"עשרות שנים אני נמצא במערכת, הייתי בפיגועים הגדולים, אבל באסון במירון הרגשתי כמו חובש קרבי שמטפל בפצועים בשדה קרב, כשמסביב חיילים ממשיכים ליפול", כך מתאר דב מייזל, פרמדיק וסמנכ"ל מבצעים בארגון "איחוד הצלה", את מה שחווה בשעות הקשות בלילה שבין חמישי לשישי בעת ניסיונות ההצלה, החילוץ והטיפול בפצועים באסון במירון. "ההתשה הנפשית באירוע כזה היא לא פחות מההתשה הפיזית".

תיעוד קשה לצפייה מזירת האסון במירון (צילום: ישי ירושלמי, בחדרי חרדים, הועבר ע"י אריק בנדר)

המראות שמייזל והקולגות שלו ראו במירון השפיעו גם על מתנדבי וחברי כוחות הצלה שכביכול כבר ראו הכל בזירות של אירועים רבי נפגעים אליהם הם מוזעקים. "האסון היה ממש בדלת המרפאה של 'איחוד הצלה'", מתאר מייזל. "החובשים שהיו במרפאה כבר התחילו לצעוק בקשר שיש דוחק מטורף, שהולך להיות פה אסון ושיתחילו לשלוח חובשים למקום. מיד רצתי למקום, נדחסתי בתוך הקהל. בשלב הזה אנשים כבר היו בשלבי ההתמוטטות והקריסה והתחילו לבצע פעולות החייאה. בתוך דקות כבר היו שם 20 החייאות במקביל, כשאנשים מלמעלה ממשיכים להישפך על כולם. השתתפתי בפעולות ההחייאה והשתדלתי להזרים אלונקות פנימה כדי למשוך אנשים החוצה, כי נוצר שם מצב של טיפול תוך כדי דריסה. שלפנו אנשים מתוך ההמון, כשההמון ממשיך ליפול".

עד כמה המראות האלה היו שונים ממראות שהיית עד להם בזירות אליהן הגעת בעבר?
"אופי הפגיעה היה שונה. ראינו כמות גדולה של אנשים שפשוט נחנקו. הדברים שמאוד זעזעו אותי נפשית היו חילוץ של ילדים. אירוע כזה לא ראיתי - לא בפיגוע ב'סבארו' בירושלים (באוגוסט 2001 – א"ש), לא ב'קפה מומנט' (במרץ 2002 – א"ש) ולא בפיגועים בשוק מחנה יהודה. בסביבות השעה שתיים וחצי בלילה, כשכינסנו את המתנדבים, ראיתי מאות מתנדבים מרוסקים. הם פשוט התפרקו. גם עבורי זה היה סוף שבוע קשה מאוד מבחינה נפשית. המראות כל הזמן רצים לי מול העיניים".

איך נתתם מענה לקושי של המתנדבים?
"בשבת בלילה התקיימו מפגשים ב־15 אזורים בארץ שאליהם הגיעו לטיפול חוסן מעל 150 מתנדבים שעברו חוויה טראומטית חסרת תקדים ופשוט התפרקו נפשית. גם אני השתתפתי בחלק ממפגשי החוסן, והחבר'ה סיפרו איך בהחייאות אתה סוחב פצועים, מבצע עיסויים ודורכים עליך אנשים. שמענו אנשים צועקים 'הצילו', עד שהם כבר הפסיקו לצעוק".

דב מייזל, פרמדיק וסמנכ''ל מבצעים בארגון ''איחוד הצלה'' (צילום: באדיבות דוברות איחוד הצלה)דב מייזל, פרמדיק וסמנכ''ל מבצעים בארגון ''איחוד הצלה'' (צילום: באדיבות דוברות איחוד הצלה)


"המראות במירון הם לא משהו שאנחנו רגילים לראות, או שהמוח יכול לתפוס או להתחיל להבין", מתאר אבי מרכוס, פרמדיק, מנהל אגף רפואה ב"איחוד הצלה" ומנהל יחידת חוסן של הארגון, שבה 70 אנשי חוסן בכירים - עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים - ועוד 400 מתנדבים שעברו הכשרה בסיסית של חוסן. "הפגיעה הנפשית הייתה גם של כוחות ההצלה, גם של מי שצפה מהצד וגם של מי שהיה בתוך האירוע ושרד אותו. לקראת סוף האירוע, פגשנו את המתנדבים שלנו בוכים ובמצב נפשי מאוד קשה".

