במרץ 1948 מדינת ישראל נראתה רחוקה מתמיד. באותו חודש, צבא הג'יהאד הקדוש בפיקוד עבד אל־קאדר אל־חוסייני בגזרת ירושלים והדרום, וצבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י בצפון הארץ, הביסו במלחמת הדרכים את ארגון ההגנה, שהיה צבא המדינה שבדרך.

מלחמת הדרכים, שבה פגעו ערבים בכלי רכב יהודיים בכל רחבי הארץ ובעיקר בשער הגיא על הדרך לירושלים, ארכה ארבעה חודשים. האחראי על מלחמת הדרכים במטכ"ל ההגנה, מישאל שחם, העיד באוזניי: "הלוחמים מהגדוד החמישי והשישי של הפלמ"ח נסחטו מדצמבר עד סוף מרץ. אמרתי למפקד הפלמ"ח יגאל אלון ולרמטכ"ל בפועל יגאל ידין שכך אי אפשר להמשיך".

בעקבות הדיווחים על תבוסת ארגון ההגנה במלחמת הדרכים העריכו מומחי הפנטגו  כי כדי להבטיח את קיומה של מדינת היהודים יהיה צורך לשגר לארץ ישראל בין 80 אלף ל־160 אלף חיילים אמריקאים. הערכה זאת גרמה לגיבוש מדיניות אמריקאית חדשה, המתנגדת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ותומכת לעומת זאת בהקמת משטר נאמנות של האו"ם.

ביום שישי, 19.3.1948, ב־15:00, שעון ניו יורק, הציג נציג ארצות הברית במועצת הביטחון של האו"ם את המדיניות החדשה הזו והציע לכנס עצרת כללית מיוחדת כדי לבטל את החלטת המוסד מכ"ט בנובמבר. הסיכוי להקים מדינה עברית בארץ ישראל היה בסכנה אמיתית.

 דוד בן גוריון עם יגאל ידין, יעקב דורי ויגאל אלון (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח) דוד בן גוריון עם יגאל ידין, יעקב דורי ויגאל אלון (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח)

ב־22 בינואר 1948 עלה טנדר נוטרים עברי בפיקוד אליק שמיר על מוקש בכניסה ליאזור (היום אזור). כל שבעת נוסעי הטנדר נהרגו, אחדים מיד בפיצוץ ואת האחרים, שנפצעו, המיתו אנשי הג'יהאד הקדוש במכות ובדקירות סכינים. אחר כך התעללו בגוויותיהם וקברו אותן בפרדס. אחיו של אליק, הסופר משה שמיר, חיבר בעקבות האירוע את ספרו "במו ידיו - פרקי אליק" שהפך לספר המייצג את מלחמת העצמאות.

ב־25 בפברואר הותקפה שיירה לירושלים בין הכפר סריס (היום מושב שורש) לנווה אילן. בחילופי היריות נהרגו שני נהגים, שמואל שילוני ומשה גלסקי. 13 נהגים, נוסעים ומלווים, נפצעו, ושבע משאיות ננטשו. הערבים בזזו את תכולת משאית אחת והעלו באש שתי משאיות.

ב־13 במרץ נהרגו שבעה אנשי גדוד 53 של חטיבת גבעתי בשיירה לקיבוצים גת וגלאון בפיקוד יצחק פונדק, ו־12 נפצעו מירי דו־צדדי. חמישה ימים אחר כך נהרגו שמונה לוחמים מגדוד "בית חורון" הירושלמי בשיירה שחזרה מהר טוב לירושלים, וב־21 בחודש נהרגו ארבעה לוחמים בשיירה שנסעה מקיבוץ ניצנים לבסיס גדוד 53 ליד באר טוביה.

ב־24 במרץ נהרגו 14 לוחמים מגדוד "מכמש" הירושלמי ו־11 נפצעו בשיירה מירושלים לעטרות. באותו יום נהרגו ארבעה אנשי הגדוד השישי של הפלמ"ח, ובנוסף 14 כלי רכב הושמדו ומטענן נשדד בשיירה בדרך לירושלים.

למרות המפלות בשדה הקרב ובמישור המדיני, המפקדים הבכירים של ארגון ההגנה לא הפיקו לקחים ולא ביצעו תחקירים, ובפועל רק הגדילו את השיירות כדי שיבלמו את ההתקפות עליהן. אבל בכך נפלו עמוק יותר למלכודת - לתוקפים הערבים היו בסך הכל עוד ועוד אנשים להרוג ומשאיות לשדוד ולהשמיד.

