כשליאור ברנד, תלמיד כיתה י"ב מרעננה, חניך ארגון הנוער המשטרתי "שחקים", ראה בתקשורת את תיעוד המסיבות ההמוניות שהתקיימו בפורים, הוא הרגיש תסכול. "אנחנו נלחמים כדי לעזור לאנשים, ומצד שני אחרים חוגגים", הוא אומר. "אנחנו באמת עובדים קשה, ואחרים מזלזלים".

זה שנתיים וחצי ברנד, 18, פעיל בארגון שחקים, ומאז פרוץ משבר הקורונה החלו הוא וחבריו לארגון לסייע בתחומים רבים הקשורים למגיפה. "כבר במרץ 2020 התחלנו לעשות פעולות הסברה", הוא מספר. "אנחנו יוצאים לרחוב, מחלקים פליירים, מסיכות, צמידים לילדים. אנחנו גם מתקשרים למבודדים, שואלים אם הם צריכים עזרה. כשמדובר באנשים מבוגרים או עריריים, אנחנו מדברים איתם כל יום".

ליאור ברנד (צילום: באדיבות משטרת ישראל)ליאור ברנד (צילום: באדיבות משטרת ישראל)

ארגון שחקים פועל החל מספטמבר 2017, אז החלה משטרת ישראל בפיילוט להקמת הארגון, כחלק מחיזוק הקשר והאמון בינה לבין הקהילה שבה היא פועלת. כיום חניכי הארגון הזה - המונים למעלה מ־1,200 בני נוער מכיתות י' עד י"ב מכלל המגזרים - כבר פרוסים ב־35 תחנות משטרה ברחבי הארץ. חלק מהחניכים בוחרים להצטרף לארגון במסגרת פרויקט המחויבות האישית בבית ספרם. הארגון מתוקצב על ידי משטרת ישראל, ואת חניכי הארגון מלווים שוטרים, לרוב קהילתיים, מתחנות היישובים. במסגרת הפעילות נחשפים החניכים לעבודת המשטרה ולערכיה, לצרכים הייחודיים של אוכלוסיות שונות בקהילה ולמאפייני התחנה שאליה הם שייכים. החניכים משולבים בהתנדבות בתפקידי הדרכה, הסברה ומניעה בקהילה, כמו גם מסייעים במשימות התחנה. "לצד אכיפה, המשטרה מבצעת גם פעילות מניעתית־הסברתית", מספרת עו"ד סנ"צ גלית בן־ברוך, ראש מדור שותפויות ונוער באגף המבצעים של משטרת ישראל. "במהלך תקופת הקורונה חניכי שחקים יוזמים ומבצעים פעילויות הסברה לילדים, נוער וקשישים בקהילה, מרימים טלפונים למבודדים, עושים הרצאות בזום לתלמידי בתי הספר. כל סניף שונה מרעהו. בתל אביב, למשל, הם גם ליוו קשישים שרצו להגיע להתחסן בכיכר רבין".

לדברי בן־ברוך, מדובר בסיטואציה שבה כולם מרוויחים. "אנחנו רואים את הנוער כשותפים שלנו לעשייה למען הקהילה שבה כולנו חיים", היא אומרת. "תקופת הקורונה היא מאוד מאתגרת למשטרה. לא נוסף לה כוח אדם, ובמקביל היא נאלצת להתמודד עם משימה לאומית מאוד גדולה. חניכי שחקים הם מבחינתנו מכפיל כוח. המשטרה זוכה לנוער איכותי, לשגרירים טובים שחושפים את העשייה שלנו בפני הנוער, ואילו החניכים עצמם זוכים למסגרת ערכית וחברתית שבה הם יכולים לתרום לקהילה שלהם. זה מפתח אצל הנוער אכפתיות כלפי הקהילה. במהלך הקורונה רוב הנוער נמצא בבית, משועמם. במקום שהנוער יפנה בשנה הזו למסכים, לשוטטות, לאלכוהול, אנחנו מספקים לו מסגרת חינוכית וחברתית עם הקניית ערכים כמו ערבות הדדית. אנחנו לא מפסיקים לקבל בקשות מהורים, מבתי ספר ומרשויות לצרף אלינו בני נוער. זה ממש תופס תאוצה. הנוער גם סקרן לגבי המשטרה. חלקו בסופו של דבר גם מתגייס למשטרה, למרות שאנחנו לא רואים בזה יעד בכלל".

גלית בן ברוך (צילום: באדיבות משטרת ישראל)גלית בן ברוך (צילום: באדיבות משטרת ישראל)

ברנד, המנהל כיום את פעילות המדריכים של שחקים בסניף רעננה, הצטרף לארגון במסגרת פרויקט מחויבות אישית. "לפני כן הייתי ילד יחסית בעייתי", הוא מספר. "לא הייתי מוצא עצמי במסגרות, הייתי מחפש לריב. בשלב מסוים החלטתי לעשות שינוי ולהתאפס. המורה המליצה לי להתנדב בשחקים. שם מצאתי את מקומי. כיום אני מרגיש שיש לי יכולות אחרות, שאני במקום אחר".

