ב-16.4.2001, לפני 20 שנה, נפלה בישראל רקטת הקסאם הראשונה, שנורתה מרצועת עזה והתפוצצה בעיר שדרות. במרץ 2002 נפלה רקטה נוספת בחצר ביתו של שילה נעמת, תושב שדרות, אז בן שנה וארבעה חודשים בלבד. "סיפרו לי שהייתי בגינה בחצר ביתי ושיחקתי", מספר נעמת, שכיום משרת בצבא בחטיבת הנח"ל.

"בלי שום אזעקה או התרעת צבע אדום, נפל קסאם ממש מטר וחצי ממני. למזלי, עמדתי צמוד לקיר, אז לא עפתי עשרות מטרים הצדה כמו שהייתי אמור, אלא התרסקתי על הקיר. נפצעתי בכל הצד השמאלי של גופי, מהרגליים ועד לפנים, מ־147 רסיסים שפגעו בי. בשלב מסוים פלסטיק שהיה בפרגולה נדלק מהרסיסים והחל להדליק לי את השיער. אבל אז קרה לי הנס הכי גדול, וצינור המים התפוצץ וכיבה את השיער שלי. אמי, שהייתה אז בהריון מתקדם ונפצעה בעצמה מרסיס, רצה אליי ושטפה אותי במים. דיממתי בכל הגוף. לאחר מכן עברתי בבית החולים ניתוחים ברגליים ובראש. עד היום יש לי סימנים, מעין חורים כאלו, מאותו פלסטיק שנשרף וחדר לי לצוואר, ועוד צלקות בכל שאר הגוף. גם עכשיו, בצבא, אני פתאום מגלה עוד ועוד צלקות שלא הכרתי, הרסיסים הגיעו לכל מקום. כל פעם מחדש מוזר לי לספר על זה. זה נשמע כמו סיפור לא אמיתי. זה שבכלל שרדתי פיצוץ כזה - מרגיש לי לא מציאותי. אם מישהו היה מספר לי דבר כזה, אין מצב שהייתי מאמין לו".

איך האירוע הזה השפיע עליך?
"בזכות הדברים שחוויתי, הפציעה והחיים בשדרות באופן כללי, החוסן המנטלי שלי השתפר. עכשיו, בצבא למשל, אני רואה איך חיילים אחרים נבהלים מפיצוצים וירי, ואני פחות. הגוף שלי כבר התרגל, ואני לא קופץ מרעשים כאלו. הטראומה של הוריי מהאירוע הזה לא הייתה מורגשת אף פעם, אנחנו לא מדברים על זה בבית. אני חושב שהם רצו להגן עליי ועל אחיי שלא נסחוב את הטראומה מאז לכל החיים. אמא שלי היא הגיבורה הכי גדולה בסיפור הזה בעיני, אני מעריץ אותה. למרות מה שקרה, היא שמרה על שגרה בבית ודאגה שאחיי ילכו לבית הספר כרגיל כבר ביום שאחרי. להוריי היה חשוב לשמור עלינו, אבל זה לא שאחרי המקרה הזה נסגרנו בבית. להפך, נשארנו בשדרות והמשכנו להסתובב בעיר ולעשות את כל מה שאנחנו רוצים. אנשים שחושבים שזוהי עיר עצובה בגלל הקסאמים, טועים לחלוטין. למרות הכל, יש פה אנשים טובים ושמחים, ואני מאוד אוהב את העיר וגאה להגיד שגדלתי בשדרות".

נפילת קסאם בשדרות (צילום: אדי ישראל)נפילת קסאם בשדרות (צילום: אדי ישראל)


איך התחושה להיות היום חייל בצה"ל?
"כילד חלמתי להתגייס ולשמור על המדינה, כמו החיילים שראיתי שומרים עליי יום־יום. היום, כשאני נמצא בהכשרה להיות לוחם בחטיבת הנח"ל, אני מבין את המשמעות האמיתית של השירות הקרבי ואני שמח מאוד על הבחירה הזאת. עכשיו הגיע תורי להיכנס מתחת לאלונקה ולהגן על הבית שלי בגאווה גדולה".

גם יהלי קופרשטיין מקיבוץ מפלסים, שכיום משרתת בצה"ל כמפעילת האמר קרבי, הייתה פעוטה כשהקסאמים הראשונים החלו ליפול בשדרות. "אנשים מהמרכז הרבה פעמים מרחמים עלינו, אבל אנחנו ממש לא מסכנים, אנחנו גיבורים", היא אומרת. "לגור בעוטף עזה זה 80% גן עדן, ו־20% גיהינום. בדיעבד לא הייתי רוצה לגור במקום אחר, כי אני מאוד מחוברת לאזור, וחוץ מהקסאמים, זה מקום מדהים. אבל אם המצב יישאר כך גם בעתיד, לא אגדל פה את ילדיי. אני יודעת עם אילו דברים אני וחבריי מתמודדים פה, וזה לא דברים שילד צריך להתמודד איתם".