החלטה בעייתית. צבי זמיר (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח)החלטה בעייתית. צבי זמיר (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח)

השבת האחרונה של מרץ 1948, שחלה ב־27 בחודש, הייתה שחורה במיוחד. ליד הכפר הערבי כאברי שבגליל המערבי הושמדה שיירת אספקה לקיבוץ יחיעם הנצור, שיצאה לדרכה מנהריה, למרות מידע מבוסס ממקורות אחדים שכוחות צבא ההצלה של קאוקג'י הכינו לה מארבים. רוב מכוניות השיירה נבזזו והושמדו ו־46 לוחמים מגדוד 23 של חטיבת כרמלי נהרגו, בהם גם המג"ד בן עמי פחטר.

באותה שבת חזרה מגוש עציון לירושלים שיירת ענק עם פלוגת סטודנטים מגדוד "מכמש", ששהתה בגוש מאז פרוץ המלחמה. לפני שיצאה לדרכה הזהירו קצין בריטי וטייס עברי שחג מעל האזור כי הערבים נאספו בהמוניהם והציבו מחסומים על הדרך לירושלים בכוונה להשמיד את השיירה. למרות זאת, החליט מפקד השיירה, צבי זמיר, שהיה גם מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, לצאת לדרך. השיירה נתקעה במחסום השביעי מדרום לבית לחם, סמוך לכפר דהיישה, במקום שזכה בטעות לכינוי נבי דניאל.

זמיר, שנסע משום מה בזנב השיירה, חזר לגוש עציון. 186 אנשי פלוגת הסטודנטים ומלווי הפלמ"ח נותרו תקועים בנבי דניאל, מהם כ־30 נשים. לרובם לא היה נשק. הם הוקפו על ידי אלפי ערבים נושאי נשק. המפקדים הבכירים לא תפקדו, ואת הפיקוד על השיירה הנצורה נטל מפקד כוח החוד, המ"מ אריה טפר (עמית). אם היו נהרגים באותו יום הנצורים בנבי דניאל, ספק אם דוד בן־גוריון היה מכריז אחרי חודש וחצי על הקמת מדינה עברית.

קרב נבי דניאל נמשך יומיים. במהלכו שוגרו מברקים מירושלים לתל אביב בבקשה לשלוח נשק, אוכל ואספקה לעיר, אחרת היא לא תחזיק מעמד. אבל המשאיות של השיירות ומאבטחיהן היו נצורות בנבי דניאל. ב־30 השעות של הקרב התארגנו בתל אביב לוחמים מהגדודים הרביעי והחמישי של הפלמ"ח במטרה לפרוץ את הדרך אל הנצורים. סיכוייהם להציל את הנצורים היו קלושים.

בינתיים, ביום ראשון, 28 במרץ, הושגה הפסקת אש בתיווך הבריטים בתנאים אלה: הנצורים ייכנעו למפקד הערבים עבד אל־קאדר אל־חוסייני ויבקשו את חסותו, עבד אל־קאדר יקבל את כל המשאיות עם מטענן, את המשוריינים ואת הנשק של כוח הפלמ"ח שעליו פיקד טפר. עבד קאדר בנדיבותו יאפשר לבריטים להוביל את הנצורים לירושלים ולשחרר אותם שם.

הוטל על שלוש פלוגות פלמ"ח, בפיקוד מפקד חזית הדרך בירושלים, שאול יפה, שהחליף ימים אחדים לפני זה את יצחק רבין שהודח, להגיע לקיבוץ חולדה להתארגן ומשם להוביל את שיירת האספקה לירושלים.

 ניצחון גדול בנבי דניאל. עבד אל-קאדר אל-חוסייני (צילום: מתוך ויקיפדיה) ניצחון גדול בנבי דניאל. עבד אל-קאדר אל-חוסייני (צילום: מתוך ויקיפדיה)

השיירה יצאה מחולדה לירושלים ב־31 במרץ בשעה 10:30 בבוקר. היו בה 26 משאיות עמוסות, ארבעה אוטובוסים עם פקודיו של אורי בן־ארי מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח, ושבעה משוריינים בפיקוד יעקב סטוצקי, עם 36 מלווים ומאבטחים מהגדוד החמישי של הפלמ"ח.

בראש השיירה נסעו שלושה משוריינים בפיקוד אברהם לב, ותפקידם היה לחסום את הצומת על כביש מסמיה-לטרון בפני בסיס ואדי צראר (נחל שורק) שהבריטים פינו ותפסו אותו לוחמים עיראקים משבט הכשדים, ששלטונות עיראק שלחו לארץ ישראל כדי להיפטר מהם שם, והם הסתפחו לצבא הג'יהאד הקדוש.

