אריה אבן, ניצול שואה, אב לארבעה, סב ל־18 נכדים וסבא רבא של נין אחד, הוא נפטר הקורונה הראשון בישראל, לאחר שנדבק בנגיף בבית הדיור המוגן שבו שהה בשנים האחרונות בירושלים.

ב־20 במרץ 2020 הלך לעולמו בגיל 88. “עד היום האחרון אבי היה צלול, אהב תרבות, מוזיקה, עיתונים”, מספרת כעת בתו. “הוא היה אדם פדנט וקפדן, עם הומור ציני מתוק. הוא אהב לצחוק ולנצל את הנאות החיים עד הסוף. בשגרה אבא היה מסתובב בבית קפה, בשוק, הולך לבדיקות, לטיפולים ולקניות. הוא ניהל אורח חיים רגיל ופרטי, מאוד לא קשור לדרמה הזו שהתפתחה סביב הפטירה שלו”.

מתי דיברת איתו בפעם האחרונה?
“הוא התאשפז במוצאי שבת, ביום שני חטף דום לב, אבל בגלל שהיינו בבידוד משפחתי, לא אפשרו לי לראות אותו. לאחר ההחייאה, כל הילדים והנכדים צלצלו אליו כדי לתת לו כוחות ולעודד אותו. אחרי זה, כשמצבו הידרדר, הוא פעם היה איתנו ופעם לא”.

אבן נולד בהונגריה בשנת 1932 למשפחה אמידה יחסית. “הוא בא ממשפחה טובה, בית שטיפח תרבות”, מספרת הבת. “לאחר שפרצה המלחמה אביו גורש למחנה עבודות כפייה של הצבא ההונגרי ומשם למחנה הריכוז מאוטהאוזן. אבא שלי ואחיו נשארו עם אמם בדירתם. בגלל שלסבא של אבא שלי היו קשרים בשגרירות השווייצרית, הוא שילם כסף כדי שיחביאו שם את אבא שלי ומשפחתו. כשנערכה בדיקה של הנאצים בשגרירות, הם הוברחו בתוך עגלה עם סוסה למרתף בחסות שגרירות שוודיה עד סוף המלחמה”.

עם קום המדינה עלה לארץ בגפו דרך תנועת “הבונים” עם עוד בני נוער. “זה היה מסע מפרך”, מספרת הבת. “הם יצאו מבודפשט דרך כמה ארצות לאיטליה, ומשם עלו לארץ באוניית ‘עצמאות’”.

בשנת 1950 התגייס לחיל האוויר ושירת כטכנאי מטוסים. “הוא אהב את התפקיד הזה. בשלב מסוים עבר למשרד החוץ, שם הכיר את אמא שלי”, מספרת הבת.

הוא דיבר על קורותיו בשואה?
“הוא דיבר, אבל לא שיתף יותר מדי. היה לו קשה לספר על זה. זה החזיר אותו למקומות כואבים. הוא גם לא רצה למסור עדות ב’יד ושם’. הוא לא רצה לחזור לזה, אבל אחרי מסע שכנועים של אחיו הוא הסכים למסור עדות של כמה דקות”.

זה השפיע על התנהגותו?
“הוא אהב להעניק מתנות וטיפים בצורה מוגזמת; למלצרים, לחברים, לאנשים שהוא עבד איתם. בגלל שהכסף של סבא שלו היה מה שהציל את חייו, הוא האמין שחשוב תמיד לתת כי אתה לא יודע מתי זה יציל לך שוב את החיים”.

אריה אבן (צילום: באדיבות המשפחה)אריה אבן (צילום: באדיבות המשפחה)

התכסה בקש

על פי נתוני הלמ”ס שפורסמו בינואר האחרון, בשנת 2020 נפטרו 17 אלף ניצולי שואה, מתוכם כ־900 מנגיף קורונה. אחד מהם הוא אברהם הרצברג ז”ל, שהלך לעולמו ב־8 באפריל 2020, שבוע אחרי יום הולדתו ה־96. הוא הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, נכדים ונינים. “דיברנו בדיוק לפני יום ההולדת שלו”, משחזר בנו, מיכה אשחר. “אחרי שנדבק הוא פונה לבית החולים ונפטר בערב פסח”.

הרצברג נולד באמסטרדם והתחנך בגן הילדים ובבית הספר בשיטת מונטסורי. אביו, אבל הרצברג, היה פעיל בתנועה הציונית בהולנד. בשנת 1940, כשהנאצים פלשו להולנד, הם הטילו סנקציות והגבלות, ובשנת 1942 החל הגירוש למחנות המעבר. “אמא של אבי מצאה מקומות מחבוא לו ולשתי אחיותיו”, מספר אשחר. “אבא הסתתר באותן שנים בחלק מהזמן אצל ידיד המשפחה, צייר בשם פיט קלאאס, ובהמשך אצל כומר הולנדי בשם פיטר מנצל. באותה עת נולד למנצל תינוק ראשון, ואבא שלי לימד את הכומר ואשתו כיצד לטפל בתינוק. אותו ילד, אגב, פאול מנצל, היום בן 78 ואנחנו בקשר טוב”.