לאילו התמודדויות את מתכוונת?
"כל ילד בעוטף עזה מתמודד עם פוסט־טראומה ברמות שונות. אני, לדוגמה, מאוד פחדתי בטירונות לירות בנשק. היה לי קשה כי הרעש הזה החזיר אותי לרגעים קשים; אלו רעשים שאני מכירה מהבית, כי המלחמה היא בבית שלי. כשהייתי בת 4, נפל קסאם מול גן הילדים שהייתי בו. פתאום התחילה אזעקת צבע אדום, כולם נכנסו לפאניקה, והקסאם נפל בגן המשחקים שמול הגן, כמה מטרים מאיתנו. הפיצוץ היה גדול, וכל חלונות הגן התנפצו, ונכנסו רסיסים. אף אחד לא נפגע, אבל כל הילדים נבהלו ובכו, זה היה מאוד מפחיד. הייתי ממש קטנה, אבל זה רגע שנחרט בזיכרון".

מה הרגעים שהכי קשים לך עד היום?
"הבהלה והפחד מאזעקת צבע אדום מגיעים כל פעם מחדש, זה מקפיץ את הלב. אף אחד לא אדיש לזה, גם אם כביכול מתרגלים למצב. הגוף לומד להגיב מהר, והתגובה האוטומטית היא לרוץ לממ"ד. אבל תחושת הפחד לא נשלטת ולא מתרגלים אליה. פיתחתי חרדה מכל תזוזה או רעש הכי קטן. יש לי חברים, למשל, שלא יכולים לישון עם הפנים לקיר. הם מפחדים מחדירת מחבלים, שמישהו ייכנס להם לחדר והם לא יראו אותו".

איך מתמודדים עם הפחד הזה?
"ההתמודדות שלי היא להיות בחברה תמיד, העיקר לא להיות לבד. זה מה שמחזיק אותי בתקופות קשות. היו פעמים שרעשי הפיצוצים היו כל כך חזקים שקפאתי במקום מרוב שנבהלתי. האנשים שהיו סביבי חיברו אותי חזרה למציאות והרגיעו שהכל בסדר. לכולם ברור מהי מציאות החיים כאן, ולכן זה מאוד נהוג לשתף ולדבר על הפחד והטראומות. אבל בנוסף, הפחד הזה גם חיזק אותי. גדלתי בהבנה שלא הכל טוב, ויש גם קשיים בחיים. זה גרם לי להסתכל על הרבה דברים בחיי בפרופורציות. בגלל זה מכעיס אותי שאנשים אומרים לי: ‘תעזבי את הקיבוץ ותעברי לגור במקום אחר’. הם לא מבינים שזה הבית שלי, ואני לא אעזוב ואוותר עליו. מה שצריך להשתנות זה המלחמות, לא אנחנו. צריך לטפל במצב כאן, אבל לא על ידי זה שנקום ונלך".


חצי שעה לארוז


אלמוג רוזן־זוהרי, מקיבוץ אור הנר, גדלה עד גיל 12 בקיבוץ כפר עזה. "בדיוק כשהוריי רצו לבנות בית חדש, נפל קסאם על אחד הבתים שם" , היא מספרת. "הוריי החליטו שנעבור לקיבוץ אור הנר, שהוא קצת יותר רחוק מהגדר. בפעם האחרונה שהייתה הסלמה בדרום, חוויתי בפעם הראשונה בחיי התקף חרדה. היו המון קסאמים, ואחד מהם נפל על אחד הבתים בהרחבת הקיבוץ שלי. יום למחרת הייתי לבד בבית והתחיל שוב סבב ארוך של צבע אדום. רצתי לממ"ד לבד, רעדתי בכל הגוף ובכיתי. פחדתי על החיים שלי. הרגשתי שהפעם הקסאם הולך ליפול דווקא על הבית שלי ושאני עומדת למות. התקשרתי לאמא שלי, ניסיתי להירגע, אבל זה לא עזר. הייתי לחוצה מאוד, ורק כשאחותי הגיעה הביתה, הצלחתי באמת להירגע. הרי עזבנו את כפר עזה בגלל בית שנפגע מקסאם, וברגע שגם בית באור הנר נפגע, זה הפחיד אותי מאוד. בנוסף לזה, כילדה קטנה יותר, הייתי בטיפול באחד ממרכזי החוסן. היו לי המון סיוטים בלילה על כך שפורצים את הגדר וחודרים מחבלים לקיבוץ שלי".

