הם עברו את השואה כילדים והבית החם והמוכר הפך לזיכרון רחוק, מותיר אותם עם מאבקי הישרדות וזיכרונות קשים שמלווים אותם מדי יום.
אחד מאותם "ילדי השואה" הוא אלי קינדלר (82) מהרצליה, שנולד ב־1938 בפולין לאם כימאית ולאב רופא. האב שירת בעברו כקצין בצבא האוסטרו־הונגרי. בצעירותו אביו של קינדלר הבין כי עתידם כיהודים באירופה מעורער וניסה למצוא דרך לעלות לארץ ישראל, אולם ללא הצלחה.
לאחר שפולין חולקה על ידי הגרמנים לשלושה מחוזות, האב נשלח לעבוד כרופא במחנה השבויים בצד שבו שלטו הגרמנים, ואילו אשתו ושני בניו, אלי ואחיו, נותרו בצד שנכבש על ידי הרוסים. לאחר שנתיים שבהם לא התראו שבו והתאחדו בני המשפחה בגטו. לאחר ששוחררו הגיעה המשפחה לפרברי עיירה קטנה בפולין, שבה אישה טובת לב ובתה סייעו לה ולמשפחות נוספות להסתתר בעליית הגג.
"במשך שנה וחצי שכבנו צפופים, 16 נפשות בעליית גג, ללא יכולת להתרומם או לעמוד, וכל השיחות שלנו היו בלחש", משחזר קינדלר את אותם ימים קשים. "עד היום אני זוכר שגם אחרי שיצאנו מעליית הגג, במשך חודשים רבים אבי כלל לא יכול היה להזדקף, ואני המשכתי לדבר בלחש כי פשוט לא ידעתי שמותר לי לדבר בקול. במשך כל תקופת המלחמה אבי נשא בכיס חולצתו גלולות רעל, למקרה שייתפס על ידי הגרמנים, והעדיף להתאבד ולא להירצח על ידם".
משפחת קינדלר הגיעה לישראל ב־1946 ואלי, פנסיונר שעסק בביטוח, מתנדב כבר שנים ארוכות בתנועת של"מ (שירות לאומי למבוגר) של החברה למתנ"סים הארצית. לאחרונה הצטרף לליווי ותמיכה טלפונית לקשישים במסגרת הפרויקט "חבר בלב של"מ", כאשר במקביל הוא מעולם לא זנח את אהבתו לשיט, קייאקים וים. מחר, ביום השואה, יספר קינדלר את סיפור משפחתו במסגרת אירועי הזיכרון במרכזים הקהילתיים בהרצליה בשיתוף העירייה.
ק', שהעדיפה לא להיחשף בשמה המלא, נולדה בפולין במרץ 1940, חודשים ספורים לאחר תחילת המלחמה. את חודשי חייה הראשונים עברה עם משפחה בגטו לודז', כאשר בדרך נס הצליחו הוריה והיא לברוח מהגטו והגיעו לגבול רוסיה. אביה הצטרף לפרטיזנים לאחר שביקש ממשפחה נוצרית רחומה לדאוג לאשתו ולבתו התינוקת. האב הבטיח כי לאחר שהמלחמה תסתיים הוא ישלם למשפחה כסף. בשלב מסוים חייה של ק' התינוקת עמדו בפני סכנה ממשית, כאשר אמה נרצחה בפוגרום באוקראינה. דקות ספורות לפני האירוע הקשה שלפה אותה האישה מאותה משפחה נוצרית מידי אמה ובכך הצילה את חייה.
ק' גדלה במשך כמה שנים כנוצרייה מבלי לדעת כלל את זהותה האמיתית. "היו לנו חיים ממש קשים שם, בלי אוכל כמעט", היא מספרת. עם סיום המלחמה האישה העבירה אותה לבית יתומים, בתקווה שאחד מקרובי משפחתה שנותר יבוא לחפש אותה. באחד הימים הופיע אביה של ק', שחזר מהיערות, ולקח אותה אל משפחתו החדשה שהקים באותו הזמן. לאחר מספר שנים אביה ומשפחתו עלו לארץ והיא הצטרפה אליהם עם בעלה, שאתו התחתנה בגיל 17.5, בשנת 1957.
בשל הסכם השילומים, שהיה נהוג רק לעולים שהגיעו לישראל עד 1953, ק' מעולם לא זכתה להכרה ולקצבת ניצולי שואה, עד לפני כשנתיים, כאשר זכתה לסיוע מהמרכזים למיצוי זכויות ניצולי השואה של החברה למתנ"סים הארצית, שהוקמו בסיוע בנק הפועלים.
רותי מימוני, מנהלת המרכזים למיצוי זכויות בקריית גת ובלכיש, שהתגייסה לעזרתה של ק', מספרת כי "בוקר אחד היא מתקשרת אליי ואומרת לי שהגיעה אליה בדואר מעטפה גדולה וחומה. אמרתי לה: 'זהו, זכינו להכרה'. אין אושר גדול מזה לדעת שיכולנו לעזור לה לקבל את מה שמגיע לה".