“לא היו לי רגעים איתך, אבא, וגם אין לי זיכרונות ממך". מאור כהן כותבת לאביה מאיר כהן ז"ל שנפל לפני שנולדה

מאור כהן, בתו של חלל צה''ל (צילום: צילום פרטי)מאור כהן, בתו של חלל צה''ל (צילום: צילום פרטי)

“אבא שלי, נפטרת חודש לפני שנולדתי, כשאמא הייתה בחודש התשיעי איתי. איבדתי חלק גדול מהלב שלי, חלק גדול מהחלומות שלי וחלק גדול מהעתיד שלי. לא היו לי רגעים איתך, אבא, וגם אין לי זיכרונות ממך. 27 שנים שאני ילדה בלי אבא. באזכרה של החודש שלך נולדתי, ומאז עברתי מיליון שינויים".

"בחלקם התבגרתי ובחלקם נשארתי הילדה הקטנה שלך. 27 שנים שאני ממשיכה אותך. 27 שנים שחשתי מהי קנאה שבאה מתוך געגוע. 27 שנים בלי לקרוא לך ובלי להתקשר לשאול לשלומך. בלי לשמוע ממך ייעוץ או אפילו צעקה. בלי חיבוק ובלי נשיקה, ואין סוף למחשבות. הכאב אותו כאב. התסכול אותו תסכול. איך אומרים שלום ונפרדים כשיש עדיין כל כך הרבה מה להגיד ולהספיק? השארת לי בור שלעולם לא יתמלא, בור של אהבת בת לאבא. חוסר ידיעה עצום".

"אני יודעת שהיעדרותך הפכה אותי, באופן כלשהו, למי שאני. ניתנה לי המסוגלות לראות אור וליצור מכל אירוע משמעות ושמחה, לבחור בצד של אופטימיות ותקווה; עבורי ועבור האנשים שאני פוגשת בשבילי החיים. אני יודעת שאתה כאן איתי והמתנה הכי גדולה שיכולת להעניק לי היא החיים והמשפחה. תמיד להיות אופטימית ולהבין שזוהי דרך העולם וכל אחד הולך בזמנו".

מבטיחה לך להמשיך להיות הכי חזקה ולתת לך להיות גאה בי גם כשאתה לא קרוב. אני אמשיך להרגיש שאתה כאן מאחוריי, דוחף אותי קדימה להצלחה, עוזר לי לשמור על אמא, לאחד את כולם ובעתיד גם להקים משפחה. אהוב יקר שלי, אתה נוכח בכל יום בחיי. אני נושאת את זכרך בשמי לעד.
מאור".

רב סמל ראשון מאיר כהן ז"ל נפל ב־20.1.1993 בעת מילוי תפקידו. בן 32 היה בנופלו.

רב סמל ראשון מאיר כהן ז''ל נפל ב־20.1.1993 (צילום: באדיבות המשפחה)רב סמל ראשון מאיר כהן ז''ל נפל ב־20.1.1993 (צילום: באדיבות המשפחה)

“אבא ואמא תמיד אומרים שהיינו יכולים להיות החברים הכי טובים". ג’ני פולוצקי כותבת לאחיה מקסים קוצגה ז"ל שנפל לפני שנולדה

ג'ני פולוצקי, אחיה מקסים נהרג לפניה שנולדה (צילום: צילום פרטי)ג'ני פולוצקי, אחיה מקסים נהרג לפניה שנולדה (צילום: צילום פרטי)

“היי אח שלי, יום הזיכרון מתקרב. מוזר, יום הזיכרון ולי אין שום זיכרון, אני חיה מזיכרונות של אחרים: של אבא, של אחותי. אבל יש לי געגוע. אומנם אחר, אבל חזק. געגוע שקשור לדם, לנשמה".

