אחרי שנה קשה שעברה ישראל במשבר הקורונה, המדינה חוזרת לשגרה, במסגרתה יצוינו השנה גם אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אחד המיזמים שצברו תאוצה בשנים האחרונות הוא "זיכרון בסלון", שמאפשר לשורדי השואה לספר את סיפורם במסגרות מצומצמות בסלון ביתם של אזרחים ברחבי הארץ ובעולם. אווה פירחה הופמן מושקוביץ, בת ה-91, היא אחת משורדות השואה שהשתתפה היום (חמישי) באירועי "זיכרון בסלון". סיפורה המצמרר מסופר במסגרת סלון ייחודי בשיתוף מעריב שודר באתר ובעמוד הפייסבוק של מעריב.

הסיפור של אווה מתחיל בשנת 1930 בכפר קטן בהונגריה, שם היא נולדה למשפחה דתית של סוחרים, בת שש נפשות. בכל הכפר היו חמש משפחות יהודיות בלבד, שחיו בשלום עם הנוצרים שהיו סביבם. בראיון למעריב, אווה שחזרה כיצד הסתכלה לנאצים לראשונה בעיניים, כשהייתה בת 14, ואיך מחיים שלווים בכפר הפסטורלי חייה הפכו ל"גיהנום". 

באחד הימים השגרתיים בבית הספר, סיפרה אווה, כל תושבי העיירה נקראו אל הכיכר המרכזית והגרמנים נכנסו בגאון והתקבלו בידי התושבים במחיאות כפיים, פרחים ועוגות. אף אחד לא הבין שהם הגיעו מהמלחמה הקשה. לדברי אווה, ההידרדרות הייתה מהירה וממצב של אזרחים מן המניין הם קיבלו יחס אחר לגמרי. בהתחלה כל היהודים היו צריכים לדווח על הרכוש שלהם, אחר כך פיטרו את כל היהודים מעבודתם ומשם כבר הם נאלצו להסתובב עם טלאי צהוב וחופש התנועה ליהודים הוגבל. 

"פחדנו, ידענו שגם תורנו יגיע ולא היה לאן לברוח בשלב הזה של המלחמה. כל הגברים נשלחו להילחם ונותרנו רק הנשים והילדים", סיפרה אווה. כחודשיים מאז שהכל התחיל, אווה מצאה את עצמה על הרכבת לאושוויץ יחד עם אמה ואחיה, כאשר כל אחד מהם פנה לכיוון אחר ומאז נפרדו דרכיהם לעולם. באושוויץ, אווה הגיעה אל בית המרחץ, שם שיערה ובגדיה נגזרו מגופה, ומאז החלה התעללות קשה. "היינו בשוק, גרתי בבלוק מספר 14 ובמשך חודשים היינו קמות ב-03:30 בלילה ועומדות שעות מבלי לקבל אוכל או מים", שיחזרה אווה.

מהזוועה לחופש

לדבריה, בוקר אחד החל בלאגן גדול בגטו והנאצים דרשו מכל היהודים להיאסף ולהתחיל ללכת בשלג. אחרי כ-30 קילומטרים בכפור של פולין, כל היהודים התרכזו במחנה והמתינו למותם. במזל, המלחמה החלה לדעוך באותם הימים, ובמקום למצוא את עצמה צועדת אל מותה, אווה צעדה מהגטו אל החופש. "אי אפשר אפילו לתאר במילים את התחושות, זה דבר נורא, בהתחלה לא רציתי להאמין מה קורה שם וקיוויתי לראות את המשפחה שלי, עד שיום אחד קצין גרמני אמר לי 'אל תשאלי יותר שאלות, כל המשפחה שלך מתה'. זה פשוט לא אנושי", תיארה אווה את התחושות. 

כשאווה נשאלה כיצד היא מרגישה היום לספר את הסיפור שלה, אחרי 73 שנה, מאז שהיא חיה בארץ, היא ענתה: "בכל פעם שאני מספרת את הסיפור הבטן שלי מתהפכת. זה לא קל לי, אבל הילדים שלי עוזרים לי ומזכירים לי כמה חשוב לספר, אפילו שאי אפשר לתרגם את מה שעברנו שם למילים". בהמשך היא הוסיפה: "אני חושבת שהסיפורים חייבים להמשיך כדי שהתקופה הנוראה הזו לא תימחק מההיסטוריה. פעם כבר אמרו לי שזו המצאה, וחשוב לי שידעו שיש אנשים מאחורי הסיפור".  

אווה ומשפחתה המסע לאוושוויץ לפני כמה שנים (צילום: באדיבות המשפחה)אווה ומשפחתה המסע לאוושוויץ לפני כמה שנים (צילום: באדיבות המשפחה)

"זיכרון בסלון" הוא מיזם חברתי המאפשר לציין את ערב יום השואה בצורה משמעותית, בסלון הבית, בין משפחה וחברים, במפגש המורכב מעדות, חלק אומנותי-שיתופי ודיון. "זיכרון בסלון", שהפך להיות מסורת ישראלית חדשה לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חוזרים להתכנסויות פיזיות השנה, אחרי משבר הקורונה. במסגרת האירועים ישתתפו כמיליון וחצי מארחים ומתארחים בארץ ובעולם.