בלילה ירד גשם חזק. שלושת הקילומטרים שבין חולדה לכביש מסמיה–לטרון היו מלאים בוץ. 4,000 לירות מתקציב המלחמה הוקצו לסלילת הדרך שבין חולדה לכביש. ב־15 במרץ קיבל זאב שרף, מזכיר ועדת המצב היישובית, דוח: "העבודה על סלילת הדרך נגמרה".

באותו יום הסתיימה הכנת תשתית של כביש על הדרך הזאת, אבל הכביש לא זופת. מאיר גירון, שהיה גזבר בכמה מוסדות מרכזיים באותה תקופה, אמר שהכסף הועבר להקמת מועדונים למפלגת מפא"י לקראת הבחירות הצפויות לאחר הכרזת העצמאות.

משאית עמוסה בשקי סוכר של השיירה נתקעה בבוץ והחליקה לשולי הדרך. משאיות שנהגיהן ניסו לחלץ אותה ומשאיות שניסו לעקוף אותן, שקעו אף הן. לבסוף שקע בבוץ משוריין הפיקוד של השיירה. רץ נשלח לחולדה והביא טרקטור, ופקודיו של סטוצקי חילצו משאיות אחדות.

אז התקרב אל אברהם לב ופקודיו, שהיו על כביש מסמיה־לטרון, אוטובוס נוסעים ערבי שנסע למסמיה. אחדים מהם ירו על האוטובוס, אף שלפי מישאל שחם היה הסכם אי־התקפה עם הערבים בגזרה הזאת והייתה פקודה מפורשת של מטכ"ל ההגנה לא לירות בערבים שם. הנהג נהרג ונוסעים אחדים נפצעו.

בנימין ליפשיץ סיפר: "חסמנו את דרכו של האוטובוס ודפקנו אותו. הוא נעצר, וברחו ממנו הרבה אנשים". בהודעת ההגנה נכתב: "אוטובוס מלא ערבים מזוינים נפגע והתהפך. רק שישה ערבים נמלטו מהאוטובוס".

הפיגוע הקטלני באוטובוס עורר בקרב הערבים "פזעה" (אזעקה), וערבים חמושים מכל המרחב שבין באר שבע לראש העין מיהרו לגזרת חולדה כדי להציל את אחיהם ולנקום ביהודים, שהפרו את הסכם אי־ההתקפה. אף על פי שבגזרה היו שלוש פלוגות פלמ"ח עם ניסיון של ארבעה חודשי לחימה שעליהן פיקדו מח"ט הדרך לירושלים, שאול יפה, ומפקד הגדוד הרביעי יוסף טבנקין, קרס הצד היהודי נוכח יריות מרחוק של אספסוף ערבי בלתי מאורגן.

 הכינו מארבים. צבא ההצלה של קאוקג'י (שלישי מימין) (צילום: מתוך ויקיפדיה) הכינו מארבים. צבא ההצלה של קאוקג'י (שלישי מימין) (צילום: מתוך ויקיפדיה)

עמי לִבנה, בן עין חרוד, שפיקד על מחלקה בפלוגתו של בן־ארי, כתב: "כאשר התחיל העסק להיות לא נעים... ירדתי (מהמשוריין) החוצה. יורים מסביב מכמה כיוונים. אין מחסה ממשי... שאול יפה מהלך בין המכוניות... הוא אומר לי, קח כמה חבר'ה, תפוס הגבעה המערבית. נדמה לי שהדרך קדימה חסומה, עוד לא החליטו מה לעשות".

אורי שלם העיד באוזניי: "רץ של באנר (אורי בן־ארי) עבר ממכונית למכונית ואמר, 'לא לרדת מהמכוניות!'. השיירה עמדה. ירדתי מהמשוריין ושאלתי את אורי: 'מה עושים?', הוא אמר לי לחזור למשוריין, ולפעול לפי ההוראות. לא הייתי גאון צבאי, אבל הפקודה הזאת נראתה לי משונה מאוד".

החובש אברהם קלר העיד באוזניי: "רוב מלווי השיירה ישבו שעות בתוך כלי הרכב ולא עשו כלום. מי שתפס יוזמה, פעל לפי שיקול דעתו. יצאו מהמכוניות עוד כיתה ועוד כיתה, וכך התארגנו כמה קבוצות לחימה שלא ידעו זו על זו. אני לא קיבלתי פקודות. רצתי לכל מקום שהיה בו פצוע וחבשתי את הפצועים. כשהיו פצועים אחדים, ארגנתי כמה אנשים, והם הביאו את הפצועים לחולדה".

