האזינו לסיפרם של ניצולי הפרהוד

80 שנים חלפו מאז אירועי הפרהוד (תרגום מערבית: שוד, ביזה), ההתפרצות האלימה ביותר שידעה יהדות עיראק. במהלך יומיים של פרעות וטבח נרצחו ילדים, נשים וגברים. רוטשו אברים, בוצעו מעשי אונס, נפגעו בתי כנסת, חוללו ספרי תורה ורכוש נבזז. 80 שנה אחרי כן שבנו לאותם יומיים מבעיתים בעיראק, לסיפורים של אלה שהיו שם, שראו במו עיניהם את הזוועות והצליחו לשרוד, ומתמודדים עתה עם זיכרונות העבר שצפים שוב.

היה זה ב־1 ביוני 1941, חג השבועות תש"א, שבו התעוררו יהודי בגדד, לאחר חודש מתוח וקשה במיוחד, לפרעות שייזכרו בהיסטוריה כאירועי הפרהוד. על פי נתוני "יד ושם", במהלך הפרהוד נהרגו לפחות 179 בני אדם, 2,118 נפצעו, 242 ילדים הפכו ליתומים, ומספר היהודים שמהם נבזז רכוש עומד על 48,584. רק לילה קודם לכן בתי הכנסת התמלאו במתפללים שהגיעו לתיקון שבועות שנמשך עד לשעות הקטנות של הלילה. אולם בבוקר, ההרס והחורבן כבר שלטו בכל. שכונות היהודים הפכו לאזור מלחמה.

אירועי הפרהוד לא הגיחו משום מקום. קדם להם תהליך ארוך של חלחול האנטישמיות לעיראק. ד״ר נסים קזז, יליד בגדד, חוקר תולדות יהודי בבל בעת החדשה ושורד אירועי הפרהוד, מסביר כי "עיראק של הימים ההם הייתה מרכז לפעילות נאצית ענפה בניצוחו של השגריר הגרמני פריץ פון גרובה, שהסתייע בראשי השלטון, בראשי מערכת החינוך וכן בסורים ובפלסטינים שהגיעו לעיראק כמורים וכגולים".

גם על פי פרופ' דן מכמן, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ב"יד ושם", הפרהוד אירע בתקופה שבה היו השפעות מסוימות של גרמניה הנאצית על האווירה בעיראק, ״אולם בניגוד לנעשה באירופה ואף בצפון אפריקה, הוא לא היה חלק ממדיניות מוכוונת; הוא היה אירוע אד הוק, שנבע מהתנאים הספציפיים המקומיים של אותו הרגע: חזרת הבריטים ותסכול של חיילי ההפיכה שכשלה, תעמולה אנטישמית בהקשר לאומני שהחלה כבר מספר שנים קודם לכן, והצתה בצורת שמועות והסתה".

למעשה, בעידודו של השגריר גרובה, עוד בשנות ה־30 החלו חוגים לאומניים קיצוניים בעיראק לחקות את המשטרים הנאציים והפאשיסטיים. דוגמאות לכך היו ארגון הנוער הלאומי־ערבי, אל־פֻתֻּוַּה, שהחל לפעול במתכונת הנוער ההיטלראי, או למשל פרסום ספרו של היטלר ״מיין קמפף״, בערבית, בעיתון ״אל־עָאלַם אל־עַרַבִּי״.

גם הגעתו לעיראק של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, שהיה ידוע ביחסיו הקרובים עם הצמרת הנאצית, תרמה תרומה משמעותית לתעמולה אנטי־יהודית ואנטי־בריטית באותה התקופה. ״היהודים הוצגו כגיס חמישי העושה יד אחת עם בריטניה הגדולה שנואת נפשם וכאויב פנימי של עיראק״, מציין קזז.