"אבא ואמא תמיד אומרים לי שאני מזכירה אותך, שהיינו יכולים להיות החברים הכי טובים בעולם ואני מאמינה להם, אני איפשהו מרגישה את החיבור הזה, ואולי בגלל זה מצאתי את עצמי עם המדים הירוקים של מג״ב, מסתכלת במראה ורואה את המדים שלך. אומרים שהיית שוטר טוב, כולם התפעלו ממך, כמה פרצת קדימה וכמה מקסים היה מוכן לכל משימה. אני מאמינה שאני ממשיכה את דרכך בלהיות שוטרת טובה, בלהיות גאה במדי המשטרה ובשירות המדינה שלנו. חושבת עליך כל יום וכל לילה, מנסה להמיר את הגעגוע שלי בזיכרון על הנשמה שלך המחוברת לשלי".

רב שוטר מקסים קוצגה ז"ל ממשמר הגבול נפל ב־8 ביוני 1994 בעת מילוי תפקידו. בן 21 היה בנופלו.

רב שוטר מקסים קוצגה ז''ל ממשמר הגבול נפל ב־8 ביוני 1994 (צילום: באדיבות המשפחה)רב שוטר מקסים קוצגה ז''ל ממשמר הגבול נפל ב־8 ביוני 1994 (צילום: באדיבות המשפחה)

“לו רק יכולתי פעם אחת אותך לחבק". דני רזינסקי כותב לאביו דני רזינסקי ז"ל שנפל לפני שנולד

דני רזינסקי, אביו נפל טרם נולד (צילום: צילום פרטי)דני רזינסקי, אביו נפל טרם נולד (צילום: צילום פרטי)

"אבא שלך מת", אמרו לי כשהייתי קטן.
 "נהרג במלחמה ולא יראך כחתן".
ומאז חלפו שנים רבות וגדלתי.
תעודת בגרות לי יש ואפילו התחיילתי.
אך פינה חמה תמיד אשמור בלב
לאדם שלו חי, כל כך הייתי אוהב.

וממנו נשארו לי רק תמונות וסיפורים
על קרבות בהם נלחם, על מותו מול המצרים.
ופעמיים בשנה ישנן האזכרות
בהן נוסעים כולנו לבקרך בבית הקברות.
עומדים שם אנחנו שפופים ובוכים,
לא מאמינים שממך נשאר רק קבר אחים.

וכשנגמרת האזכרה, כמו חוזרים לשגרה,
אך גם היא לא ממתיקה את הגלולה המרה.

לו רק יכולתי פעם אחת אותך לחבק
לקרוא לך אבא ואיתך לשחק,
אך לקחו אותך ממני עוד כשהייתי עובר,
ולשמוע עליך מאחרים זה כל מה שלי נותר.

והרבה פעמים אני רוצה לצעוק שזה בכלל לא פייר,
למה זה לא קרה למישהו אחר?
אך יודע אני שלא ניתן להשיב את שקרה,
ומותו של אב לא אאחל גם לאדם הכי רע,

ואם רק פעם אחת אולי תשמעני:
"אני אוהב אותך! אבא דני".

סמל דני רזינסקי ז"ל נפל ב־8 באוקטובר 1973 במהלך קרבות הבלימה הקשים בסיני במלחמת יום הכיפורים. בן 27 היה בנופלו.

סמל דני רזינסקי ז''ל נפל ב־8 באוקטובר 1973 (צילום: צילום פרטי)סמל דני רזינסקי ז''ל נפל ב־8 באוקטובר 1973 (צילום: צילום פרטי)

“במשך שנים מיעטו בבית לדבר על קורות חייך". שולה חבר־שחר כותבת לדודה יהושע חבר ז"ל שנפל בהיותה בת יומיים

שולה חבר־שחר, דודה יהושע נפל בהיותה בת יומיים (צילום: צילום פרטי)שולה חבר־שחר, דודה יהושע נפל בהיותה בת יומיים (צילום: צילום פרטי)

“יהושע, דוד יקר שלי.
“לצערי הרב לא זכיתי להכירך, אך כל חיי ליוו אותי סיפורים וזיכרונות עליך. איש משפחה אהוב, עניו וצנוע. נולדתי בעיצומה של מלחמת השחרור, ואתה הגעת לשעה קלה כדי לראות אותי בבית היולדות. בני המשפחה התחננו בפניך: ‘הישאר עוד קצת’, אך אתה מיהרת לחזור אל שדה הקרב ושם נפלת כחייל בגדוד קרייתי במלחמה על כיבוש העיר רמלה. לצערי, מקום קבורתך לא נודע למעלה מ־60 שנה.