באילו תגובות נתקלתם במהלך פעילויות ההסברה?
"ברעננה קיבלו אותנו באהבה. רוב התגובות היו חיוביות. פה ושם יש גם תגובות שליליות של כאלה שחושבים שקורונה זה שקר, אבל הרוב מקשיבים".

איזה מקרה זכור לך במיוחד?
"באחד הימים, כשהתקשרנו למבודדים, הייתה אישה זקנה שגרה לבד, שגם לא פגשה את הילדים והנכדים הרבה זמן. עשינו לה קניות הביתה ודאגנו שיהיו חניכים שיתקשרו אליה כל יום".

שני צדדים

"שאפתי לתרום כמה שיותר, ולכן בחרתי להצטרף לארגון", מספרת עדן טפטה, 17, מנהלת צוות באחד מארבעת הסניפים של שחקים בפתח תקווה, שאליו הצטרפה לפני כשנתיים במסגרת מחויבות אישית. "בקורונה עסקנו בעיקר בהסברה לאזרחים, חלוקת מסיכות ובשיחות למבודדים כדי לוודא שהם מודעים שהם בבידוד ומקפידים על כך. המטרה היא לעזור לשוטרים בזמן שהם עסוקים יותר בניהול המבצעי. בעיקר הסתובבנו במרכז העיר. היו כאלה שאמרו 'שאפו', התעניינו בארגון, וזה ריגש. אבל בסופו של דבר קיימת איזושהי סטיגמה על המשטרה, ולא כל התגובות היו חיוביות. פנינו למשל לאנשים שישימו מסיכות. היו שפרגנו, אבל נתקלנו גם בכאלה שפחות הקשיבו וזלזלו. בסופו של דבר, את מבינה שהתרומה שלך היא הרבה יותר מאשר להתייחס לבן אדם שמעיר משהו שלילי".

עדן טפטה (צילום: באדיבות משטרת ישראל)עדן טפטה (צילום: באדיבות משטרת ישראל)

מה מניע אותך?
"המוטיבציה היא בעיקר לתרום לקהילה, לעזור בתקופה כזו שהמשטרה מאוד עסוקה. כשבחרתי בתור נערה להצטרף בהתנדבות כחניכה במשטרה, הייתי צריכה לצפות מראש שלא כל החברים יקבלו את זה. יש גם תגובות כגון 'אה, את מתנדבת במשטרה', אבל הסיפוק שלי הוא שאני עוזרת ותורמת לקהילה, למרות שהסביבה אומרת לפעמים אחרת. יש לי תחושת שליחות מאוד גדולה".

טפטה, בת העדה האתיופית, לא יכלה להישאר אדישה לעימותים המתוקשרים שהיו בין המשטרה לבני העדה בשנים האחרונות. "לפעמים הכעסים של בני העדה נובעים מפעילויות שכלפי חוץ בתקשורת נראות לא הוגנות. משם מגיע הכעס", היא אומרת. "זה משהו שאני יכולה להבין ולהתחבר אליו. אבל עם זאת, אני גם יודעת שזה בעצם סיפור של שני צדדים. מצד אחד הקהילה רואה את הצד שלה, ומצד שני למשטרה יש את הצד שלה. אני לא יכולה להצדיק כל שוטר או פעולה, אבל אני בוטחת בארגון. בסופו של דבר, זה ארגון שלם ומלא אנשים, ולהשליך פעולה של בן אדם אחד על ארגון שלם זה מאוד סטיגמטי. יצא לי הרבה פעמים לדבר עם בני נוער מהעדה על הנושאים האלה. אמרתי שאנחנו לא תמיד יודעים מה הייתה הסיבה, שאני מכירה שוטרים, יודעת שיש להם שיקול דעת ומצפון, אבל כאמור כל מקרה לגופו, ואני לא יכולה להצדיק כל שוטר. בסופו של דבר, לכל כלל יש יוצא מהכלל".