ילדי ''דור הקסאמים'' (צילום: יוסי אלוני)ילדי ''דור הקסאמים'' (צילום: יוסי אלוני)


יש משהו שהתרגלת אליו בכל השנים האלו?
"בעיניי אי אפשר להתרגל למצב כזה. אם הייתי רגילה כבר, כנראה שלא הייתי מפחדת כל פעם שעובר מטוס. אתה לא מתרגל לאזעקות ולצורך לרוץ מהר לממ"ד, אתה פשוט לומד להתמודד עם זה טוב יותר. אני לא מתעסקת ב’מה היה קורה אם הייתי גרה במקום אחר’ כי לכל דבר יש סיבה, ובסוף החיים בצל הקסאמים גם ביגרו וחישלו אותי. אבל אני מאוכזבת שהמצב לא משתנה כבר 20 שנה או כשאומרים את המילים ‘סבבים בדרום’. אנחנו לא ב’סבב’, אנחנו במלחמה כאן. הכעס הצטבר בקרב בני הנוער פה. לכן כשהייתי בכיתה י"ב, ארגנו בבית הספר צעדת מחאה. צעדנו מהעוטף ועד לירושלים רק אנחנו, ילדי העוטף, בלי מבוגרים. זה היה מאבק אמיתי של הנוער שגדל כאן, וזאת הייתה חוויה מאוד מעצימה".

"אני רואה את עזה מהחלון בחדר שלי", מספר טל מצליח מקיבוץ כפר עזה, שמשרת כיום בחיל הטכנולוגיה והאחזקה. "אני יודע שהם שם, ואני פה, ואולי יקרה משהו, אבל למדתי לחיות עם זה. התרגלתי לחיות בידיעה שפתאום תתחיל אזעקת צבע אדום, ייפול עפיפון תבערה או שלא תהיה קליטה בטלפון כי קורים דברים שאנחנו לא יודעים עליהם. ועדיין, גם אם יכולתי לחזור אחורה בזמן, חד־משמעית הייתי רוצה לגור כאן. לעוטף עזה יש יותר יתרונות מחסרונות. זה מקום מדהים לגור בו. למדתי להתמודד עם הקושי, הפחד וחוסר הוודאות. נכון שהיו תקופות מפחידות, ובתור ילד פחדתי ועברתי דברים שילד במקום אחר לא חווה, אבל היום אני רואה גם את הטוב שיצא מזה. רק אנשים שלא באמת מכירים את העוטף, חושבים כמה החיים פה קשים ושהם בחיים לא היו רוצים לגור כאן. פעם פגשתי מישהי שגרה ביהודה ושומרון ושאלתי אותה איך היא גרה במקום כזה, כי לי זה נשמע ממש מפחיד. היא הסתכלה עליי ואמרה לי ‘איך אתה גר בעוטף עזה? לי זה נשמע הכי מפחיד בעולם’".

יש רגע של פחד שנחרט לך בזיכרון?
"לפני מבצע עופרת יצוקה היה ירי של פצמ"רים על הקיבוץ שלי, ואחד מחברי הקיבוץ נהרג באותו האירוע. הפצמ"ר נפל בתוך שטח הקיבוץ. זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שזה אמיתי, ושאסור לצאת החוצה להסתכל מה קורה, אלא לרוץ מהר לממ"ד. זה היה הרגע שהבנתי שמדובר בסכנה אמיתית".

איך זה השפיע עליך?
"מדברים הרבה על הפוסט־טראומה של הדור שלי, ואני מרגיש שזו הגדרה מורכבת יותר. אנחנו חיים את זה כבר 20 שנה. זאת שגרת החיים שלנו, לא אירוע ספציפי, ואנחנו לומדים לחיות איתה. אני וחבריי תמיד צוחקים איך עד היום, כל פעם שיש רעש, אפילו הצליל הכי קטן שמזכיר אזעקה, אנחנו ישר קופצים. הגוף שלנו התרגל שברגע שיש רעש כזה, צריך להיות דרוכים. בנוסף, הייתי אמור להתגייס לשירות קרבי וברגע האחרון החלטתי לשנות תפקיד. הבנתי שזה לא הדבר הנכון עבורי. אני חי במלחמה מאז ומתמיד ומתמודד עם החוויות האלו. הבנתי שאני יכול לתת מעצמי ולהיות משמעותי גם בתפקידים אחרים ולא להתעמת עם חרדות ופחדים מהעבר".

