שיחת הטלפון הראשונה שקיבלה הייתה מצדה של אישה שחיפשה את אחיה. "היא אמרה: 'מאתמול בלילה אני מנסה לתפוס אחי הקטן ולא מצליחה'", מספרת יפה.
"שאלתי את הגברת בן כמה אחיה והיא ענתה בהיסטריה ובבכי: 'בן 49'. במהלך השיחה בעלי היה לידי וכבר עדכן אותי על האסון במירון. האישה מאוד דאגה מפני שכל כך הרבה שעות לא הייתה תקשורת איתו. הקשבתי לה והיא המשיכה לשפוך את אשר על לבה. ברגע שבן אדם מוציא דברים החוצה, הוא מסוגל להתפקס ולהבין מה עליו לעשות ברגעים האלה".
עוד אמרה: "אחר כך הגיע טלפון של אישה נוספת שסיפרה שהבן שלה היה במירון כל הלילה ועכשיו הוא נמצא בחרדה. התקשר גם גבר. בעיקרון אני לא עונה לגברים (במוקד של העמותה קיימת הפרדה בין קווים לגברים ונשים – א"ש), אבל שמעתי שהבן אדם נחנק מדמעות ולא מצליח לדבר, אז עניתי. הוא אמר שהבת שלו, תקועה בצפת, עם בחילות, לא נושמת מרוב לחץ ושאל איך להרגיע אותה עד שיצליח להגיע אליה. הסברתי לו איך כדאי לו לדבר איתה כדי להסיח את דעתה קצת ממה שקרה".
45 איש נהרגו ויותר מ־120 נפצעו בלילה שבין חמישי לשישי האחרונים במתחם ההדלקה של חסידות "תולדות אהרון" בהילולה בהר מירון, כתוצאה מהדוחק הכבד, באסון האזרחי הגדול בתולדות מדינת ישראל. מחקירה ראשונית של המשטרה עלה כי כמה מהשוהים במקום החליקו ממדרגות ויצרו "מפולת אנושית", שתחתיה נמחצו השוהים. עד כניסת השבת זוהו 32 מהגופות, ואמש, עם צאת השבת, המשיך תהליך זיהוין. בעקבות האסון, הוכרז היום יום אבל לאומי ברחבי המדינה.
אין ספור מוקדי סיוע, ביניהם של עמותות, בתי חולים, קופות החולים ורשויות מקומיות נפתחו במיוחד בעקבות האסון, ואחרים תוגברו. "שמענו על האסון לאחר חצות ומיד הבנו שאנחנו הולכים לקראת אירוע גדול", מספר ישראל שפריצר, מנהל פרויקט "מחוברים לחיים" של עמותת "עזר מציון" ומנהל החפ"ק שנפתח בעקבת האסון במירון.
"הבנו שאנחנו חייבים לפתוח חפ"ק ולגייס את כל העובדים והמתנדבים הרלוונטיים כדי לסייע. הקמנו בתוך 40 דקות את החפ"ק בבניין של המרכז הארצי של עזר מציון בבני ברק. גייסנו גם את מחלקת המחשבים כדי להקים מוקדי טלפון והבנו שהולכים להתקשר אלינו הרבה מאוד אנשים שאין להם בכלל מידע ראשוני. היה ממש כאוס".
עוד ציין כי "במקביל להקמת החפ"ק שלחנו את הנציגים שלנו בנקודות הצפוניות לבתי החולים באזור: זיו בצפת, רמב"ם בחיפה, פוריה בטבריה והמרכז הרפואי לגליל בנהריה. יחד עם הצוות הרפואי הם קיבלו את המפונים ממירון, ומהר מאוד - אם אכן היה להם את המידע - שלחו לנו את השמות הרלוונטיים של הפצועים ואת מצבם. ברגע שאנשי הקשר שלנו הזרימו לנו את המידע, התחלנו להזינו למחשב בצורה מסודרת, כשבמקביל אנחנו כל הזמן מקבלים טלפונים מהמשפחות".
הוא הוסיף: "אישה אחת למשל ביקשה ממני לנסות לחפש שוב ושוב. אמרה: 'אולי לא חיפשתם טוב, אני מחפשת נער בן 21, אולי תעבור שוב אחד־אחד'. עשיתי הכל בסבלנות, ואני רואה שוב ושוב את השם שלו מופיע בנעדרים. פתחנו גם שתי קבוצות ווטסאפ. בראשונה נמצאים כל השותפים שלנו בבתי החולים שיש להם מידע; והקבוצה השנייה היא לנעדרים. ככל שהגיעו יותר שיחות, כך קיבלנו יותר מידע על נעדרים".