 האם היה אפשר לחלץ? שיירת נבי דניאל (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח) האם היה אפשר לחלץ? שיירת נבי דניאל (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח)

יפה, שפיקד על הקרב, נפצע מכדור כשהפעיל את הטרקטור של חולדה וניסה לחלץ את משוריין המטה. הוא העביר את הפיקוד ליוסף טבנקין. לב מסר את הפיקוד על המשוריינים שבצומת לסגנו, יוסף סימבול, והתכוון להוליך את יפה הפצוע על דרך העפר לחולדה. כיתתו של חיים גולדיס, שנסוגה לכיוון חולדה, הגיעה אליהם ואז מסר לב לגולדיס את יפה הפצוע, וחזר אל המשוריינים שלו.

יפה הפצוע פקד על גולדיס לסייע לו לחלץ את משוריין המטה. לוחמים אחדים ניסו לחלץ עוד משוריין עם פצועים שנתקע לידו. גולדיס ופקודיו ניסו לדחוף את המשוריין ולהתניעו, ואז כיתרו אותם משוריינים ערביים שנלקחו שלל משיירת נבי דניאל. ולטר יעקובי, ששכב לבדו על גבעה מצפון לכביש, ראה זאת. הוא סיפר לי: "ראיתי ערבים סביב המשוריין שלנו. הגיע משוריין נוסף, הבנתי שגורלם נחרץ". היחיד שנחלץ היה שאול יפה הפצוע.

סיפר לי יוסף טבנקין: "פתאום הופיע שאול יפה, פצוע ומדדה על רגל אחת, ואמר: 'קרה דבר נורא. תפסתי את גולדיס והחבר'ה שלו, ניסינו לחלץ את משוריין המטה. שני משוריינים התקרבו אלינו מצד רמלה. ניהלתי איתם קרב אש. אני נחלצתי וכל האחרים לכודים. רובם פצועים, אחדים קשה'. הייתי בדילמה. מסביב אש! אנחנו לא מאורגנים, אין קשר אלחוט עם היחידות, לערבים יש עדיפות, הרצים של בן־ארי מודיעים לי שקשה לו להחזיק מעמד, ובמרחק מאתיים מטר כיתה לכודה וזקוקה לעזרה דחופה. הבנתי שאינני יכול לעשות דבר".

"החלטתי החלטה קשה, לא לנסות לחלץ אותם. שלחתי את הרצים אל בן־ארי ואל סטוצקי, עם הוראה לסגת לחולדה, והתקדמתי עם החובש ועם שאול במעלה הכביש, אל הגבעה, שעליה שלט סגני, עמוס חורב. נשאתי את שאול על כתפיי, אחר כך סחב אותו החובש, אברהם קלר, אחר כך סחבנו אותו שנינו. הכדורים שרקו לידנו, לא פעם נפלנו על הדרך עם הפצוע. שאול אמר, 'יוספל'ה, עזוב אותי ואת כל הפצועים, וּבְרַח!'. עניתי לו: 'אני מבקש, אל תפריע'".

יוסף טבנקין, שנת 1966 (צילום: שרגא הר גיל)יוסף טבנקין, שנת 1966 (צילום: שרגא הר גיל)

המשוריינים הערביים הקיפו את המשוריין ובו חיים גולדיס ופקודיו הלכודים. גולדיס היה פצוע קשה, ויורם (הוגו) טרבס פיקד על חבריו. פעמים אחדות ביקש טרבס עזרה ולא קיבל. בנימין ליפשיץ, שהלך רגלי מהצומת לחולדה, הגיע אל המשוריין הלכוד.

"כולם במשוריין היו פצועים חוץ מיורם", סיפר ליפשיץ. "היו שם גם פצועים קל, והתפלאתי מדוע הם אינם מסתלקים. יורם היה צעיר ויפה והתנהג בסמכותיות. שאלתי אותו: 'אתה לא פצוע. למה אתה איתם?'. הוא שאל: 'אתה פצוע?', אמרתי 'לא'. הוא אמר: 'תלך מפה!'. לא שאלתי יותר שאלות, הלכתי הלאה והצטרפתי לכוח של סטוצקי".

זה השדר האחרון שקיבל עמוס חורב מטרבס: "שלום לכם חברים! הערבים התקיפו את המשוריין. אני פצוע ומפוצץ את עצמי עם המשוריין. סוף!". צבי סלס מחולדה סיפר: "היה קשר עם המשוריין ומפקדו הודיע, 'אנחנו לא נלך בשבי, אנחנו נתאבד'".

יורם טרבס הדליק את פתיל חומר הנפץ שנועד לפרוץ מחסומים. הלוחמים שישבו במשוריין נפגעו, אבל לא כולם נהרגו מיד. "ראינו אותם במשקפת, על הדרך", העיד טבנקין. "לא חילצנו אותם. עד כמה שידוע לי הם פוצצו את עצמם בעזרת חומר נפץ. אני נושא בתוכי את הידיעה שהפקרתי פצועים בשדה. זה לא עניין של אשמה, לא עניין אישי. אתה יודע שנשארו פצועים, ולנושא הזה אין תשובה, כמו שאין תשובה למוות". שלושה פצועים שכבו בצדי הדרך. הערבים הרגו אותם.