מה הרגע שהיה הכי קשה עבורך?
"אף פעם לא אתרגל לרגע הזה שמתחיל מבצע. אתה מבין שיש לך חצי שעה לארוז את עצמך ולברוח מהבית. תמיד זה מתחיל בטפטופים, ואז בבום מבינים שצריך לברוח, אורזים דברים חשובים ורצים לאוטו עם התיקים. כשהייתי ילד קטן יותר, ההורים שלי תמיד היו צריכים להבין מה הזמן הנכון לצאת כדי שלא יהיה עלינו ירי תוך כדי הנסיעה. הכל היה קורה מהר ובלחץ. אבל אלו היו תקופות שלא הרגשנו לבד. אזרחים מכל רחבי המדינה רק רצו לעזור לנו. התארחנו בבתי ילדים בקיבוצים בצפון ובבתים של אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים. זה היה מדהים להרגיש את הדאגה הזו. אבל אני מאוכזב שהשנים עוברות והמצב לא משתנה. זה לא נתפס בעיניי שכשאני הייתי ילד קטן, היו חיילים שאיבדו את חייהם כדי להגן עליי, והיום החיילים הם בני גילי".


על אוטומט


"הזיכרונות המרכזיים שלי מהילדות הם שריקות ירי הטילים והרעד של הבית", מספרת גם מיטב אסולין משדרות, שעושה שירות לאומי. "הבדיחה בשדרות היא שילדים בגיל צעיר כבר יודעים לזהות מה הרעש שהם שומעים: אם זה היה יירוט של כיפת ברזל, נפילה בעיר או במקום שרחוק מאיתנו. אחי רק בן 5, והוא יודע להבדיל בין בלון רגיל לבלון תבערה. אבל לא באמת מתרגלים לדבר כזה. לפעמים אני הולכת ברחוב וחושבת לעצמי לא אלך אם יהיה פתאום צבע אדום. במקומות רגילים אנשים חושבים מה הם יעשו אם ירד עליהם גשם באמצע הרחוב, אצלנו חושבים מה נעשה אם ייפול עלינו קסאם".

ילדי ''דור הקסאמים'' (צילום: יוסי אלוני)ילדי ''דור הקסאמים'' (צילום: יוסי אלוני)


איך את מתמודדת עם המצב?
"כשיש צבע אדום, אני פועלת על אוטומט. אסטרטגיית ההתמודדות שלי היא להיות בשליטה ולתפעל את האירוע, ולא להיות זאת שמתפעלים אותה. בגלל זה, בכל המבצעים תמיד התנדבתי במקלטים. המצב הזה משפיע על כולנו, כל אחד מאיתנו הוא נפגע חרדה. מעצבן אותי כשאומרים: ‘הייתה אזעקה בשדרות, אין נפגעים’. אי אפשר לומר את זה, תמיד יש נפגעים בנפש. זה בא לידי ביטוי בבהלה אפילו בדברים הקטנים: דלת נטרקת, נפצים בפורים, כריזה של משטרה או מנופים באתרי בנייה שמפילים דברים כבדים. הבומים החזקים מרעידים את הגוף לכמה שניות, ואז זה עובר. אבל הרגע הזה קיים, הוא לא נעלם גם אחרי כל השנים האלו. הנפש נמצאת במתח תמידי. זה לא שכולם בשדרות כבויים ומוכים בטראומה, אבל הפחד הזה קיים בתוכנו".

בדיעבד היית רוצה לגדול במקום אחר?
"אני לרגע לא מתחרטת על הילדות שלי. אולי היא לא האידיאלית, אבל זה לא שסבלתי פה. נהניתי לגדול כאן, וזה האזור הכי יפה בארץ בעיניי. בגלל המצב כאן נוצרה בעיר אחדות גדולה. חילונים ודתיים, כולנו פה מחוברים יחד למטרה משותפת: לעזור אחד לשני בתקופות כאלו. המציאות הזאת הפכה אותי למי שאני היום, ואני ארצה לגור פה גם בעתיד. לכל מקום יש את השריטות שלו והאתגרים שהוא מביא איתו. לפחות פה זה אתגר שאני רגילה אליו כבר ויודעת איך להתנהל מולו. יש שיגידו שזה מעמיד אותי ואת משפחתי בסכנה. היו תקופות שאמי רצתה שנעזוב את העיר, אבל אני וששת אחיי לא הסכמנו והתעקשנו להישאר כאן".

את מצפה מאנשים שחיים במרכז ליחס אחר?
"אני לעולם לא אתרגל לאטימות של אנשים סביב הנושא הזה. לפעמים, אחרי שיש אזעקת צבע אדום, אני מזדעזעת מהתגובות הנוראיות ברשת. אנשים כותבים: ‘בעיה שלכם שאתם גרים שם, אתם בוחרים להעמיד את ילדיכם בסכנה’. זה מכעיס. נוח לגור במרכז ולהגיד: ‘למה אתם שם’. אבל צריך אנשים בכל מקום בארץ, וחשוב שיגורו גם בעוטף עזה. אם פעם האתגר היה לייבש ביצות, אז היום זה לגור בעוטף עזה".