אם תשאלו את אדם מילשטיין, פילנתרופ ישראלי שחי בארצות הברית, הדרך להילחם באנטישמיות הגואה בעולם היא לעבור מהגנה למתקפה, לשלב כוחות ולהדגיש שהאויב הוא משותף. "אני מאפיין אנטישמיות כבעיה אמריקאית קודם כל", הוא אומר כעת בראיון מביתו שבלוס אנג’לס.
"אם נתעקש שאנטישמיות זו בעיה של יהודים, לא נפתור את הבעיה. כי אנחנו בתור יהודים לא יכולים לפתור את זה, ואחרים לא יילחמו עבורנו. יש כל כך הרבה תנועות שנאה כמו BDS, ניאו־נאצים וכו’, והן מתקיפות את ישראל בכל הזדמנות. אנחנו מטרה מזדמנת. אבל מה שהאמריקאים צריכים להבין זה שהתנועות הללו רוצות להרוס את אמריקה. המסקנה היא שצריך להוריד את הפוקוס מהקשר היהודי ולהתחבר לאמריקאים במאבקם נגד האויבים של אמריקה. אלה אותם אויבים, אבל לא צריך לקרוא להם ‘אויבים של היהודים’ אלא ‘אויבים של אמריקה’. צריך לשנות את השיח, וזה מה שאני עושה היום בין היתר".
מילשטיין, 69, איש עסקים ישראלי־אמריקאי, נולד וגדל בחיפה, למד בטכניון ובתחילת שנות ה־80 נסע עם רעייתו ובנותיו להמשך לימודים בארצות הברית. התוכנית הייתה להישאר שם שנתיים, אך מאז חלפו 40 שנה שבהן הפך לאחד הפילנתרופים העסוקים והמשמעותיים בקהילה היהודית שם. החברה שהקים עוסקת בפיתוח נכסי נדל"ן לעסקים ומגורים, ותחום הפילנתרופיה תופס כ־80% מזמנו.
לדבריו, הוא תופס את עצמו כ"פילנתרופ אקטיביסט". "פילנתרופ אקטיביסט לא רק רושם צ’קים, אלא משקיע חזון, מחשבה וזמן, ומחבר ארגונים ושותפויות למען המטרה", הוא אומר. "זו חבילה כוללת. אצל ישראלים מי שתורם כסף נחשב לפראייר, אבל לפני 20 שנה הבנתי שכל מה שתיתן לצדקה, אלוהים ימצא את הדרך להחזיר לך יותר; לא רק בכסף, אלא בסיפוק, בעשייה, בחיבורים מעניינים. הוקסמתי מהתחום. אמרתי: ‘עשינו כסף, עכשיו נעשה שיהיה טוב גם בלב’. יש לי ניסיון וקשרים ואני משקיע את כל זה במטרה לייצר השפעה. כמו שאיש עסקים שואף להצליח, אותו דבר בפילנתרופיה: אתה עסוק באיך היכולות שלך מנותבות לטובת השארת חותם משמעותי. אפשר לומר שעשיתי שינויים היסטוריים בשנים האחרונות".
איך החל החיבור שלך למאבק באנטישמיות?
"בשירות הסדיר חציתי את התעלה עם הכוח של אריאל שרון, והיינו בסכנת חיים. זה חישל אותי, למדתי לא לפחד מהאויבים שלנו. כיום קוראים לי ‘אסלאמופוב’, מגדפים ברשת, גורמים שונים מתקיפים אותי כי אני פעיל. המגמה שלהם זה להתקיף כדי שאני אתעייף ואשחרר. אבל אני לא מגיב להם. כבר הרבה שנים אני מדבר על העלייה באנטישמיות בארצות הברית ואומר שאמריקה שוקעת מתחת לרגלי היהודים פה. השונאים שלנו צוחקים לנו בפנים בשעה שההקצנה נגדנו מתגברת".
בגלל האינתיפאדה
בשנת 2006 הקים מילשטיין, ביחד עם אחרים, את IAC, ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית, במטרה לחבר בין הארגונים השונים, בין היתר לצורך מאבקם באנטישמיות. "זיהיתי שארגונים לא אוהבים לעבוד אחד עם השני", הוא מספר. "הם רוצים לגייס כספים כל אחד לעצמו. החזון היה ללמד ישראלים ואמריקאים איך לשתף פעולה ולהקים קהילה חזקה. הקמתי סניפים בכל ארצות הברית, כשהמטרה הייתה לשמר את הזהות של ילדינו כאמריקאים ממוצא ישראלי: שפה, תרבות, מנהגים, ולהיאבק על מקומנו. לחברי הקהילה היהודית פה יש זהות גלותית, והם לא נאבקים על זכויותיהם, אבל אנחנו היינו בצבא ויש לנו רצון לפעול. רצינו ללמד את הקהילה להיות פילנתרופית. העברנו מסר שכדאי ונכון לתרום וחינכנו ישראלים לנתינה. מטרה נוספת הייתה להיות הנכס האסטרטגי ההסברתי של ישראל בארצות הברית. כיום אנחנו הארגון היהודי שצומח הכי מהר בשעה שהרבה ארגונים נעלמים".