הזיכרונות הצרובים בראשי לנצח הם של סבתא, אמך, שלא הפסיקה לבכות כשבידיה תמונתך. הצלקת הזו ליוותה אותה עד יום מותה. אבי, אחיך דוד, שתמיד היה גבר חזק, בכל יום זיכרון התפרק בבכי ובדמעות. הוא כאב את העובדה שאין לו קבר בשביל לעלות אליו ולהתפלל עליך.
במשך שנים מיעטו בבית לדבר על קורות חייך כי זה היה כואב מדי וריחף כעננה יוקדת עצבות שייסרה את סבתי ואת אבי עד יומם האחרון. התמונה שלך, יפה בלורית, טוהר ותואר עם השפם המסודר, שמורה אצלי עד היום בבית ותמיד מזכירה לי את הדוד שלא זכיתי להכיר. הדוד שלא נכח בזמנים שהתחתנתי, שילדיי נולדו והתחתנו, שלא זכה להחזיק את ידו של אבי בזמנים הקשים, ואילו לא היה נקטף בגיל כל כך צעיר יכול היה להיות עמוד תווך במשפחה. לא הכרתי אותך אבל הדמות שלך הייתה ועדיין שזורה בתוך חיי. סיפור גבורתך ליווה ומלווה אותי, את אחיותיי, את ילדיי ונכדיי בכל פעם שהשם צה"ל מוזכר.

לאחרונה בעזרת בדיקות דנ"א, אית"ן, המחלקה לאיתור נעדרים, גילתה את מקום קבורתך כחייל אלמוני בבית העלמין נחלת יצחק בקרבת ביתנו. נערכה לך לוויה מכובדת בטקס צבאי מרגש, ורק הצאצאים נותרו בחיים לתת לך כבוד אחרון. סוף־סוף זכית שנעמוד ליד קברך בכל יום זיכרון, וזה משהו שאני מקיימת ואקיים תמיד, בשביל סבתי, בשביל אבי, בשבילי ובשביל כל אזרח בישראל שנמצא פה בגלל שחיילים כמוך לחמו בעוז וחירפו נפשותיהם למען המדינה. יהי זכרך ברוך.
אחייניתך, שולה".

טוראי יהושע חבר נפל ב־11 ביולי 1948 בקרב על רמלה. הוא הוגדר כנעדר. ב־27 בנובמבר 2014, לאחר שזוהתה גופתו, הוצבה מצבה על קברו. בן 20 היה בנופלו.

טוראי יהושע חבר נפל ב־11 ביולי 1948 (צילום: אתר יזכור)טוראי יהושע חבר נפל ב־11 ביולי 1948 (צילום: אתר יזכור)

“בזכות אמא למדתי לראות בכל דבר את הטוב והנכון". רות משאט כותבת לאביה שמואל בוטנרו ז"ל שנפל בהיותה בת שלושה חודשים

רות משאט, שאביה נפל כשהייתה בת שלושה חודשים (צילום: סמדר כפרי)רות משאט, שאביה נפל כשהייתה בת שלושה חודשים (צילום: סמדר כפרי)

“מכתב הוא ‘איגרת שאדם שולח למישהו להודיעו דברים’. ממש כך כתוב במילון. אז מה להודיעך אחרי 47 שנים? נפרדנו כשהייתי בת שלושה חודשים ויום. הגיע הזמן שתדע שאני כבר יושבת, הולכת ואפילו גמולה מחיתולים. הספקתי כבר לצעוד לכיתה א׳, סיימתי תיכון. אמא בנתה לי ולה משפחה חדשה ומדהימה!