בספרו "יומנו של חייל" כתב רפאל איתן (רפול), שהיה אז סמל במחלקתו של דוד אלעזר: "מהמחלקה שלנו נהרגו ארבעה חיילים. זה היה טֶבח. לא הייתה התארגנות שלנו להתקפת נגד, אף לא לחילוץ הנפגעים. אחד הנהגים שהסתתר בקרבת מקום ראה וסיפר שהערבים התעללו בפצועים ואחר כך שפכו עליהם דלק והציתו אותם".

עובד מיכאלי, מפקד מחלקה בגדוד החמישי, כתב בזיכרונותיו: "יורם טרבס פקד לפוצץ את המשוריין על פצועיו ועליו עצמו". הקריין של רדיו דמשק סיפר שהערבים המקומיים פחדו להתקרב למשוריין של גולדיס, וששלושה קצינים עיראקים ניגשו אליו, הציתו אותו ונהרגו.

נוטרים מירושלים, בפיקודו של הסמל ראובן לנגר (תמיר), הגיעו לשדה הקרב בטנדר נוטרים ובמדים, אספו 12 פצועים, הביאו אותם לחולדה, וחזרו אל שרידי המשוריין של גולדיס וטרבס. תמיר סיפר לי: "מצאתי את עצמי לבדי בשדה, הולך ברגל לרחובות, שם שירת אבי כקצין במשטרה. אבי שלח שני משוריינים עם שוטרים לשדה הקרב".

זה היה טבח. רפול (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח)זה היה טבח. רפול (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח)

בלילה שבין 31 במרץ ל־1 באפריל ראה יעקב אטיאס את הלהבות שעלו מהמשוריין של גולדיס וטרבס: "המשוריין בער עם הפצועים, והמפקדים לא נתנו לנו שום הסבר". ב־31 במרץ אחרי הצהריים הגיעו לחולדה שתי שריוניות בריטיות. מפקדן דיווח לממונים עליו ששני משוריינים, משאית וטרקטור בוערים, ונסע לשטח. עמוס חורב וגבריאל ("גברוש") רפפורט נסעו אחריו בטנדר.

חורב: "המשוריין עדיין בער. הערבים עמדו במרחק 20 מטר מאיתנו. המפקד הבריטי אמר לי, אתם לא מבינים שהעניין אבוד? מדוע אינכם מבקשים מאנגליה לבוא להציל אתכם?'. 'עוד נראה אם העניין אבוד', עניתי". גברוש רץ בתקווה למצוא מישהו חי, אבל הערבים ירו, והבריטי, חורב ורפפורט הסתלקו.

ב־1 באפריל בא מישאל שחם לחולדה ודרש מהמפקדים לאסוף מיד את הגוויות. לפי עדותו באוזניי, אמרו לו המפקדים שזה לא תפקידם, והוא כפה עליהם, כנציג המטכ"ל, למלא את פקודתו. אורי בן־ארי ופקודיו יצאו במשוריינים לשדה הקרב. אחדים מהם ראו גוויות מחוללות בפעם הראשונה בחייהם, ונתקפו בהלם.

מפקד משטרת רמלה נענה לבקשתו של מפקד האזור, זלמן פלג, ושלח שוטרים בריטים לשדה הקרב. הם אספו את הגוויות והביאון לחולדה. בסך הכל נהרגו בקרב על השיירה 22 לוחמים יהודים, חלקם התאבדו, ו־16 נפצעו. ליד קבר האחים הפתוח בחולדה נשבע בן־ארי לנקום את דמם.

זלמן פלג כתב: "יומיים אחרי הקרב עמדנו, כמה אנשים, לפני השער, לפנות בוקר, וראינו דמות מתקרבת מהשדות בדרום. השדות האלה היו שייכים לערבים. דרכנו את הנשק. כשהיה יותר קרוב הבחנו שהאיש צולע, ואחר כך ראינו שזה יהודי. הכנסנו אותו פנימה ולקחנו אותו למרפאה. הוא סיפר שהוא מלוחמי השיירה, נפצע ונשאר בשטח. ערבים לקחו אותו לאיזה מקום וקשרו אותו לעץ. הוא הצליח להשתחרר ולהגיע לחולדה. מפקדי הפלמ"ח חקרו אותו. לא היה נעים להם סיפור קורותיו. ביקשו ממנו לעזוב את המקום והעבירו אותו הלאה, ואחר כך לבית חולים".