״גרמניה נכנסה לעיראק דרך החלון, בדרך אלגנטית וערמומית״, מוסיף דניאל ששון, משורדי הפרהוד. ששון, שנולד בעיר דיוואניה בשנת 1936, זוכר כיצד בוקר אחד הגיע מורה לכיתתו ואמר להם כי מעתה אין הם מצדיעים למלך ראזי, אלא לתמונתו של היטלר. ״המורה לימד אותנו איך להצדיע במועל יד, כמו הנאצים", הוא משחזר.

"בעבר היינו מצדיעים לתמונה של המלך ראזי, שהתנוססה מעל ללוח. אבל מאותו יום המורה הציג את התמונה של היטלר, ולה היינו אמורים להצדיע. אני זוכר שהחל בלבול, חלק מהתלמידים הצדיעו לתמונה של המלך ראזי, וחלק הצדיעו לתמונה של היטלר. אני ישבתי בשורה הראשונה על יד הלוח, והמורה שאל אותי לשמי. אז, השם שלי היה עיזאת. הוא ביקש שאשרטט קו בין פינות הלוח ולאחר מכן הסביר לנו איך ההצדעה צריכה להיות על פי הקו הזה, ואנחנו הבנו שמעכשיו עלינו להצדיע רק להיטלר״.

כילד בכיתה א׳ הבנת את המשמעות?
״רק מהשמועות, עוד לא הבנתי עד הסוף מה זה היטלר״.

בתחילת אפריל 1941 החלה הפיכה פרו־גרמנית בראשות רַשִיד עלי אל־כילאני, מנאמניו הבולטים של המופתי אל־חוסייני, שהובילה לבסוף ללחימה בין הצבא העיראקי לצבא הבריטי, ב־2 במאי 1941. ״מאי 1941 נודע בפי היהודים כחודש רַשִיד עלי. במהלכו בגדד הייתה תחת עוצר כללי, ורבים מהקהילה היהודית העדיפו להישאר מסוגרים בבתים עד יעבור זעם״, מספר קזז.

קזז, שהיה בן 11 כשפרצו הפרעות, מתאר את אותו חודש: ״יהודים הוכו ברחובות, אחרים הואשמו באיתות למטוסים הבריטיים שחגו מדי בוקר בשמי בגדד באמצעות סיגריות, והובלו לתחנות המשטרה לאחר שהוכו עד זוב דם. אחד היהודים נעצר מפני שדמה לבריטי בשל עיניו הכחולות ושוחרר לאחר מתן שוחד. פורעים פרצו לבית החולים היהודי על שם מאיר אליאס משני שעריו, פתחו ביריות, פצעו במכת גרזן את מנהל החשבונות, נכנסו לכל המחלקות וזרעו הרס בכל פינה. הם היכּוּ נשים וחולים חסרי אונים, תפסו את סגל הרופאים, את המנהל האדמיניסטרטיבי, את האחים ואת שאר העובדים והובילום לתחנה המשטרה. בדרך ירו והרגו את הרוקח״.

דניאל ששון (צילום: רמי זרגנר)דניאל ששון (צילום: רמי זרגנר)

בסוף אותו החודש, ב־30 במאי 1941, הסתיימו הקרבות בתבוסת הצבא העיראקי. בשלב זה, רשיד עלי, המופתי אל־חוסייני ובכירים נוספים ברחו, והשקט שב לפקוד את העיר. בערב חג השבועות הייתה תחושה בקרב היהודים כי הסכנה חלפה. ״העיר נראתה שקטה, האווירה הייתה נורמלית״, מתאר קזז, ״לא הבחנו באירוע כלשהו המעורר תשומת לב מיוחדת, או במתח המבשר רעות. הכל נראה שלו ורגוע״.