אסף בנו (צילום: באדיבות משטרת ישראל)אסף בנו (צילום: באדיבות משטרת ישראל)

"החבר'ה של שחקים מהווים עבורנו מכפיל כוח עצום", אומר רס"ב אסף בנו, מפקד שיטור קהילתי במשטרת פתח תקווה שמוביל את ארגון "שחקים" בעיר. "יש 200 חניכים בפתח תקווה. הם מגיעים באופן קבוע בכל ימי השבוע, כל חניך פעם־פעמיים בשבוע, ומאוד מסייעים לנו. הקמנו למשל יחידה של נעדרים. בקריאה דרך קבוצת וואטסאפ, החניכים מגיעים לסייע ולאתר מישהו כשיש צורך. הם גם מגיעים לתחנה ומסייעים בטלפונים למבודדים. זה נותן לנו אפשרות לשחרר שוטרים לעבודה השגרתית. בנוסף, הם עושים הסברה בנושאי חיסונים לקהל הרחב, וגם מבצעים הסברה ייעודית לקשישים, לאנשים בבתי אבות. יש לנו פליירים מיוחדים שהפקנו לקשישים. בתקופת הקורונה תופעות המרמה כלפי קשישים וניצול קשישים גברו. החבר'ה מסבירים להם כיצד להיות ערניים לנושא זה וכיצד לנקוט אמצעי זהירות".

לעומת הדוחות שהמשטרה מחלקת למפירי חוק, חניכי שחקים, הלבושים במדי הארגון, מחלקים "דוח חיובי". "החבר'ה מסתובבים ברחובות, נכנסים לסופרמרקטים, לשווקים, לוקחים פרטים של בן אדם שעוטה מסיכה, אבל במקום קנס, נותנים לו דוח חיובי על כך שהוא שומר על החוק", מספר בנו. "בהתחלה אנשים היו צוחקים ולא מבינים מה זה, ואחר כך מבקשים להצטלם. הגיל של החניכים אומנם לא מאפשר להם לעשות אכיפה בפועל, הם גם לא יכולים לעשות הרבה דברים שמתנדבים בוגרים יכולים לעשות, אבל מה שהם עושים די ממלא אותם. יש אצלנו למשל ילדה שנמצאת על הספקטרום. הפעילות בשחקים מאוד העצימה אותה, וכיום היא מדריכה אצלנו".

הקורונה גם הובילה ללידתן של כמה יוזמות מרגשות במסגרת הארגון, אחת מהן היא "מקרר חברתי". "יחד עם העירייה דאגנו להציב מקרר בכיכר המייסדים במרכז העיר, והחבר'ה של שחקים באופן קבוע, בסיוע של אנשים טובים, ממלאים אותו לטובת אלה שאין להם", מספר בנו. "מיזם נוסף, ביוזמת חניך שלנו, אביב דואק, הוא 'המחמם החברתי'. לאביב כאב לראות את כל דרי הרחוב, שבקורונה רואים אותם יותר. לקחנו ארון, מיקמנו אותו במרכז העיר, אנשים דאגו למלא אותו בשמיכות, במעילים ובכל מה שקשור לחורף, וזה מתרוקן די מהר".

לא רק דוחות

מוסטפא בדר, בן 16 מבאר שבע, הוא חניך סניף שחקים ברהט. גם אחותו התאומה ואחותו הקטנה הצטרפו לסניף, הכולל 32 חניכים, ביניהם זו השנה הראשונה גם תשע נערות. בדר הצטרף לארגון לפני חצי שנה. "שמעתי על כך מחבר שלי, רציתי לדעת על מה מדובר. הלכתי וזה מצא חן בעיניי", הוא מספר. "עכשיו בקורונה אנחנו מחלקים מסיכות לתושבים, מסבירים למה זה חשוב לשים מסיכות ולשמור מרחק. גם דיברנו עם בעלי עסקים והסברנו להם על שמירת מרחק. עשינו גם סרטונים בערבית בנושא, שיתפנו ברשתות החברתיות, וגם שיתפנו פוסטים בנושא בוואטסאפ".

מוסטפא בדר (צילום: באדיבות משטרת ישראל)מוסטפא בדר (צילום: באדיבות משטרת ישראל)

איך אתם מתמודדים עם השיעור הנמוך של התחסנות במגזר הערבי והבדואי?
"לגבי חיסונים ולגבי כל מה שקשור לנוהלי הקורונה, יש חוסר מודעות. יש גם אנשים שזה לא מעניין אותם. יש כאלה ויש כאלה. אפשר לפתור את זה על ידי עוד ועוד הסברה. כשאנחנו למשל חילקנו מסיכות, התושבים הבינו אותנו, כיבדו אותנו, אמרו: 'כל הכבוד לכם, תמשיכו'. הם יודעים שהם לא יקבלו דוח ומקבלים אותנו באהבה".

מה גורם לך להמשיך להתנדב?
"זה עושה לי תחושה טובה שאני עוזר לתושבים, למדינה שלי. אני רוצה להיות קצין במשטרה. לפני שנכנסתי לשחקים לא ידעתי איך המשטרה עובדת. עכשיו הבנתי שהמשטרה עוזרת לאנשים ולא רק נותנת דוחות. ההורים שלי קיבלו את הפעילות שלי בשמחה. הם תמיד עודדו אותי לעזור לאחרים, אמרו לי: ' תעזור לאנשים ללא תמורה'".