היה זה ש"ב, בן 20, שעלה לארץ ישראל מקפריסין שלושה חודשים לפני כן. ולטר יעקובי סיפר שבבית החולים סיפר להם אחד הפצועים, עולה מפולין, כי הוא השבוי שהצליח לברוח.

הפקרת חיים גולדיס ופקודיו הייתה אחת ההחלטות החמורות ביותר בכל מלחמות ישראל. הם ביקשו עזרה, וביניהם ובין רוב חבריהם הפרידו רק כמה מאות מטרים. היה אפשר להגיע אליהם, אפילו ברגל, וליוסף טבנקין ולפקודיו היו משוריינים. אחרי שנים, שאלה לוחמת הפלמ"ח עטרה דור־סיני, לפי עדותה, את טבנקין: "למה לא חילצתם?", ולדבריה "הוא אמר שלא היה אפשר. הוא הסביר שהיה לו שיקול דעת אם להציל את כל הפלוגה. זה מה שהוא ענה, והתשובה לא סיפקה אותי".

המטרה הושגה. מבצע נחשון (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח)המטרה הושגה. מבצע נחשון (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח)

אחרי הקרב אושפז יפה בבית חולים. טבנקין וסגנו חורב נטשו את החיילים מוכי ההלם ונסעו לתל אביב להציל את כבוד הפלמ"ח ואת המשך קיומו בטרם יקבל בן־גוריון דיווח מלא על ההתרחשויות ותהיה לו עילה לפרק את חטיבת "המחץ" של ארגון ההגנה. הם דיווחו על הקרב לראש המפקדה הארצית של ההגנה, לישראל גלילי ולקצין הקשר בין הפלמ"ח, למטכ"ל ולרבין - בלי לספר להם על הפיגוע באוטובוס הערבי, על הפקרת האנשים שהיו במשוריינים ועל התאבדותם של גולדיס ופקודיו.

טבנקין אמר לגלילי ולרבין לפי עדותו באוזניי: "כך אי אפשר להמשיך". מסיפורי טבנקין וחורב הבין גלילי שהערבים שולטים על הדרך לירושלים, ומיהר לביתו של בן־גוריון שבו התקיימה ישיבה של המנהיג עם ראשי האגפים במטה הכללי, שדיווחו שירושלים נצורה.

לאחר ששמע את גלילי שדיווח את שמסר לו טבנקין, החליט בן־גוריון להקדיש את הישיבה לבעיית ירושלים ואמר: הדברים שאתם רוצים לומר חשובים, אבל אם תיפול ירושלים, תהיה זאת מכת מוות ליישוב העברי, והערבים יודעים זאת. עלינו להציל את ירושלים. לגייס 1,500 אנשים מכל הארץ, לפרוץ את הדרך, להבטיח את מעבר השיירות.

מצבה של ירושלים אינו קשה כל כך, טען ידין. אסור לסכן את החזיתות האחרות. בן־גוריון עמד על דעתו. ידין ביקש שהות להתייעץ עם עוזריו. ב"בית האדום", במרחק דקות מעטות מבית בן־גוריון, הורה ידין לעוזריו, משה בר־תקווה וישראל בר, ולראש מחלקת המודיעין שלו, עזרא עומר, לתכנן את מבצע פריצת הדרך לירושלים, וחזר לבית בן־גוריון לישיבה, שקולות נכאים נשמעו בה.

יוחנן רטנר דיבר על אפשרות פינוי יישובים לשם חיסכון בכוח אדם, והטיל ספק באפשרות פריצת הדרך לירושלים. ידין הציע לגייס למבצע פריצת הדרך 500 איש. "מדוע לא 5,000?", שאל בן־גוריון.
ידין: "מפני שאין די נשק. אין די מפקדים, ואין די לוחמים. לא ניקח מהיישובים את כל הלוחמים והנשק".
בן־גוריון: "ניקח מהיישובים גם לוחמים, גם נשק וגם מרגמות. השאלה הבוערת היא המלחמה על ירושלים. והכוח שאתה מכין אינו מספיק. אם תיפול ירושלים, כל השאר לא חשוב".
ידין: "אינני מסכים שאדם שלא ראה מרגמה בפעולה, שאינו יודע כמה מרגמות יש ואיפה נוח להשתמש בהן, ייתן הוראה לשלוח מרגמות".

