השילוב של השפה העברית וההונגרית משונה מאוד. הנכדים שלי, דור שני של צברים, מכנים אותי ״סבא דוש״, ומתקשרים איתי בעברית בלבד. לפני ימים מספר, שמתי לב שמצירוף המילים הזה נוצר שם משפחה הונגרי נפוץ: סָבָדוֹש. אי שם, בעבר, הכרתי מישהו בשם זה. והנה הלוגיקה המורכבת של תאי המוח: נזכרתי בגֵזָה סבדוש בדיוק כאשר התכוונתי להעלות את זכרה של משפחת נחמן.

הנחמנים היו השכנים שלנו בפרנץ־ווארוש, ונחמן הבן, לאיוש, היה חבר טוב שלי. למדנו באותו בית הספר היסודי, וגם בבית הספר הריאלי וורשמרטי. הם היו משפחה קצת חריגה. האב היה נגר, ובבעלותו בית מלאכה ברחוב קיניז׳י. החברות שלי עם לאיה (לאיוש) התחזקה מאוד לאורך השעות הרבות שבילינו יחד בחצר המרווחת של בית המלאכה, על אף שהיינו שונים מאוד. ואולי דווקא השוני הזה קירב אותנו זה לזה.
לאיה היה נער נאה, עם עור כהה ושיער שחור.

פה, בארץ, אפשר היה לחשוב שמוצאו ספרדי. הוא לא היה תלמיד חרוץ או "חרשן", אבל נהנה משנות הנערות של יהודי בודפשט בשנות ה־30, שמח וטוב לב. אביו מיעט לדבר או לחייך, כאילו נשא עמו מעמסה כבדה. כעבור שנים התברר לנו מה הטריד אותו: האזרחות ההונגרית שלו, שאותה לא הצליח להסדיר. הוא הגיע לבודפשט מפולין, אחרי מלחמת העולם הראשונה (לאחר הסכמי ורסאי, יהודים רבים דוברי הונגרית הגיעו לשטחה של הונגריה ״הקטנה״ מהמדינות הסמוכות, ואכן לא תמיד קיבלו אזרחות מלאה - הערת המתרגם).

איור של נחמן, החברה ההונגרית (צילום: צילום פרטי)איור של נחמן, החברה ההונגרית (צילום: צילום פרטי)


גברת נחמן, טיפוס עליז ואנרגטי, ניהלה את בעלה, בנה, ואת בתם הקטנה אגי. הם היו מאושרים, באופן יחסי, כמובן. האב נהנה ממוניטין טוב, כבעל מלאכה מהדור הישן, ויצר רהיטי עץ אלגנטיים, קלאסיים, בעבודה ידנית מוקפדת. הוא עבד על פי הזמנות בלבד, והעסיק כמה שוליות. כאשר המשבר הכלכלי נתן את אותותיו, גברת נחמן החליטה להשכיר את אחד החדרים בדירתם המרווחת. באותם ימים כבר הייתי בן בית אצל משפחת נחמן, וכולנו היינו סקרנים לגלות מי יהיה השוכר.

וכאן מתחברת לסיפור דמותו של גזה סבדוש, שהזכרתי לעיל. אני זוכר אותו היטב, הוא היה איש צעיר צנום, סטודנט באוניברסיטה. ברגע שנכנס לחדר עם כל מזוודותיו המסתוריות, הזמין אותנו, שני הבנים, להיכנס אליו והראה לנו מה מסתתר בתחתית אחת המזוודות: רובה אוויר! מיד ניסינו אותו, וירינו למטרה עם כדורי נחושת קטנים.

כמה שהתרגשנו! כמעט גמגמנו מרוב התלהבות, ונשבענו ביקר לנו שלא לגלות להורים דבר. אבל זאת הייתה רק ההתחלה של ״פלאי הדוד גזה”. גילינו שהוא מתפרנס בתור מדריך ספורט. שייסד מועדון קַשָתים, ובחורף לימד החלקה על קרח, לא רחוק מאיתנו בשכונה. לאיה ואנוכי היינו "חברים לשם כבוד" במועדון, ועל כך זכינו במבטים מלאי קנאה מיתר החבורה.

באותם ימים, בשנים האחרונות של הליברליות, היינו עדיין ילדים ולא התעניינו בשאלה מה עושה גזה סבדוש בביתה של משפחה יהודית. הוא היה כמובן נוצרי, אפילו ״טורוליסט״, חבר באיגוד הסטודנטים הלאומני הקיצוני. למרות זאת, נראה היה שהוא נהנה בחיקה החמים של משפחת נחמן ומהעוגיות המפורסמות של הדודה נחמן, וכנראה גם משכר הדירה המוזל.