הפעילות של החפ"ק לא הסתכמה רק במוקד הטלפוני. "הפונה אמר לי: 'השעה עכשיו שלוש לפנות בוקר, ואני חייב להפוך עולם כדי לראות את הבן שלי או אח שלי'", מתאר שפריצר.
"מאחר שהשירות שלנו 'מחוברים לחיים' עוזר בימי שגרה בין היתר גם בשינוע אנשים ממקום למקום, ניצלנו את היכולת הזאת לאחר האסון כדי לשנע אנשים לבתי החולים כדי לראות את יקיריהם, ומצד שני להעביר פצועים שהשתחררו חזרה הביתה. באחד מבתי החולים למשל שכב נער בן 14 לבד. המתנדבים שלנו יידעו אותנו לגבי כך בארבע לפנות בוקר ונשארו עמו עד שהוריו הגיעו".
מספר השיחות הגדול ביותר שהתקבל בחפ"ק היה מרגע היוודע דבר האסון ועד השעה עשר בבוקר ביום שישי. "בהתחלה היינו מעל עשרה מוקדנים, ובשישי בצהריים ירדנו לחמישה", מספר שפריצר. "חלק מהאנשים שיקיריהם לא נמצאו בבתי החולים, הבינו שקרה הנורא מכל".
"משעות הלילה בין חמישי לשישי היינו מוצפים. עיקר הפניות שהגיעו בשלב הזה היו של אנשים שניסינו לאסוף אותם מבחינה רגשית, שהיו בהצפה רגשית, ביניהם גם כאלה שלא הכירו באופן אישי אנשים שהיו במירון, אבל רמת החרדה שלהם עוד לפני האירוע הייתה יחסית גבוהה, ואירוע כזה העלה אצלם את מפלס החרדה; והיו כמובן גם פניות קונקרטיות: 'לאיזה מספר עלינו להתקשר אם אנחנו זקוקים למידע כזה או אחר? מה צריך לעשות, האם לצאת לשם או לא לצאת לשם?'. אנחנו כמובן הכלנו את כל מי שהתקשר".
"תגברנו את כל הקווים וקיבלנו במהלך סוף השבוע פניות מכולם: אנשים שפנו חסרי אונים כי בני משפחה שלהם היו במירון וביקשו עזרה באיתור ילדים, אחים, אחיינים", מוסיפה ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בעמותת ער"ן. "כאן המענה שלנו היה בעיקר במתן אמפתיה, הרגעה והפניה למקומות יותר רלוונטיים. הענקנו לפונים הרגעה ותמיכה, הבנו את הסערה שלהם ונתנו להם את המידע לאן אפשר לפנות. ברגע שאנשים יודעים מה הם צריכים לעשות, הם מרגישים פחות חסרי אונים".
"הדבר הראשון שעשינו עם היוודע האסון הוא פנייה לצוותי הרווחה של בתי חולים בצפון שאנחנו עובדים איתם שנים, וגם פנינו לכל לשכות הרווחה באשכול גליל מזרחי ומערבי", מספר פרופ' מולי להד, מומחה למצבי לחץ לשעת חירום ונשיא מרכז "משאבים" במכללה האקדמית תל חי, שעוסק בהתמודדות של משבר ואסון בחברה אזרחית.
"אנחנו מפעילים את שני מרכזי החוסן שנמצאים באשכול גליל מזרחי ומערבי ופתחנו קו ייעודי באנגלית, עברית, אמהרית, רוסית, צרפתית וספרדית. הקווים שלנו מאוישים בדרך כלל על ידי אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש המתמחים בסיוע חירום. זה קו שהקמנו אותו בקורונה, ועכשיו הוא שוב מופעל. הכנתי גם מסמך איך לפתוח את יום ראשון בחינוך החרדי".
"המוקד עצמו יושב בתוך המוקד העירוני שלנו. באופן אקטיבי גם פנינו למשפחות שנודע לנו שיקיריהן נפגעו, והבהילות הראשונית הייתה להבין מי נפגע. ברגע שקיבלנו הודעה שיש סבירות שאחד מבן המשפחה הוא בין הנפגעים, שלחנו צוות של שתי עובדות סוציאליות להיות עם המשפחה".
"כל שנה אנחנו מתגברים את המוקדנים במוקד העירוני בל"ג בעומר, ופתאום המוקדנים החלו לטפל באירוע במירון", מוסיף משה כהן, מנהל המוקד הטלפוני של עיריית בית שמש.