לאחר מכן ידין העיד: "החלטתו גרמה לנו ממש לתדהמה. הוא קרא מיד למפקדי המחוזות של ההגנה ואמר לכל אחד מהם: 'אני רוצה שתיתנו 200 רובים מכאן, 300 רובים משם. כך וכך מקלעים ממקום אחר. תוציאו מהסליקים, תיקחו מהיישובים'. גם הם היו המומים. בעבר לא היו רגילים שהמטה הכללי או המפקדה הארצית מתערבים יותר מדי בענייני הנשק... בן־גוריון המשיך ואמר: 'זה המבצע. בלי זה אין ירושלים. כל מה שפה הוחלט - תעשו. אני נותן את כל הגיבוי וההסכמות'. הייתי אומר שזו אחת ההחלטות שהייתה בעלת משמעות היסטורית. זו הייתה ההתערבות הבן־גוריונית החיובית ביותר, המכרעת ביותר, בתקופת פרה־המדינה".

ידין לא הגזים בחשיבות ההיסטורית של התערבות בן־גוריון, אך גם לא דייק. עד המפגשים שלי עם בן־גוריון, בשנות ה־70 הראשונות של המאה ה־20, הוא לא היה מודע לדיווחי השקר של מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח לישראל גלילי, ולא על סיבות כישלון שיירת חולדה, ולא על הסיבה בגללה הייתה הדרך לירושלים חסומה. מכאן, שבן־גוריון פעל על סמך "פייק ניוז", ולכך יש משמעות רבה בהבנת האופן שבו התנהלה המלחמה.

גם המועמד לתפקיד הרמטכ"ל, יוחנן רטנר, שנכח בישיבה בביתו של בן־גוריון, וכידין - לא ידע דבר על מהלכי טבנקין, כתב בזיכרונותיו: "במעשה זה נתן בן־גוריון דחיפה שהשפיעה על כל ההתפתחויות בחודשים הבאים. יש שאני מהרהר כי הייתה זו 'שעתו היפה'". אך בוודאי שלא הייתה זו שעתם היפה של המועמד לרמטכ"ל והרמטכ"ל בפועל, שקיבלו החלטות בלי לדעת את העובדות בשדות הקרב. אומנם הם נמצאו בחברה טובה, לא רק בכל מלחמות ישראל, אלא בכל המלחמות בהיסטוריה. על עדויות כאלה מסתמכים ההיסטוריונים, ויוצרים תרבות צבאית מיתולוגית.

המטרה הושגה. מבצע נחשון (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח)המטרה הושגה. מבצע נחשון (צילום: אוצר תמונות הפלמ''ח)

כל אותו לילה ישב בן־גוריון עם רוב אנשי המטכ"ל ב"בית האדום", ותכנן איתם את המבצע. הוא שאל: "מי יכין את הכוח למבצע?". מבטו נח על אליהו בן חור, שלא היה ממקורביו: "מה דעתך להיות קצין מנהלה?", שאל אותו.

"למה לא?", השיב בן חור בשאלה והתעלם מקריצות העיניים ומתנועות הידיים של חבריו, שסברו כי מוטב לו להשהות את תשובתו. בן חור יצא מהחדר על מנת להתחיל בהכנת המערכת הלוגיסטית של המבצע, והטיל על ראשי האגפים ועוזריהם משימות - לגייס מכוניות, נשק וציוד, מזון ואספקה. ידין הציע שם למבצע - "נחשון", על שם נחשון בן עמינדב משבט יהודה, שעל פי הסיפור המקראי קפץ ראשון לים סוף עוד בטרם נבקע לשניים.

הוצע שמפקד המבצע יהיה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. אלון הוא מפקד השדה המוכשר ביותר והבכיר ביותר, ולא היה מרותק לגזרה מסוימת, הסביר ידין, והוא יביא למבצע יחידות וציוד מהפלמ"ח. אלון שהה אז בגוש עציון, לשם חש בקשר לפרשת שיירת נבי דניאל, וידין שלח אליו פקודה: "אתה מתמנה למפקד פעולת 'נחשון'".

מתכנני המבצע ניסחו את מטרותיו: "א) להעביר שיירה ולהבטיח את שלומה. ב) לפתוח את הדרך לירושלים על ידי פעולות תוקפניות נגד בסיסי אויב על מנת להעביר שיירות נוספות". בסביבות לטרון חנו צבא וכוח משטרה בריטיים, לכן לא היה אפשר להשתלט על הקטע החיוני הזה. אך המתכננים הניחו שנוכחות הבריטים תרתיע את הערבים מפגיעה בשיירות בקטע הנ"ל.

הם חילקו את המבצע לשתי גזרות: המערבית, מחולדה עד לטרון, והמזרחית, משער הגיא עד קריית ענבים. קטע קריית ענבים-ירושלים לא נכלל במבצע, אף שהכפרים הערביים קסטל, קולוניה ודיר יאסין שלטו על הכביש בקטע הזה, ואף שחטיבת עציוני - שהקטע היה בתחום אחריותה - נחשבה ליעילה פחות.