איך סייעתם להם?
"לקחנו אותם למאהל שלנו, פתחנו שם נקודת חוסן והתחלנו לטפל בהם בשיחות, בלתת להם משימות לעשות, כדי לפרוק את מה שעברו. ניסינו לתת להם כלים להתמודד עם האירוע שאי אפשר לדמיין אותו בתסריט הכי גרוע. כמו כן, שלשום ראשי סניפים שלנו ופרמדיקים התקשרו לכל המתנדבים כדי לאפשר להם לפרוק את הדברים. אנחנו ממשיכים בשיחות טלפון ובמפגשים פרונטליים. כמו כן, הקמנו 'קו חם' למשפחות של המתנדבים והתקבלו יותר מ־200 שיחות מבני משפחה בנושא הזה".

אבי מרכוס, פרמדיק, מנהל אגף רפואה ב''איחוד הצלה'' ומנהל יחידת חוסן של הארגון (צילום: באדיבות דוברות איחוד הצלה)אבי מרכוס, פרמדיק, מנהל אגף רפואה ב''איחוד הצלה'' ומנהל יחידת חוסן של הארגון (צילום: באדיבות דוברות איחוד הצלה)


גם אלי פולק, חובש בכיר ומנכ"ל ארגון "איחוד הצלה", היה בשטח וטיפל בפצועים. "המראות היו קשים", הוא מספר. "הסיטואציה של אנשים שבאו לשמוח ולרקוד בבגדי שבת, ואז פתאום השמחה שלהם הפכה לאסון כל כך גדול, היא בלתי נתפסת. עשינו לאנשים החייאות, כשהמוזיקה עדיין מתנגנת ברקע, כי בצד השני של האירוע עדיין לא ידעו על האסון. זה בלתי נתפס".

איך מתמודדים עם סיטואציה כזאת מבחינה נפשית?
"זו סיטואציה קשה מאוד. היו למשל שלושה מתנדבים שעשו החייאה לנער. בא פרמדיק ואמר להם: 'הוא מת, תמשיכו לפצוע הבא', והם אמרו: 'אולי יש עוד סיכוי, בבקשה'. הקושי הגדול מבחינתי היה לראות הרבה אנשים צעירים שנפגעו. אנחנו גם מכירים אנשים. המשפחה שלי והילדים שלי למשל היו במירון, ותוך כדי פעולות ההצלה אמרתי לעצמי: 'רק לא ליפול על בן משפחה', למרות שכל מי שמת זה מאוד קשה. אחד המראות הקשים ביותר עבורי בתוך הדוחק היה לראות הורים מרימים את ילדיהם באוויר כדי להציל אותם, כי הם עצמם כבר כנראה לא יצאו מזה. זה משהו שלא נתפס. קשה לראות את זה, לא הצלחתי להירדם. זה נמצא בראש, לא נותן לך לישון. דיברתי עם המתנדבים הרבה על הנושא. השיחות עזרו גם להם וגם לי".

אלי פולק, חובש בכיר ומנכ''ל ארגון ''איחוד הצלה'' (צילום: צילום פרטי)אלי פולק, חובש בכיר ומנכ''ל ארגון ''איחוד הצלה'' (צילום: צילום פרטי)

למצוא את הכוחות

כפיר עייש, פרמדיק זה 11 שנים במד"א, טיפל בפצועים בשטח וגם בדק יחד עם רופא את גופות ההרוגים לקביעת המוות. "זו הייתה חוויה מאוד מטלטלת", הוא מספר. "אני פרמדיק הרבה שנים, מד"א מכין אותנו לאירועים רבי נפגעים, אבל לראות עשרות הרוגים זו חוויה שלא מוכנים לה נפשית. שום הכנה מראש לא יכולה לחשל אותך לקראת מראות כאלה. תוך כדי תהליך קביעת המוות עברנו הרוג־הרוג, וחוץ מלחבר את המוניטור גם הסתכלתי על פני ההרוגים. היו שם ילדים, מבוגרים. היה מבוגר שהטלפון שלו צלצל בכיס, ולא היה מי שיענה לטלפון".