אחרי המלחמה התאחד הרצברג עם משפחתו והצטרף לתנועת נוער לשם עלייה לארץ ישראל. הוא נשלח ללמוד עבודה חקלאית בחווה בדרום צרפת ומשם עלה ארצה באוניית המעפילים “יגור”. “האונייה נתפסה ואבא שלי הוגלה לקפריסין, שם ישב במעצר”, מספר בנו. “עם קום המדינה הגיע לארץ והספיק להשתתף במלחמת השחרור בתור איש קשר בחיל הים”.

בהמשך הגיע לקיבוץ גל־עד והתאחד עם אחותו, אסתר ארליך. הרצברג היה חבר קיבוץ ושימש כמורה. הוא למד חקלאות בירושלים, שם הכיר את אשתו, והזוג נישא בשנת 1957.

לאורך השנים אביך סיפר על מה שעבר בשואה?
“הוא לא סיפר את כל הפרטים, אבל היו הרבה דברים שהוא שיתף. היו לו כל מיני התנהגויות מהתקופה שבה היה רעב בזמן המלחמה. בנוסף, אבא היה רחב אופקים. אדם סקרן, לבבי, אוהב תרבות. היה לו הומור יבש, עם חיוך דק בזווית הפה”.

אברהם הרצברג (צילום: באדיבות המשפחה)אברהם הרצברג (צילום: באדיבות המשפחה)


“המוות שלו היה עצוב”, מספר אורן ריינזילבר, שסבו שמעון, ניצול שואה ואב שכול, נפטר מהנגיף ב־7 באפריל 2020 בגיל 97. “יש לי סיוטים בלילה מהימים האחרונים של סבא שלי כי אני לא יודע אם אולי הוא רצה כוס מים ולא היה מי שייתן לו. שלחתי את סבא שלי באמבולנס, לא הספקתי להיפרד ממנו אפילו. אף אחד לא חשב שהוא לא יחזור”.

שמעון ריינזילבר נולד בוורשה שבפולין. בהיותו בן 11 חודשים אביו נפטר, ומי שגידל אותו היה סבו יעקב, לצד אמו. בשנת 1940, כשהחלו ההפצצות על פולין, הוא היה בן 16. “הוא סיפר לי שסבא שלו שלח אותו לאסוף עצים מבתים שנפגעו מההפצצות כדי שישמשו כהסקה לחימום הבית, אבל כשסבא שלי חזר, הוא ראה שגם הבית שלהם הופצץ, וסבא שלו עמד שבור לב עם שק תפוחי אדמה שהצליח להציל מהבית”, מספר הנכד.

בהמשך הסב עבד במכרה פחם עד הגיעו לגיל 18, ואז התגייס לצבא הרוסי. “הוא נלחם בגרמנים ונפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי”, מספר הנכד. אחרי המלחמה חזר לפולין, אך לא מצא מאומה. “הכל היה הרוס ולא היה לו מה לעשות שם, אז הוא צעד ברגל לאיטליה וסיפר שבלילות הקרים והקשים הוא התכסה בערימות קש”, מספר נכדו.

באיטליה הכיר את צילה. השניים נישאו בשנת 1947 ועלו באוניית “התקווה” לארץ. “הבריטים הגלו אותם לקפריסין למחנה צבאי סגור, שם נולד בנו הבכור, יעקב, הקרוי על שם סבו. בגיל 20 יעקב נהרג במלחמת ההתשה, חצי שנה אחרי שקיבל אות מצטיין הנשיא”, מספר הנכד.

לאורך חייו עבד ריינזילבר ב”סולל בונה” ובהמשך הקים את תחנת הסיכה הראשונה בין אשקלון לאילת. “סבא שלי לא למד כלום, אבל הוא היה אמן וידע הכל”, מספר נכדו.

הוא דיבר על קורותיו בשואה?
“עד הרגע האחרון הוא היה מספר סיפורים שחווה שם ולא הסתיר. הוא שפך את הלב ותיאר כל מה שקרה לו. אני כואב את הדרך שבה הוא נפטר”.
שמעון ריינזילבר (צילום: צילום פרטי)שמעון ריינזילבר (צילום: צילום פרטי)


אילנה אזולאי, שגרה בשנים האחרונות בדיור מוגן בחיפה, הייתה בת 93 כשנפטרה. “היא הובהלה במצב קשה לבית החולים, ואחרי פעמיים שראינו אותה, היא נפטרה, וזה עצוב וכואב שכך היא הלכה”, אומרת בתה אורנה קירש.

אזולאי נולדה כאילנה אברמוביץ’ בבוקרשט שברומניה, בת למשפחה אמידה. “זו הייתה משפחה יהודית ששמרה מצד אחד על המורשת היהודית, אבל מצד שני הייתה מעורה בתרבות של הגויים. בני המשפחה למדו בבית ספר נוצרי, והיו להם חברים נוצרים”, מספרת הבת.