הספקתי להתגייס ולהיות קצינה, ובסוף השירות הכרתי את יניב ואחרי שבע שנים נישאנו. ומאז גם נולדו רז, שי ותומר - הנכד והנכדות שלך. 47 שנים ועוד קצת הן (כמעט) כל חיי. והן כל מה שלא היה ולא יהיה לך בחייך. כל כך הרבה לדחוס בכמה שורות.

העולם שלי מגיל שלושה חודשים ויום הוא מה שעיצב את מי שהפכתי להיות. זה חלק מהדנ"א שלי, אבל זו אף פעם לא הייתה הזהות היחידה שלי. בזכות אמא למדתי לראות בכל דבר את הטוב והנכון. לשקול דברים זה מול זה - ולמצוא תמיד את החיובי. וזה מה שהוביל אותי לידיעה שצריך להיות פה שינוי. שאני זו שצריכה לגרום לשינוי.

בתוך כל קלחת היומיום העמוסה, כשהילדים שלי קוראים לי ‘בומרית’ בגלל העדפות ראויות לחלוטין בנטפליקס (עזוב, על הדברים האלה אסביר בפעם אחרת), ואחרי כמה שנים של עשייה, סוף־סוף יש לנו ארגון שהוא כל כולו של יתומי ויתומות צה"ל - בית עבורנו. הקהילה שרקמנו פה הפכה לארגון בלעדי ויחיד מסוגו ליתומי ויתומות צה"ל (שמת לב שמקפידים היום מאוד על פנייה לשני המגדרים?). “ארגון יתומי צה"ל - החיים כדרך". זה הבית שלנו. כי הגיע הזמן לשנות פה דברים אחרי יותר מ־70 שנים. 

אבא, אני בעצם כותבת לך, כדי שתדע שזה בזכותך. זה לא יכול היה לקרות אחרת. אני יודעת שאני הולכת לשנות פה חיים של אנשים. כי מגיע לי ולהם, כדי שליתומי וליתומות צה"ל הבוגרים יהיה פה פשוט יותר.
רות".

סגן שמואל בוטנרו ז"ל נהרג בשלהי מלחמת יום הכיפורים בחזית הסורית ב־4 בפברואר 1974. בן 26 היה בנופלו. בתו רות הקימה ומנהלת את “ארגון יתומי צה"ל – החיים כדרך".

סגן שמואל בוטנרו ז''ל נהרג בשלהי מלחמת יום הכיפורים בחזית הסורית ב־4 בפברואר 1974 (צילום: באדיבות המשפחה)סגן שמואל בוטנרו ז''ל נהרג בשלהי מלחמת יום הכיפורים בחזית הסורית ב־4 בפברואר 1974 (צילום: באדיבות המשפחה)

“השארת אותנו קטנים מדי עם פצע גדול מדמם". וואסים שבל כותב לאביו אבראהים שבל ז"ל שנפל בהיותו בן תשעה חודשים

וואסים שבל, אביו נפל כשהיה בן תשעה חודשים (צילום: צילום פרטי)וואסים שבל, אביו נפל כשהיה בן תשעה חודשים (צילום: צילום פרטי)

“אבא, מילה חלולה ריקה מתוכן וחסרת טעם. באמירתה מכילה אבל, כאב וצער. אף פעם לא נאמרה מפי או מפיו של אחי, כי אין למי. נפלת בזירת הקרב והגנת המולדת והשארת אותנו קטנים מדי עם פצע גדול מדמם שבחיים לא יגליד.

אהבת להיות בחיק המשפחה וחום הבית, חלומך היה להביא הרבה ילדים לעולם ולבנות משפחה חמה ואוהבת, אך הספקת רק שניים. חלומך נטמן איתך והעולם המשיך בהיעדרך. חום הבית נהיה קפוא ורועד מקור. עברו מאז 29 שנים, לא הכרנו ולא נפגשנו, רק בדמיון ובתמונות. אפילו זיכרונות אין. לא ידענו מה זו דאגה ואהבה של אבא, ולא חשנו בחיבוק אבהי אוהב ועוטף ולעולם גם לא נחוש.