בבוקר שלמחרת קזז, אביו ואחיו התפללו תפילת שחרית של חג השבועות בבית הכנסת ושבו מיד לאחריה לביתם. ״אמי ערכה את השולחן לארוחת הבוקר והמתינה לבואנו", הוא מספר. "לאחר הקידוש, הברכות והארוחה התלוויתי לאבי ושותפו בחנות חוטי המשי שלנו, מאיר, לבקר את הסוסים של אבי המוחזקים באורוותו של חַמָּאד אל־שַקְרַה, הנמצאת סמוך לשכונת בּאבּ אל־שֵייח'. גם נַעִים, אחיו של מאיר, הצטרף אלינו.

בחזור, עלינו על מיניבוס כדי שיסיענו בחזרה אל הרובע היהודי. המיניבוס עשה דרכו צפונה, וכשהגיע לשכונת הכורדים השיעית, חסם אספסוף גדול את הרחוב ומנע מהמיניבוס להמשיך בדרכו. מתוך האספסוף ניגשו כמה פורעים, פתחו את הדלת שליד המושב הקדמי והחלו להכות באגרופים את מאיר, שהיה בעל חזות יהודית בולטת. אחיו, נעים, ניסה למנוע בעדם והנחית באגרופו מספר מהלומות בפורעים אך לא הצליח למנוע את גרירת אחיו מהמכונית. בינתיים החליט אבי להשתחל החוצה מהחלון הצדדי של המיניבוס. החלטתי גם אני לנסות להשתחל ולצאת החוצה מאותו החלון כדי להצטרף אליו. אך הנהג התניע את המכונית והסתלק מהמקום. וכך נשארתי יחד עם נעים בתוך המיניבוס״.

באותם רגעים הבנתם מה התרחש?
״לא חשבנו שזה תחילת פוגרום. יצאנו לחגוג, חשבנו שזה אירוע מקרי במקום. כשהמיניבוס הגיע לשכונה, כבר ראינו יהודים מתרוצצים ואת הערבים עם פגיונות. בתי הרובע היו סגורים ומסוגרים. במהירות עשינו את דרכנו אל ביתנו והבאנו את הבשורה המרה למשפחות. אחר כך, בלילה, שמענו את הצרחות ואת היללות, את היריות וזעקות השבר. הרי בלילה בעיראק ישנים על הגג, ולכן מהגג שמענו את הצרחות והכדורים, אבל לא ידענו מה קורה״.

מה עלה בגורל אביך?
״אבי המנוח ושותפו נותרו בשטח ועקבותיהם לא נודעו. באותו ערב המתנו בתקווה שהשניים ישובו, כל הזמן סמכנו על התושייה של אבא שלי, חשבנו שהוא יחזור. למחרת בבוקר יצא משה אחי, שהיה אז בן 17, בעיצומן של הפרעות, כשהוא יחף ועל ראשו כובע של הצופים, כדי להיראות כמוסלמי. הוא עשה את דרכו ברגל, תוך סיכון חייו, לאורווה בה הוחזקו הסוסים, בתקווה שימצא את השניים שם או לפחות יקבל מידע כלשהו על גורלם, אך חזר הביתה מאוכזב. המשכנו לקוות שהוא יחזור, אך לא הצלחנו לגלות מה עלה בגורלו ומעולם לא ישבנו שבעה״.

שאלת את עצמך למה הוא יצא מהמיניבוס?
״הייתה לנו חנות בשוק הקזזים, היינו מביאים את חומרי הגלם מסין ומתאילנד, והנשים השיעיות היו מעבדות אותם, כך שהיו לנו הרבה מכרים. אני חושב שהוא ירד להזעיק עזרה מהמכרים שלו. אבל הוא לא חזר״.

