"אני מקווה שלשר האוצר יהיה את הלב, הרצון והאומץ ללכת לקראתנו", אומרת רמה כ"ץ, שורדת שואה בת 79, יוזמת המאבק להשבת הכספים לניצולי שואה שעלו ארצה לפני שנת 1953. במסגרת המאבק, שנמשך בשלוש השנים האחרונות, פתחו כעת חברי המאבק דף פייסבוק בשם "החוב הוא שלהם, החובה היא שלנו", שנועד לרתום את הציבור הישראלי לתמיכה במאבק. כמו כן, הם השיקו עצומה תחת הכותרת "מחזירים את החוב לניצולי השואה".

עמוד הפייסבוק "החוב שלהם הוא החובה שלנו"
המאבק נפתח על רקע העובדה שבשנת 1952, כשמדינת ישראל חתמה על הסכם השילומים עם גרמניה, היא ויתרה בשם שורדי השואה שעלו לארץ עד אוקטובר 1953 על זכותם לתבוע ולקבל פיצויים ישירות מממשלת גרמניה, בעבור נזקי גוף ונפש שנגרמו להם במהלך השואה.

רק בשנת 1957 חוקקה מדינת ישראל את חוק נכי רדיפות הנאצים, שאפשר למי שזכותו לתבוע בגרמניה נשללה - לקבל תגמולים חודשיים ממדינת ישראל, אך אלה ניתנו, בשונה מאשר בחוק הגרמני, החל משנת 1954 ולא רטרואקטיבית מימי המלחמה. כמו כן, לטענת חברי המאבק, בפועל התגמולים מכוח חוק זה היו נמוכים משמעותית מאלו ששילמה גרמניה.

במסגרת מאבקם, פנו לכלכלן דוד ברודט בבקשה שיכתוב מתווה מעשי לפיצוי שורדי השואה. "אני מבינה שאת כל הכסף לא נקבל", אומרת כ"ץ. "המתווה של ברודט אומר לתת לכל אחד 50 אלף שקלים ולפרוש את זה לשנתיים. זה לא מפצה על כלום, אבל לאיש מבוגר, במקום לקבל אפס, זה נותן תחושה שהמדינה בכל זאת לא אטומה ושמבחינה מוסרית מישהו בכלל רוצה לתקן את העוול הזה".

כ"ץ נולדה בלבוב והוסתרה במהלך המלחמה במנזר. אביה הוא ניצול מחנה ההשמדה ינובסקה בלבוב, ואמה הייתה בגטאות. היא התאחדה עם הוריה לאחר המלחמה, עלתה ארצה ב־1951, ועבדה במשך השנים במשרד מבקר המדינה וכיועצת במשרד ראש הממשלה.

רמה כ''ץ, יוזמת המאבק להשבת הכספים לניצולי שואה שעלו ארצה לפני שנת 1953 (צילום: צילום פרטי)רמה כ''ץ, יוזמת המאבק להשבת הכספים לניצולי שואה שעלו ארצה לפני שנת 1953 (צילום: צילום פרטי)


מה הניע אותך לנהל את המאבק הזה?
כ"ץ: "אבי לפני מותו ביקש ממני שאעזור לאנשים המסכנים האלה. אני עושה את זה כתרומה לקהילה. אני לא יכולה ללכת מבית לבית ולהביא שמיכות לשורדים, אז רציתי לעזור לכמה שאפשר. חלק מהמאבק הזה מימנתי מכספי. קיבלתי גם סיוע מעמותת "נצח ישראל" שגייסה את הכסף לקמפיין הזה. פניתי בהתחלה לקליניקה לזכויות ניצולי שואה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. אחר כך הבנתי שצריך תגבורת ולקחתי שני עורכי דין מומחים לעתירות לבג"ץ, עו"ד אפי מיכאלי ופרופ' יעד רותם".

לאתר ולשקם

בשנת 1966 נקבע בבג"ץ הירשזון כי מאחר שהמדינה הפקיעה את זכותם של מי שעלה לישראל עד אוקטובר 1953, עליה להגדיל את גובה הקצבאות ולתת פיצוי הולם למי שעלו לפני כן. בעקבות פסיקה זו, הועלה גובה הקצבאות, אך לטענת השורדים שעלו לפני 1953 ארצה, שמספר החיים שבהם כיום עומד על אלפים, לא היה די בכך כדי לגשר על הפער העצום שנוצר ביחס לאוכלוסיית מקבלי הקצבאות מגרמניה.

בשנת 2007 התפרסם דוח מבקר המדינה בנושא סיוע לניצולי שואה, ובעקבותיו הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ברשות שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר. הוועדה קבעה ב־2009 כי למדינת ישראל קיים חוב לכל שורד שואה שעלה לפני 1953 וכי ההפרש בין השילומים מגרמניה לבין הפיצויים ששולמו על ידי מדינת ישראל הצטבר לפער של כ־1.6 מיליון שקלים לשורד.