שנת 2020 הייתה שנה קשה ושינתה עולם שלם, אך למשפחתך היא הפכה את העולם לשמח יותר כשבתאריך 25.5.2020 בשעה 14:15 הנכדה הראשונה שלך, רהף, באה לעולם והצטרפה לחיק משפחתנו. מיד מילאה את הבית בשמחה ואושר, אך בכל זאת אתה חסר מאוד.
באותו יום שמח, כשישבתי בבית החולים וראיתי את אחי מחבק את בתו, ולוחש לה את המילה ‘אבא’, דמעות מילאו את עיניי. התרגשתי נורא וצמרמורת עברה בכל גופי. המילה ‘אבא’ הפכה בעלת משמעות, תוכן עמוק ושמחה. תחושות שאי אפשר להסביר מציפות אותי כאשר אני רואה את אחי בסאם מעניק לבתו חיבוק אבהי שהוא לא קיבל מעולם. אנו היתומים מעניקים לילדינו את מה שלא קיבלנו מיקירינו שחדלו בטרם עת".

סמל ראשון אבראהים שבל ז"ל נפל ב־12 בספטמבר 1993 בקרב ברצועת עזה בעת שהיה בשירות מילואים. בן 29 היה בנופלו.

סמל ראשון אבראהים שבל ז''ל נפל ב־12 בספטמבר 1993 (צילום: צילום פרטי)סמל ראשון אבראהים שבל ז''ל נפל ב־12 בספטמבר 1993 (צילום: צילום פרטי)

“בכל תחנות חיי אתה היית, וגם לא היית". בעז שחם כותב לאביו יורם שחם ויינראוב ז"ל שנהרג לפני שנולד

בועז שחם, בנו של חלל צה''ל (צילום: צילום פרטי)בועז שחם, בנו של חלל צה''ל (צילום: צילום פרטי)

“מה נשמע אבוש? לא, רגע, נתחיל שוב. מה שלומך אבא? גם זה קצת משונה לי. אולי בעצם: ‘אהלן יורם’. תראה מה זה - אני בכלל לא יודע איך מתחילים. כי מעולם לא דיברנו. לא באמת. לא דיאלוג אמיתי. אף פעם לא היית שם כדי לשמוע מה יש לי להגיד. ואולי בעצם תמיד היית. גם כעת. ותמיד תהיה. בכל תחנות חיי אתה היית, וגם לא היית. אתה יודע בדיוק למה ואיך. אבל זר לא יבין.

הרי לא היית כאשר אמא קיבלה צירים, בלילה שאחרי תשעה באב, או כשהגחתי לעולם כמה שעות אחרי זה. נעדרת מברית המילה, מפדיון הבן, כשהתחלתי לדבר, כשהתחלתי ללכת, כשהלכתי בפעם הראשונה לגן ואחר כך לכיתה א’. לא היית שם להתרגש ביום הראשון שלי בתיכון - אותה גימנסיה ריאלית בראשון לציון שבה למדת 25 שנה קודם - או בטקס הסיום של י"ב.

נעדרת כשקיבלתי צו גיוס ראשון, וביום הגיוס, ומטקס סיום קורס חובשים, וביום שהשתחררתי. נעדרת כשהתלבטתי בקשר ללימודים, כשהתקבלתי, כשהתחלתי, ובכל טקסי הסיום – וטרחתי ללמוד שלושה תארים אקדמיים, כן? נעדרת כשהוריך נפטרו. נעדרת כשהתחלתי עבודה חדשה, ואז אחרת, ובכל צומת מקצועי שהגעתי אליו. ולא היית שם כאשר קפצנו לאמא שלי נורית כדי להגיד לה שאני הצעתי, ושרון הסכימה. ולא עמדת איתנו מתחת לחופה. ולא היית שם כשנולדה נכדתך הבכורה תמר, או כשנולדה אחותה עלמה.