בהיותה ילדה עברה המשפחה לעיר יאסי, שבה האב ניהל מסעדה וחנות מצליחות. “כשהגיעו הנאצים, סבא שלי נלקח למחנה עבודה בכפייה, ואחד הלקוחות הקבועים שלו הסתיר את אמי ומשפחתה, תחילה במרתף ובהמשך בעליית הגג, עד סוף המלחמה”, מוסיפה הבת. “בשלב מסוים סבא שלי הצליח לברוח ממחנה העבודה והצטרף למשפחה”.

בשנת 1947 ניסתה המשפחה לעלות לארץ באונייה “פאן קרסנט” והגיעה לנמל חיפה, אך נתפסה בידי הבריטים והוגלתה לקפריסין. “שם אמא שלי, בת 20, עבדה כמזכירת מחנה קבלת העולים עד שבשנת 1948 עלתה המשפחה לישראל והתגוררה ביפו”, היא מספרת. “אמא התגייסה לצה”ל ושירתה בחטיבת אלכסנדרוני, שם הכירה את אבי שמואל אזולאי, דור שמיני בארץ מצפת”.

הזוג נישא והתגורר בחיפה. האם עבדה כמנהלת חשבונות בעיריית חיפה עד פרישתה לפנסיה. “היא הייתה אשת חיל”, מספרת הבת. “גם עבדה, גם גידלה אותנו וגם טיפלה באבא שלי שהיה חולה בגיל צעיר יחסית. שום דבר לא היה קשה בעיניה לאחר מה שחוותה בחייה. היא הייתה עצמאית וחזקה. היא לא סיפרה על מה שקרה לה בשואה עד לשנים האחרונות, כשאלפי יוצאי רומניה הוכרו כניצולי שואה”.
אילנה אזולאי (צילום: באדיבות המשפחה)אילנה אזולאי (צילום: באדיבות המשפחה)

חזר לקבר

בערב שמחת תורה האחרון הובא למנוחות הרב יחזקאל אייזנברג בן ה־93, מחשובי חסידי גור, ימים ספורים לאחר שנדבק בנגיף קורונה, כשהוא מותיר אחריו 11 ילדים. “זה היה הניצחון שלו על הנאצים”, מספר נכדו, העיתונאי החרדי אברהם דוב גרינבוים. “הנאצים השמידו את כל משפחתו, והוא עלה לארץ לבדו והחליט לנצח אותם בכך שייצור משפחה מורחבת, וכך עשה”.

אייזנברג נולד בקונסטנטין, פרבר בעיר לודז’ שבפולין, למשפחה מחסידות גור. כשפרצה השואה היה בן 12, ואת בר המצווה שלו ציין בגטו לודז’. “אבא שלו לימד אותו בגטו להניח תפילין”, מספר הנכד. “בשנת 1942, בשיא המלחמה, אביו נפטר מרעב, וסבא שלי והיהודים שהיו בגטו קברו אותו. לפני עשור הוא חזר לאותו מקום שבו זכר שקבר את אביו והקים שם מצבה. הוא זכר בדיוק איפה הוא קבר אותו”.

לאחר מות אביו, נשלחו אמו ואחיו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו. “בזמן שהוא היה בגטו הוא חפר לעצמו ולאחרים בורות קבורה בהוראת הנאצים”, מספר נכדו. “רגע לפני שהם הגיעו אליו, הוא הצליח לברוח והסתתר בין מצבות הקבורה ובמקומות מסתור שהכיר בגטו כמו כף ידו, וכך ניצל”.

עם תום המלחמה רצה לעלות לארץ, אך כיוון שהיה בן 18, נאלץ לזייף את תעודת הלידה שלו כדי להתקבל לתנועת הנוער שדרכה עלה בשנת 1945 לארץ. “הוא פגש בחורי ישיבה מחסידות ויז’ניץ שלקחו אותו לתל אביב, נתנו לו בית חם", מספר הנכד. "יום אחד הרבי מוויז’ניץ ביקש מסבא שלי לנסוע לאדמו”ר מגור בירושלים. האדמו”ר אמר לו: ‘אתה שייך אלינו’. זו הייתה זכות גדולה עבורו לשמוע את האדמו”ר אומר זאת”.

בהמשך הוא התחתן עם שפרה, ניצולת שואה גם היא, ועבד בשלל עבודות. “הוא מעולם לא שכח מאיפה הוא בא”, אומר הנכד.

מתי פגשת אותו בפעם האחרונה?
“בין הגל הראשון לגל השני של הקורונה, כל המשפחה עלתה אליו. הוא היה צלול, ישב ולמד תורה. הוא הגיש לנו שתייה ופירות וסיפר לי שהוא ביטל את המנוי ל’המודיע’ (עיתון חרדי יומי – ד”פ) כי טען שכתוב שם רק על צרות ועל קורונה, וזה דיכא אותו. הוא שמר מאוד על עצמו לאורך כל תקופת הקורונה. בתוך ימים ספורים מהידבקותו הוא נפטר. המוטו שלו היה לא להיכנע אף פעם. תמיד להתחיל מחדש, גם במצב הכי קשה ודפוק. זה גם מה שהוא עשה, וככה נזכור אותו”.  

יחזקאל אייזנברג (צילום: באדיבות המשפחה)יחזקאל אייזנברג (צילום: באדיבות המשפחה)