"קיבלנו עשרות פניות של תושבים שרצו להתנדב ולתרום דם, ובמקביל טלפונים של משפחות שחיפשו את יקיריהן. קיבלנו למשל טלפון מאבא שחיפש את הבן שלו. האבא סיפר שכבר מחצות הבן לא ענה לו. בבוקר הבחור נמצא. היו גם טלפונים של אנשים שהצליחו לצאת ממירון, אבל נתקעו באמצע הדרך וביקשו מאיתנו סיוע לחזור הביתה. היו פניות מכל הסוגים. תפעלנו את המוקד עד כניסת השבת, במהלך השבת מוקד חיצוני קיבל עבורנו את השיחות, ובמוצאי שבת פתחנו שוב את המוקד".
מוקדי סיוע מסוגים שונים נפתחו גם בכל קופות החולים. "בשעה אחת בלילה שבין חמישי לשישי יצאתי למרכז הרפואי לגליל בנהריה, והייתי שם עד תשע וחצי בבוקר של יום שישי", מספרת לאה שוורץ, עובדת מנהל של שירותי בריאות כללית במחוז חיפה וגליל מערבי. "קיבלנו את הפצועים, שרובם היו במצב קל עד בינוני, ואני דאגתי שמשפחות ידעו שבן המשפחה שלהן פונה לבית החולים ובדקתי האם יש מישהו שיגיע לקחת אותו אם ישתחרר או להיות לצדו בבית החולים. דאגנו לפצועים בשיתוף 'עזר מציון'".
היא הוסיפה: "היה גם ילד בן 12 שהיה עם אביו במירון. האבא פונה לבית החולים פוריה בטבריה והילד לנהריה. הילד הגיע לבד, הצמדנו לו עובדת סוציאלית, והייתי איתו עד תשע בבוקר, כשאמו הגיעה מירושלים. עד שהיא הגיעה, אני והעובדת הסוציאלית של בית החולים הרגענו אותה המון בטלפון. במקביל גם הייתי מחוברת לקבוצות הווטסאפ של 'עזר מציון' כדי להתעדכן בלייב לגבי כל התקדמות וכל שחרור של מטופל, כדי שמתנדבי העמותה יסייעו להם לחזור הביתה".
חלק ממערכי הסיוע פעלו בתמיכת האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, איגוד הפסיכיאטריה בהסתדרות הרפואית ומערך הפסיכיאטריה הקהילתי והאשפוזי, החברה לבריאות הנפש בקהילה. "כבר ביום שישי לפנות בוקר, כשהתחלנו לראות את הקטסטרופה שלתוכה התעוררנו, גורמים רבים חברו יחד על מנת לסייע", מספר ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בהסתדרות הרפואית.
"הפסיכיאטריה של בית החולים זיו בצפת כבר הייתה בעניינים והחלה לקבל פניות. נפתחו מוקדים טלפוניים של קופות החולים, החלו לפעול מוקדים של ארגוני סיוע נפשי בקהילה החרדית. בשלב הראשון הפניות היו של אנשים שלא הצליחו לאתר את המשפחה שלהם וביקשו סיוע. אבל בתחילת השבוע הזה כבר נתחיל לקבל יותר פניות מצד אנשים שהיו במקום וחזו בטרגדיה הנוראית. אדם הולך לשמחה וחוזר עם מראות של עשרות הרוגים. זו טראומה מבחינה נפשית".
גם ד"ר אסף טריפטו, מנהל מרכז בריאות הנפש "בארי" של שירותי בריאות כללית בבני ברק, שבו נפתח בשישי בבוקר חמ"ל עם אנשי מקצוע מתחום הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית, מעריך שבימים הקרובים הם ייראו גל של פניות הקשור במצבים נפשיים.
"בשישי ההיענות אצלנו הייתה נמוכה כי המצוקה שאנשים חוו ברגעים הראשוניים הייתה קשורה יותר לאיתור קרובים", הוא מתאר.
"בנוסף לכך, מדובר באוכלוסייה מיוחדת - דתיים וחרדים - ולפעמים יותר נוח להם לפנות לגורמים מוכרים מהמגזר. אני מניח שעוד כמה ימים תחל התמקדות בבריאות הנפש של אנשים שאולי איבדו מישהו קרוב, ואז יזדקקו לעזרה הזאת. כמו שאנחנו רואים במצבים אחרים שבהם קורה אסון, בשלב הראשון אנשים שהיו שם, אבל לא נפגעו פיזית, רק מנסים לעכל במה מדובר ורק בהמשך מגיעים לקבל עזרה. אני קורא לאנשים לפנות אלינו. אנחנו זמינים, נמצאים בשבילם ומתמקצעים בטיפול במצבים האלה".
התרעות פיקוד העורף