ובכל זאת – כן היית שם. בכל אחד מהרגעים הללו, ובעוד אלפים אחרים. אתה מלווה אותי מאז ומעולם ולתמיד. בכל הרגעים החשובים, וגם בחשובים פחות. אתה חלק בלתי נפרד ממרקם חיי, למרות שאינך, אתה תמיד ישנו.

אתה, סגן יורם שחם ז"ל, נהרגת בעת שירות מילואים ברמת הגולן בחנוכה תשכ"ט (1969). לא נפגשנו מעולם, כידוע לך, אני הייתי בבטן של אמא, כמו שאומרים. אתה נוכח ונפקד בכל שנה, בכל חודש, שבוע, יום, שעה, דקה ושנייה של חיי. רציתי להתחבר אליך בזום, אבל זה לא מתחבר לקריית שאול. מה זה זום? טוב, זה במכתב הבא. ביי אבוש".

סגן יורם שחם ויינראוב ז"ל נפל ב־9 בדצמבר 1969 בעלותו על מוקש ברמת הגולן בעת שירות מילואים. בן 23 היה בנופלו.

סגן יורם שחם ויינראוב ז''ל נפל ב־9 בדצמבר 1969 (צילום: באדיבות המשפחה)סגן יורם שחם ויינראוב ז''ל נפל ב־9 בדצמבר 1969 (צילום: באדיבות המשפחה)

“כמה מוזר לאהוב מישהו שמימייך לא פגשת ולכתוב לו". איילת נחמיאס־ורבין כותבת לדודה יוסף שטרן ז"ל שנפטר בטרם נולדה

איילת נחמיאס־ורבין, שדודה נפל בטרם נולדה (צילום: אריאל בשור)איילת נחמיאס־ורבין, שדודה נפל בטרם נולדה (צילום: אריאל בשור)

“יוסי, דוד אהוב,
תמונתך מונחת לפניי, היא תמיד נמצאת כאן בפינת העבודה. אני מסתכלת בעיניך הטובות ומרגישה שוב כמה הפסדתי. הביטוי עלם חמודות כאילו נתפר למידותיך, ואילו אנחנו לא זכינו לקסם שהיית אתה. כמה מוזר לאהוב מישהו שמימייך לא פגשת, ולכתוב לו, אבל נשא מטען גנטי דומה, ובעיקר רוחו מרחפת מעל כל חייך.

בשנות ילדותי לא ידעתי כלל שהיית. אני מסתכלת לאחור ולא מצליחה להבין בכלל איך אפשר היה להסתיר אותך. הם לא יכלו להכיל את הכאב העצום על היעלמותך, והותירו אותי במסע החיפוש אחרי האיש שהיית. נקראת על שמו של יוסי סימבול, בן דודה של סבתא, שנהרג בגדוד החמישי בדרך לירושלים. גם הוא, כך מספרים, היה נפלא, ואתה נולדת שבועות ממש אחרי מותו.

עם השנים אני הולכת ומגלה אותך, הרי ג’ינג’י כמוך לא נמצא מתחת האבן, אלא בטורים של עלי מוהר שסיפר על משחקי הכדורגל, בזיכרונות משבט ‘קהילה’, שם נמצאים היום ילדיי, ובחברים שלך, שזיכרונך אצלם לא מתעמעם. ולמרות שאינך תחת האבן, אנחנו מגיעים כל שנה - גם כי סבתא ציוותה עלינו, אבל בעיקר כדי לפגוש את גידי ומנחם חבריך. כשאני מדברת איתם או הם עמי, כשניגשים אליי אנשים ואומרים לי ‘הייתי חבר של יוסי’, אני עוברת ל’דופק יוסי’ – זה שתוקף אותי כשאני חושבת מה היה אילו היו מצליחים להציל אותך. מהם למדתי כמה רצית להתגייס וכמה השירות היה חשוב לך.