מילשטיין, שבדרך כלל מעדיף להישאר מאחורי הקלעים בכל הנוגע לפעילות הפילנתרופית שלו, היה גם חבר בדירקטוריונים של ארגונים כמו "תגלית", שדולת איפא"ק ו־Standwithus (ארגון המקדם חינוך על מדינת ישראל בעולם – סב"ד). הוא ורעייתו שותפים גם במיזם "ספריית פיג’מה", שבמסגרתו מחולקים ספרי ילדים בחינם במסגרות חינוך בארץ ולמשפחות יהודיות בארצות הברית.
לדבריו, הוא נרתם למאמץ ההסברה הישראלי לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000: "ראיתי אוטובוסים מתפוצצים והעם שלי סבל, ואילו פה במדיה וברחוב האמריקאיים ראו בישראל אשמה, ולא הייתה אהדה למצבנו. הבנתי שעלינו להתגייס להסברה חזקה וחכמה. במדיה הראו מוסלמים שקראו ‘מוות לאמריקה’ והבנתי שלישראל ואמריקה יש אותם אויבים. החלק המצמרר הוא שההבנה הזו חלחלה לתוכי בערב של 10 בספטמבר 2001. כמה שעות אחר כך התרחש הפיגוע במגדלי התאומים".
מילשטיין מוטרד גם מחלקו של ממשל ביידן הנוכחי בפריחתם של ארגונים אנטישמיים. "כיום הרבה פרו־פלסטינים מתברגים בממשל בתפקידים מאוד בכירים, וזה לא יהיה טוב עבורנו", הוא אומר. "מספיק להביט בסוגיית איראן: ביידן שואף לדיל מיידי כאשר זו סכנה קיומית מיידית לישראל. נדמה שהאינטרסים של ישראל הם לא ראשונים במעלה אצלו. הוא נחוש להחיות את הדיל עם איראן, ואנחנו נחטוף בצורה זו או אחרת. לדעתי אנשים יחזרו לישראל בעתיד הקרוב כי האנטישמיות פה עולה. אני שומע הרבה יהודים וישראלים שמכינים דירה ליום הדין. השנאה גואה, ואנחנו השעיר לעזאזל של כל הארגונים פה. ארצות הברית כולה נקרעת על סף מלחמת אזרחים, והיהודים לא בשום צד. אמריקה הופכת יותר רדיקלית, ובמדיה מופצים מסרי שנאה. יש נשק לכל דכפין, ולכן הסכנה ליהודים הולכת וגוברת. המטרה שלי היא לעורר את הקהילה היהודית להיאבק באנטישמיות".
לדברי מילשטיין, לצד הישגיו, הוא טרם הצליח לרתום את הקהילה היהודית למאבק משמעותי באנטישמיות. "תנועות שנאה מתעצמות פה מאוד, אבל לצערי היהודי הגלותי לא רוצה לראות את האמת ומקווה שמישהו אחר יילחם בשבילו", הוא אומר. "אבל האמריקאים לא יילחמו בשבילנו. ברגע שאני מוציא את היהודים מהמשוואה של האנטישמיות, האמריקאים איתי. אם הם חושבים שזו רק סוגיה יהודית, זה לא מעניין אותם".
על מנת להיאבק באנטישמיות ביעילות, מילשטיין מתפעל רשת ארגונים: "אני מגייס פילנתרופים, בונים תוכנית פעולה, בוחרים ארגונים ומעבירים להם מחקר, והם מעבירים את הממצאים שלהם לצוותי חשיבה, לארגונים משפטיים, לאוניברסיטאות וכו’. אם מצאנו למשל שקבוצה מסוימת קשורה לטרור, נגיש נגדה תביעה. במקביל, נעשה שימוש בתקשורת. ארגוני השטח עושים הסברה ופעילות עם הציבור עצמו, וכל אלה מתגבשים לרשת חזקה שמייצרת השפעה אדירה שלא הייתה קיימת עד כה במאבק נגד השנאה".
מהי האסטרטגיה שלך?