ועדת דורנר בשנת 2009 שקבעה כי למדינת ישראל קיים חוב לכל שורד שואה (צילום: פלאש 90)ועדת דורנר בשנת 2009 שקבעה כי למדינת ישראל קיים חוב לכל שורד שואה (צילום: פלאש 90)


בשנה האחרונה הוגשה בשם שורדי שואה עתירה לבג"ץ בנושא, אך בדיון בבית המשפט נקבע כי ההחלטה נדרשת לפתרון ומענה בזירה הציבורית. ביום ראשון צפויה כ"ץ, יחד עם הכלכלן דוד ברודט, להיפגש עם שר האוצר ישראל כ"ץ, בתקווה להגיע להסכמות בנושא.
בינתיים, רתמה כ"ץ למאבק הזה שני שורדי שואה נוספים: פרופ' מוטי רביד, 83, לשעבר מנהל בית החולים מעייני הישועה, ואל"מ (מיל') ישעיהו חרסית, 86, ששימש כנווט ומפקד במרבית מלחמות ישראל.

במהלך השואה היה פרופ' רביד בגטו לבוב, במחנה הריכוז ינובסקה, ביערות ובמקומות מסתור נוספים. הוא והוריו שרדו את השואה ועלו ארצה ב־1947. משפחתו המורחבת נרצחה בשואה. "בשעתו, כשהיה הסכם השילומים, הייתי בן 14 ולא רציתי לשמוע על זה", מספר פרופ' רביד.

"את הסיפור עצמו הכרתי כהיסטוריה של הסכם השילומים, אבל זה לא העסיק אותי. כיום, אחרי מחשבה, ברור לי לגמרי שהעסקה נעשתה על גבם של האנשים האלה. זו קבוצה מאוד לא גדולה שספגה האת המכות הכי גדולות שאפשר. אלה האנשים שגם היו התשתית של בניית ארץ ישראל בשנים הראשונות ואת זכותם שללו. כיום יש כמה אלפים מבין אותו ציבור שגרים בדלות, ואת האנשים האלה היה צריך לאתר ולשקם. אני עצמי לא תבעתי במשך עשרות שנים את זכותי".

פרופ' מוטי רביד, לשעבר מנהל בית החולים מעייני הישועה (צילום: אריאל לינסון)פרופ' מוטי רביד, לשעבר מנהל בית החולים מעייני הישועה (צילום: אריאל לינסון)


חרסית, יליד ורשה, שרד את השואה עם הוריו, אחיו ואחותו לאחר שהסתתרו בקזחסטן ועלה ארצה ב־1948.  אח ואחות נוספים שלו נהרגו בהפצצה.  "בזמנו לא פניתי לקבל פיצויים מגרמניה, מפני שהייתי מאוד נגד כל הסדר השילומים", הוא אומר. "אפילו הפגנתי כתלמיד כיתה י' בהפגנה הגדולה נגד השילומים ואפילו הוכנסתי על ידי המשטרה למגרש הרוסים. בדיעבד הבנתי שיכול להיות שהשילומים הצילו את מדינת ישראל בשלב ההוא. הסכומים שאני מקבל כל חודש קצת מצחיקים אותי, כי אני יודע מה המדינה קיבלה בשביל אנשים כמוני שחלק גדול מהם כבר לא חי. אני חושב שלנו, שורדי השואה, שהם היום מעטים, מגיע החזר הרבה יותר משמעותי ממה שאנחנו מקבלים היום".

ישעיהו חרסית, ניצול שואה ששימש כנווט ומפקד במרבית מלחמות ישראל (צילום: צילום פרטי)ישעיהו חרסית, ניצול שואה ששימש כנווט ומפקד במרבית מלחמות ישראל (צילום: צילום פרטי)


אתם אופטימיים?
כ"ץ: "אפשר לתת איזשהו סכום שאנשים לפחות יוכלו לחדש את השיניים התותבות ושהעגלה שהם נוסעים בה תחרוק פחות".

רביד: "אני לא חושב שייצא מזה משהו. אני לא בטוח שלשר האוצר יש כרגע זמן לזה, אבל גם קודם לא היה לו ולשרי האוצר הקודמים זמן".
אז למה בכלל להיכנס לזה?

רביד: "מפני שדברים צריכים להיאמר והציבור צריך לדעת. הקיפוח של שורדי השואה לא התחיל אתמול אלא הרבה קודם. מדינת ישראל מתחילת הדרך התייחסה אליהם באיזה סוג של חשדנות וניצלה אותם, את כישוריהם, את עבודתם וחייהם לצורך המטרות הלאומיות של מדינת ישראל. הם לא זכו ליחס, להוקרה ולהכרה שהיו צריכים לזכות. לכן צריך להשמיע את קולם ולהרגיש שעשינו מה שיכולנו".  

לחתימה על העצומה