53 שנים חלפו, ופניו של גידי, המתארים לי את המצוקה שלך, חיוורים כאילו היה זה אך אתמול. לקח לי שנים לשאול מה היה. לפני כמה שנים סיפרה לי חברת המשפחה שכשהיא ואמה עלו אל סבתא לרחוב רש"י בשבעה, היא שכבה במיטה והפנתה את הגב לכל המנחמים, פניה בוהים בקיר. את כאבה ותחושות האשמה שלה לא הצלחנו להקהות עד הרגע האחרון, אז כל שאני יכולה לקוות הוא שנפגשת איתה ועם אבא אליעזר, שאהב אותך כאח. אולי אפילו ניגשת אליה ושמת ידך על כתפה, באותם מדים ובנעליים האדומות, כמו בתמונה היפה ליד הקפה.
דוד שלי יקר, לא הספקת להיות לי דוד אבל אני, ויואב וילדינו, לנצח נהיה אחייניך.
איילת".

טוראי יוסף (יוסי) שטרן ז"ל נפטר ב־13 באוקטובר 1968. בן 20 היה במותו.

טוראי יוסף (יוסי) שטרן ז''ל נפטר ב־13 באוקטובר 1968 (צילום: באדיבות המשפחה)טוראי יוסף (יוסי) שטרן ז''ל נפטר ב־13 באוקטובר 1968 (צילום: באדיבות המשפחה)

“לא הייתי מאפשרת לך לצאת לקרב שממנו לא שבת אלינו". סיגלית ישראלי כותבת לאביה ג'מיל (קפח) סלם ז"ל שנפל בהיותה בת עשרה חודשים

סיגלית ישראלי, אביה נפל כשהייתה בת עשרה חודשים (צילום: צילום פרטי)סיגלית ישראלי, אביה נפל כשהייתה בת עשרה חודשים (צילום: צילום פרטי)

“אבא יקר שלי,
אילו יכולתי לפגוש אותך לרגע קט, הייתי מחבקת אותך חזק־חזק ולא משחררת אף פעם. לא הייתי מאפשרת לך לצאת לקרב שממנו לא שבת אלינו, ושהותיר את אמא אלמנה עם חמישה יתומים, כשהבכור שלך בן 11 שנים ואני בת עשרה חודשים.
אבא, מאז שנהרגת העולם שלי התהפך. איך אפשר לחיות בעולם שבו לכולם יש שני הורים, אבל לי אין אבא?

אבא, במהלך השבעה שלך הגיע אלינו מכתב שכתבת מספר ימים לפני שנהרגת. המכתב גרם למשפחה לקוות שאולי נפלה טעות בזיהוי, אולי בכל זאת אתה חי. כל החברים שלך באו לנחם אותנו, כולם היו שם, חוץ ממך. אין מי שיצחיק אותנו אין מי שישמח. החלל שהשארת אחריך ריק ועצוב כל כך. איך אני כילדה קטנה יכולה לתמוך במשפחה שהותרת מאחוריך?

אבא אהוב שלי, אני רוצה פעם נוספת להביט בעיניים היפות שלך, לראות את ניצוץ השמחה ואת קמטי הצחוק בזוויות העיניים, אני רוצה לראות אותך משוחח עם החברים שלך ומצחיק אותם כפי שהיית נוהג להצחיק, אני רוצה לשמוע את הקול שלך, אני רוצה להרגיש שאתה עדיין חי, אני רוצה להרגיש שהלב שלי לא מרוסק לאלפי חתיכות.

אבא גיבור שלי, אני רוצה להרגיש את הידיים החזקות שלך על כתפי, ולשאוב ממך כוח ועוצמה, אני מדמיינת את רגעיך האחרונים ויודעת שחשבת על המשפחה שלנו. אילו יכולתי לפגוש אותך שוב, הייתי מספרת לך כמה שהייתי זקוקה לך כשהייתי בבית הספר היסודי והתלמידים מסביב הציקו לי. אמרתי להם שאני אקרא לאבא שלי שירביץ להם בחזרה, אבל הם רק צעקו ולעגו לי על זה שלי אין אבא, שאין לי מי שיגן עליי, והמשיכו לרדוף אחריי.