באילו תחושות חזרת הביתה?
"כשחזרתי הביתה, כל מה שרציתי זה ללכת לישון. כשהלכתי למיטה נזכרתי בפניהם של ההרוגים. כשהתעוררתי דיברתי עם אנשים, עם הצוות שלי, ופשוט הוצאנו הכל".

כפיר עייש, פרמדיקבמד''א, טיפל בפצועים באסון בהר מירון (צילום: דוברות מד''א)כפיר עייש, פרמדיקבמד''א, טיפל בפצועים באסון בהר מירון (צילום: דוברות מד''א)

מעבדים יחד

עומרי הוכמן, פרמדיק ותיק של מד"א, היה בין הראשונים שהגיעו לזירה. "היו מראות מטלטלים, מעולם לא נתקלנו באירוע מהסוג הזה", הוא אומר. "ביומיום יוצא לנו להגיע לתאונות קשות, לאירועים קשים, אבל עד היום לא יצא לי להיתקל באירוע שבו מגיעים לזירה מסוימת ובמשך דקות ארוכות יוצאות כמויות מאוד גדולות של אנשים".

איך מתמודדים עם מראות כאלה?
"באותם רגעים אתה צריך להתכנס עם עצמך, להתאפס ולהבין שצריך למצוא את הכוחות הפיזיים והמנטליים ולתפעל את האירוע הזה. אחד הדברים שמאוד הקשו עליי זה לעבוד בתוך המון אנשים כשאני חושב על צנעת הפרט. חייבים לעבור עם הגופות האלה 150־300 מטרים בתוך קהל של אנשים, ואין אפשרות לכסות אותן. בנוסף, שאלתי את עצמי: למה זה קרה מלכתחילה? זו לא רעידת אדמה, אז למה אי אפשר היה לבצע פעולות שימנעו את האסון?".

איך התמודדת נפשית עם מה שחווית?
"אנחנו - החובשים והפרמדיקים – תמיד מדברים אחד עם השני, מעבדים את הדברים, משתפים בתחושות. אני עדיין ממשיך לחשוב על מה שחוויתי במירון, אבל זה לא מונע ממני להמשיך את השגרה".

עומרי הוכמן, פרמדיק ותיק של מד''א, היה בין הראשונים שהגיעו לזירה במירון (צילום: דוברות מד''א)עומרי הוכמן, פרמדיק ותיק של מד''א, היה בין הראשונים שהגיעו לזירה במירון (צילום: דוברות מד''א)


"כבר יותר מ־20 שנים אנחנו מלווים בייעוץ מקצועי של הפסיכיאטר פרופ' חיים קנובלר, שהוא מומחה בנושא של פוסט־טראומה ותגובות קרב של חיילים במלחמות", מספר ד"ר אלי יפה, סמנכ"ל קהילה במד"א.

"אנחנו פועלים על פי שיטה סדורה, ובכל אירוע קשה - לא רק במירון - אנחנו מסכמים הכל. כבר בלילה בין שישי לשבת אחראי מתנדבים וכל ראש צוות דיבר עם הצוות שלו. כמו כן, כל מי שהיה באירוע, כבר ביום שישי לפנות בוקר קיבל שיחת טלפון. יש רישום מסודר מי היה, מי דיבר איתו בטלפון ומה קורה איתו. במהלך השבוע הזה אנחנו גם עושים מפגשים קבוצתיים עם חבר'ה שהיו שם על מנת שהם יצאו מחוזקים וימשיכו לפעול איתנו לאורך זמן. אנשים דיברו על דברים מאוד קשים שהם ראו וחוו, אך יחד עם זאת הם גם מרגישים שעשו דברים מאוד משמעותיים להצלת חיי אדם". 

ד''ר אלי יפה, סמנכ''ל קהילה במד''א (צילום: דוברות מד''א)ד''ר אלי יפה, סמנכ''ל קהילה במד''א (צילום: דוברות מד''א)