"אני בוחר בדברים מחוץ לקופסה ומאמין בהתקפה ופחות בהסברה. כשמישהו יוצא נגדנו, אנחנו מיד נכנסים לפעולה: מחפשים מידע מי זה, מה הוא מייצג, מה לא חוקי בצעדיו ומתקיפים אותו. המטרה שלנו היא להפוך את המתקיפים למתגוננים. הבסיס שלנו בנוי על מודיעין ומחקר. כשצה"ל יוצא למלחמה, יש המון מודיעין על האויב ויודעים בדיוק מול מי ומה אנחנו ניצבים. זה לא היה אופייני למאבק היהודי, ולכן בשנים האחרונות השקעתי המון משאבים ומחשבה במחקר, כמובן חוקי לחלוטין, כדי ללמוד מי האויב, מי עובד עם מי, מי מממן, מי משתף פעולה ולמה. בצורה זו יוצאים להתקפה מול ארגונים אנטישמיים ואחרים".
ממשלת ישראל נעזרת בכם?
"ממשלת ישראל השתמשה בכמה מחקרים שלנו, שבוצעו מתרומות ומפעילויות שאנחנו הבאנו ויזמנו. זה מאוד עזר לממשלה. בעבר לא התייחסו ל־BDS ברצינות וזה מאוד עזר שאנחנו השקענו כספים בחקר הארגון ומי עומד מאחוריו ושיתפנו דוחות עם רשויות וממשלות על האופי האנטישמי של הארגון. יש גורמים באירופה ובארצות הברית שתורמים ל־BDS, ואנחנו עוקבים אחר הכסף, אחר הפעילויות הלא חוקיות או הלא מוסריות. אנחנו משתמשים בזה נגדם. הם עושים שיימינג לישראל, ואנחנו משתמשים בזה נגדם".
תחזית לא ורודה
בימים אלה, כשמדינת ישראל נמצאת על סף פתיחת חקירה של בית הדין הבינלאומי בהאג בחשד לביצוע פשעי מלחמה, הופכת פעילותו של מילשטיין למשמעותית יותר. "בעקבות מחקרים שעשינו על האג, הוכחנו שאותם גורמים שהתלוננו שם על ישראל, הגישו בעבר תלונות דומות נגד ארצות הברית, והם מייצגים אג’נדה רדיקלית", הוא אומר. "הוצאנו את הממצאים לעיתונות ובעקבות כך טראמפ הטיל עליהם סנקציות, שלצערי ביידן כעת ביטל. אבל כן הצלחנו לחשוף אותם כאנטישמים ורדיקלים, ובכירים בארצות הברית גילו מי התלונן נגדם. כרגע ישראל ניצבת שם לבד, אבל התובעת האנטי־ישראלית (פאטו בנסודה – סב"ד) פורשת בקרוב ואני לא מודאג".
מה דעתך על התנהלותה של מדינת ישראל הרשמית במאבק נגד האנטישמיות?
"לדעתי ישראל לא מודעת לאיום המוחשי והמיידי של האנטישמיות על עצם קיומה של המדינה. האנטישמיות גורמת לשינוי בדעת הקהל העולמית, לשינוי בנבחרים לקונגרס ולסנאט. כיום יש 100 אנשי קונגרס שהם אנטי־ישראלים. זה המון כוח נגדנו. והם רק גדלים כל יום ותומכים בהצעות נגד ישראל. המדינה לא מודעת לזה ולא משקיעה משאבים וסומכים על ה’יהיה בסדר’, אבל אם לא נעשה משהו נגד זה, לא יהיה בסדר. הממשלה חייבת להקדיש משאבים רציניים למלחמה בארגונים אנטישמיים ולחשוף אותם כאויבים של המדינה שבה הם פועלים".
אתה פועל מול משרדי ממשלה בישראל?
"אני מדבר עם אנשים בממשלה, אבל הבעיה היא שאין ממשלה כבר שנתיים ואין עם מי לדבר. עבדנו עם המשרד לעניינים אסטרטגיים אבל מאז שגלעד ארדן עזב - אין משרד. זה עצוב. פשוט לא מבינים את המשמעות העצומה של המשרד ונותנים לו להתמוסס. עד היום לא מבינים את החשיבות לצערי".
מה יקרה לתופעת האנטישמיות בעתיד?
"התחזית לא ורודה. אמריקה ניצבת בפני סכנות קיומיות. הערכים האמריקאיים מתמוססים, אמריקה מתפוררת, האמריקאים מתביישים בעצמם ובמה שבנו והשיגו, ואני חושש שהיא תיהרס. לכן חשוב לעסוק גם באיך לעזור לאמריקאים לחזק את אמריקה, ובכך גם לחזק את היהודים ואת המאבק באנטישמיות. לעבוד במשותף ולחזק את שתי החזיתות. לגבי ישראל, אני צופה שאהיה יותר ויותר מעורב ונוכח בארגוני המחקר שלנו שם, ונמשיך בפרויקטים, בהשקעה בעיירות פיתוח. יש לנו בית בישראל, ואני חושב שאגיע יותר. גם יותר כיף שם מאשר פה בארצות הברית".