים.
הסיבה העיקרית להמשך העבודה אחרי גיל 60 - היא הגדלת ההכנסה ואחריה: הנאה מהעבודה, שמירה על כושר עבודה והגורם החברתי.
הסיבות העיקריות לפרישה מרצון – בעיות בריאות, הפחתה בשכר אחרי פרישה וקושי בהשגת עבודה בתחום בשל אפליה על רקע גיל.