אבא אהוב שלי, רציתי מאוד שתהיה איתי כשהגעתי לגיל מצוות, רציתי שתעלה לתורה ותברך אותי, אבל זה לא קרה. אמא בכתה ואמרה שחבל שאתה לא רואה כמה שגדלתי וחיבקה אותי, ולרגע אחד דמיינתי שגם אתה איתי בחיבוק הזה.

אבא שלי, התרגשתי מאוד בחתונה שלי ובלב שלי קיוויתי לקבל ממך סימן שאתה איתי, כל כך רציתי שתעמוד איתי מתחת לחופה ותברך אותי, רציתי לזכות לשמוע אותך פעם אחת נוספת מברך אותי בברכת הכוהנים שבה נהגת לברך אותנו. הייתי ממש זקוקה לתמיכה שלך כשהתלבטתי איזה מקצוע ללמוד ואיך לקנות לי דירה, כל כך היו חסרות לי ההכוונה שלך והעצה הטובה שלך.

אבא שלי, אילו יכולתי לפגוש אותך לרגע קצר, הייתי מספרת לך שנולד לך נכד בכור. רציתי שתדע שהוא נקרא על שמך. אני מצטערת שלא זכית להכיר אותו ואת שאר הנכדים. אני יודעת שהיית גאה בהם, אני יודעת שהיית נהנה לשחק איתם ולצחוק איתם.
אבא, אתה כל כך חסר לי. אילו הייתי יכולה לדבר איתך הייתי מספרת לך שאני אוהבת אותך, ושאמא חיכתה לך אלמנה במשך 47 שנים עד שהיא נפגעה בפעולת איבה וגם היא הלכה לעולמה. הייתי מספרת לך שלאחר שנהרגת במלחמת יום הכיפורים, בכל תפילת נעילה של יום כיפור, אמא ז״ל הייתה מחבקת אותנו, נושאת את עיניה לשמיים ומתפללת שתגן ותשמור עלינו.

אבא גיבור שלי, אני גאה בך על כל מה שעשית למען מדינת ישראל, אני יודעת שאם הייתה לך בחירה, היית חוזר על הבחירה שלך להגן על המולדת פעם נוספת, אבל אני רוצה שתדע שלמרות שאני כבר מבוגרת השארת לי מרווח בלב ששום דבר אחר לא ממלא. אני מסתובבת בעולם בתחושה של חסר, מאז שאני ילדה קטנה. אני ידעתי שלכל החברים בכיתה שלי יש אבא ולי יש רק אמא; אמא מופלאה שעשתה כל שביכולתה כדי להיות גם אמא וגם אבא, אמא שמעולם לא יצרה זוגיות אחריך, והקריבה את חייה עבור היתומים שלך, עם געגוע אינסופי אליך.

אחי זוכר את השעות האחרונות שבהן היית איתנו. הוא נשלח לקרוא לך לצאת מבית הכנסת בכדי להצטרף לכוחות הצבא. הוא נושא בלבו ייסורי מצפון על כך, הוא עדיין מצטער שהוא קרא לך לצאת אל הלוחמים האחרים. אני יודעת שאתה עטוף בטלית ביחד עם אמא בגן העדן, ואתם כל כך חסרים לי כאן. אני אוהבת אותך והגעגוע לא נגמר אף פעם. נשבר לי הלב והוא לא מתרפא".

רב"ט ג'מיל (קפח) סלם ז"ל נהרג בקרבות הבלימה בסיני במלחמת יום הכיפורים ב־17 באוקטובר 1973. בן 39 היה בנופלו.

רב''ט ג'מיל (קפח) סלם ז''ל נהרג בקרבות הבלימה בסיני במלחמת יום הכיפורים ב־17 באוקטובר 1973 (צילום: באדיבות המשפחה)רב''ט ג'מיל (קפח) סלם ז''ל נהרג בקרבות הבלימה בסיני במלחמת יום הכיפורים ב־17 באוקטובר 1973 (צילום: באדיבות המשפחה)