***
לאיה, כאמור, היה תלמיד חלש ולעתים קרובות קיבל ציון נכשל ונראה היה שהוא עומד לנשור מבית הספר הריאלי וורשמרטי. סבדוש שוחח בעניין זה עם הוריו, והבטיח להם: ״תסמכו עליי, אני אטפל בנושא הזה”. וכך קרה, שבוקר אחד, באמצע שיעור גרמנית, המנהל לנקאי בכבודו ובעצמו נכנס לפתע לכיתה ופנה בקולו הרועם אל המחנך ההמום: ״מי זה לאיוש נחמן?״. היינו סמוכים ובטוחים שהוא עשה מעשה נורא.

לאיה הצביע בצייתנות. המנהל לנקאי סקר אותו בדקדקנות, ולפתע התחיל לחייך. ״זה אתה? הקַשָת האלוף? הרגע קיבלתי מכתב רשמי ממועדון הקשתות האוניברסיטאי על זכייתך בתחרות הקשתות הארצית. תוצאה נהדרת, בני! הבאת הרבה כבוד לבית הספר!״. המנהל, שהיה ידוע בדעותיו האנטישמיות שהלכו והקצינו, לחץ את ידו של חברי, שהסמיק מרוב מבוכה.

רק שנינו ידענו שמועדון הקשתות האוניברסיטאי בניהולו של גזה סבדוש, וכמובן תחרות הקשתות הארצית, לא היו רציניים במיוחד. אבל המניפולציה הצליחה: לאיה ניצל מסילוק, ותקופה ארוכה נהנה מהכבוד המגיע רק לאלופים.
זמן קצר לאחר מכן, השוכר בעל התושייה עזב את בית משפחת נחמן ונעלם מחיינו. כך עד עכשיו, עד שנזכרתי בו משום הכינוי שהדביקו לי נכדיי, ״סבא דוש״.

בודפשט בשנות ה-30 (צילום: Hulton Archive.GettyImages)בודפשט בשנות ה-30 (צילום: Hulton Archive.GettyImages)

***
הגענו כבר לסוף שנות ה־30, כשניגשתי לבחינות הבגרות. ההורים דנו בכובד ראש בעתיד הצפוי לנו, לאור החוקים האנטי־יהודיים, אבל אנחנו, הצעירים, ניסינו לנצל כל פיסה של נורמליות שנותרה. בדומה למשפחות רבות בבודפשט, גם למשפחת נחמן היה בית נופש בקרבת הדנובה, צריף קטן בפלשו־גד, שם ביליתי בתור אורח מוזמן קבוע את הקיצים היפים האחרונים. שחינו בדנובה, שטנו בסירה, בערב רקדנו, הסתובבנו באופניים, למדנו להכיר את כל אזור דנובה עד לווישגרד, כאילו היה זה כף ידנו.

הגברת נחמן טיפלה בנו, בנערים המתבגרים, הרעבים תמיד, בסבלנות ובעליצות. כמה מוזר: רק עכשיו אני מבין שהיא הייתה בת 35־40 לכל היותר, אבל לנו נראתה אישה מבוגרת. אגי, אחותו הקטנה של לאיוש, רצתה מאוד להשתתף בבילויים שלנו, אבל אנחנו, ״הגדולים״, לא הסכמנו. הדוד נחמן היה מצטרף לנופש רק במוצאי שבת, מותש, מדיף ריח של דבק עץ מבגדי העבודה שלו. הוא היה היחיד בכל הסביבה שלנו שידע לנבא את העתיד לבוא.

מבלי משים כמעט, סיימנו את מבחני הבגרות והפכנו לאנשים בוגרים בדיוק בשנת 1939. עד עכשיו, שנות הלימוד בתיכון השכיחו מאיתנו את המציאות המרה, אבל לפתע הבנו שלא נוכל יותר לחמוק ממנה.

כמובן שלימודים אקדמיים כבר לא באו בחשבון. המשפחות היהודיות כולן סבלו ממצוקה כלכלית הולכת ומחריפה, וההורים סמכו על יכולותיהם של הצעירים להביא פרנסה הביתה. הפתרון היחיד היה עבודת כפיים, אבל החוקים האכזריים הכשילו את הנוער האינטליגנטי אפילו בתחום תעסוקה זה.