רוב משימות התקיפה תוכננו נגד מחנה הצבא שבוואדי צראר, ונגד הכפרים חולדה הערבית ודיר מוחסין, שבקטע חולדה־לטרון, ורוב משימות האבטחה ותפיסת המשלטים תוכננו לקטע שבין שער הגיא לקריית ענבים. לקטע לטרון-שער הגיא לא הוקצו כוחות ומשימות, על אף נוכחותו של הכפר הגדול דיר איוב, שממנו יצאו חוליות הפיגוע בשיירות.

במרץ 1948 זה נראה רחוק. הכרזת המדינה (צילום: לע''מ)במרץ 1948 זה נראה רחוק. הכרזת המדינה (צילום: לע''מ)

גם לכיבוש הכפרים סריס (בסופו של שער הגיא), קסטל וקולוניה - ששלטו על הדרך - לא הוקצו כוחות. את המחדלים הללו אפשר לייחס לאי־הבנתם של המתכננים את כל מרכיבי מלחמת הדרכים, למודיעין לקוי, לדיווח לא אמין על פרטי כישלונות השיירות, להגזמה בהערכת הכוח הערבי, ולרתיעה מפני כיבוש כפרים ערביים (ב־4 באפריל החליט המטה הכללי: "ידין יורה למבצעי הפעולה להשתדל, עד כמה שהדבר אפשרי, להיאחז בקרבת הכפרים ולא לכבשם. באין אפשרות אחרת - לכבשם").

הוחלט שהפלמ"ח יפריש למבצע את כל אנשיו החונים בחולדה ובקריית ענבים, ועוד 150 איש; אגף כוח אדם ישלח 20 חניכי קורסים; חטיבת גבעתי תקצה שתי פלוגות; חטיבת אלכסנדרוני פלוגה אחת; וחטיבת קרייתי פלוגה אחת.

בסך הכל ישתתפו במבצע 1,440 לוחמים בשלושה גדודים. גדוד בפיקוד חיים לסקוב (מפקד קורס הקצינים בנתניה) יפעל בגזרה שבין חולדה ללטרון; גדוד בפיקוד יוסף טבנקין (מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח) יפעל בגזרה שבין קריית ענבים לשער הגיא; גדוד בפיקוד אלדד אוורבוך (מפקד גדוד 54 של גבעתי) יהיה בעתודה.

לקצין המבצעים של "נחשון" מונה משה בר־תקווה; לקצין המודיעין מונה זרובבל ארבל; לאחראי לשיירה, מישאל שחם; לקצין המנהלה הראשי, אליהו בן חור; לקצין האפסנאות מונה אפרים בן־ארצי למרות התנגדות בן חור.

בלילה ההוא, בין 31 במרץ ל־1 באפריל, לן טבנקין במטה הגדוד הרביעי בקריה בתל אביב. לפני עלות השחר העירו אותו אנשי מטהו והודיעו לו: "אתה מפקד גזרה במבצע 'נחשון'". אפשר להניח שהוא לא היה מקבל את המינוי הזה אילו ידעו בן־גוריון וידין איך תפקד בקרב שיירת חולדה. הם גם לא נפגשו איתו אז. מהפיקוד העליון פגש אותו רק ישראל גלילי, חבר תנועתו הקיבוצית (הקיבוץ המאוחד) ומפלגתו, מפ"ם.

ב־1948 קיבלו יגאל ידין וצמרת הביטחון את כל הדיווחים מהמפקדים שהשתתפו בקרבות. מקורות בלתי תלויים לא היו להם. כשנסתיימה מלחמת העצמאות היה טבנקין מפקד חטיבה. אחרי שנים הודה ידין שמקצת מאירועי שיירת חולדה נודעו לו רק אחרי מלחמת העצמאות, כשהיה רמטכ"ל, והקדיש חלק מזמנו לחקר אירועי המלחמה.

קרב שיירת חולדה היה "הקש ששבר את גב הגמל" במלחמת הדרכים. למידע הלא מדויק שקיבל בן־גוריון על קרב זה הייתה תוצאה חיובית דווקא: מבצע "נחשון", שתרומתו לניצחון היהודים במלחמת העצמאות אינה מוטלת בספק. אחרי קרב שיירת חולדה נטשו בן־גוריון וצמרת הביטחון את האסטרטגיה של דחיית ההכרעה.

האשמים באסון והאחראים לו לא נתנו דין וחשבון לאף אדם. הפרשה לא נחקרה בזמנו, גם לא בחוגים פנימיים של ההגנה, ולקחיה לא הופקו. 