כך הגעתי לבית המלאכה של הדוד נחמן. נגרות היא מקצוע יפה ומעניין, אבל לצד בעל המלאכה, בנו ושניים־שלושה שוליות, בני משפחה גם הם, לא היה מקום או פרנסה בשבילי. בכל זאת, עבדתי כמה חודשים בבית המלאכה ברחוב קיניז׳י, ויחד עם חברי הטוב שייפתי רהיטים ומשחתי אותם בלכה. במוצאי שבת ובימי ראשון ניסינו לבלות קצת, הפעם כבר בחברת נערות צעירות. לאיה נחל את ההצלחה הכי מרשימה: הוא היה בחור נאה, רקדן נהדר, אופטימיסט מלידה, ובעל חוש הומור בודפשטי אופייני. אף אחד מאיתנו לא חשב שהוא יהיה הקורבן הראשון של האסון הקרב ובא.

***
בשנת 1941 החברה ההונגרית מיהרה להתכרבל בחיקו החמים של הפשיזם בהתלהבות ובשיכרון חושים. בשנים הראשונות של הגיוס לעבודות הכפייה, רוב המשפחות היהודיות עדיין היו שלמות. בניגוד לכל היגיון, חשבנו שלנו לא יקרה מה שקרה בפולין וברוסיה הרחוקות.
חליתי וזמן מה הייתי מאושפז בבית חולים. לא ידעתי איזו מכה נחתה על משפחת נחמן. דאגתו הנושנה של האב התבררה כמוצדקת.

יום אחד, ללא כל אזהרה, הופיעו בביתם סוכני רשות ההגירה ועצרו את המשפחה ״הזרה״. באותם ימים רבבות יהודים שהגיעו להונגריה אך לא הסדירו את מעמדם, נעצרו ונשלחו למחנות מעצר מאולתרים. כעבור מספר ימים שוחררו הנשים, ביניהן הדודה נחמן והבת אגי. נראה היה שמדובר בבעיה זמנית שניתן לפתור, אבל לפתע הועברו הגברים אל מחוץ לגבולות הונגריה, ונמסרו לידיהם של הגרמנים. הם הגיעו לעורף החזית המזרחית, שם בוצעו הרציחות ההמוניות הראשונות.

נשים יהודיות בברזנצה בשנות ה-30 (צילום: Johann Schediwy)נשים יהודיות בברזנצה בשנות ה-30 (צילום: Johann Schediwy)


עברו חודשים עד שהתבהר מה עלה בגורלם של היהודים הראשונים שגורשו מהונגריה. הם נרצחו. חייל מכר פגש את הדוד נחמן ואת לאיה, בקמניץ־פודולסקי, ביום מותם. עד היום אינני מסוגל להעלות על הכתב אילו דברים איומים עוללו להם.

האם והבת עדיין קיוו לטוב, אבל פרנסתן נשללה מהן. בית המלאכה נתפס בידי השוליות הארים ״הנאמנים״ שהיו פעם מועסקיו של הדוד נחמן.
שלב אחר שלב הואצו ההתרחשויות הגורליות. גורלם של עובדי הכפייה שנשלחו לחזית באוקראינה לא הותיר בנו שום ספק באשר לעתיד לבוא. גם הדור שלי ״התגייס״. הגעתי לבור, מחנה כפייה ביוגוסלביה. שם שמענו שיהודי הונגריה הוכנסו לגטאות ונשלחו בהמוניהם למחנות.

***
השואה הסתיימה. כאחד הניצולים היחידים מטבח עובדי הכפייה בצ׳רבנקה, חזרתי לבודפשט. רחובותיה של עיר הולדתי היו עדיין מכוסים בגופות קפואות ובהריסות בתים. בני משפחתי כבר לא היו בחיים. רובם נשלחו לאותה צעדת מוות, שוולנברג כבר לא הצליח להציל.
ברחוב פודמניצקי פגשתי במקרה את הדודה נחמן ואת אגי. התחבקנו, אבל לא היה לנו מה לומר זה לזה. כל מה שאמרנו היה ש״אי אפשר להישאר כאן".

כעבור מספר שנים נפגשנו שוב בישראל: אגי ובעלה, פרופסור אריה לוי, היו מדענים בעלי שם. ידענו זה על קיומו של זה, אבל למרות העבר המשותף ואהובינו המנוחים, אנחנו לא נמצאים בקשר רציף. אין בנו מספיק כוחות נפש להעלות מהאוב את סיפורה של משפחת נחמן ואת סיפורה של משפחת גרדוש. 

תרגם מהונגרית: דוד טרבאי