גם אביבה צח, ילידת בגדד, איבדה את אביה בטבח. היא הייתה ילדה בת 5 כשהחלו הפרעות. אביה, נסים זילכה, נותר בבית, והיא ברחה עם אמה למחבוא אצל השכנה. ״חברה של אמא שלי הייתה אישה ערבייה, שהייתה אשתו של מישהו בכיר בשלטון העיראקי, והיא קראה לאמא שלי בסוד וגילתה לה מה עומד לקרות, אמרה לה ׳בואי, אני אחביא אותך אצלי׳", היא מספרת. "היא לקחה את אמא שלי ואותי והכניסה אותנו למרתף, אני זוכרת שהיו מים עד הברכיים, ואמא שלי הסתירה לי את הראש בתוך הרגליים שלה, ואני אומרת לה ׳אמא, מה קורה פה, ראיתי עשרות אנשים מתנפלים על הבתים שלנו׳״.

המרתף שבו התחבאה צח עם אמה היה מעוטר חלונות גדולים, וכך, בעודה מסתתרת ראתה את המתחולל בחוץ. ״אני זוכרת שראיתי חיילים דוהרים על סוסים", היא משחזרת. "הפורעים ידעו איפה הבתים של היהודים, והאנגלים המנוולים חיכו בצד שלושה ימים, נתנו לזה לקרות. שמעתי את הצרחות של האנשים״.

רצח אביה התרחש לנגד עיניה. ״ראיתי בעיניים איך לוקחים את אבא שלי וזורקים אותו מהקומה השלישית", היא מספרת. "צעקתי לאמא שלי ׳אבא׳, והיא עצמה לי את העיניים, אמרה לי ׳אין כלום׳. היא ניסתה להסתיר את זה ממני עד שהתחתנתי, אבל אני תמיד אמרתי לה שאני זוכרת את התמונה שראיתי. כל פעם ששאלתי אותה ׳איפה אבא?׳, הנה אני מקבלת צמרמורת גם עכשיו, היא אמרה לי כל מיני תירוצים. אלא שלפני שלוש שנים קיבלתי מכתב ממשרד הפנים שאומר שמה שטענתי כל השנים שראיתי, נכון. באמת רצחו את אבא שלי בעיראק״.

צח מעידה כי היא לא זוכרת אף לא זיכרון אחד משנות ילדותה בעיראק, למעט אירועי אותו יום, ״עד היום אני לפעמים חולמת על זה, צועקת ׳אבא, אבא׳״.

אביבה צח (צילום: רמי זרגנר)אביבה צח (צילום: רמי זרגנר)

 מחוץ לבגדד, בעיר דיוואניה, הפך בלילה אחד ביתה הגדול של משפחת ששון לגטו שמרכז את יהודי העיר, שממנו הם נשלחו מדי יום לעבודות כפייה. בספר זיכרונותיו כתב דניאל ששון: ״סיפור הגטו בדיוואניה טרם סופר עד כה. אם מחמת גודש האירועים הקשים של אותם ימים, אשר הותירו את קהילת יהודי דיוואניה מופתעת, מוכת תדהמה, כואבת וחרדה, ואם מחמת רצונה להדחיק בזיכרונה הקולקטיבי את האירוע״.

ששון מתאר כי הבית, בן שתי הקומות, חולק לשלושה אגפים: בחזית הקדמית רוכזו הגברים, בחלק האמצעי רוכזו הנשים והילדים, והחלק האחורי הוסב לתחנת משטרה שניהלה את הגטו ושמרה עליו. על פי ששון, 670 יהודים שוכנו בגטו שהשתרע על פני שטח של 750 מ״ר. מסביב לבית התמקמה המשטרה בארבעה מוקדים, והשומרים היו חמושים ברובים ובכידונים.

אלא שבשעת בוקר מוקדמת של ה־31 במאי 1941, יממה בלבד לפני פרוץ הפרעות, הבחין ששון כי השומרים אינם. ״ירדתי למטה וראיתי שהשומרים נעלמו ואיתם גם טנדר המשטרה עם הנשק האוטומטי ושרשרת הכדורים הארוכה שהשתלשלה ממנו למטה", הוא מספר. "פניתי לגברים שעמדו לצאת לעבודה ואמרתי להם שהשומרים נעלמו. בשלב הזה עוד לא ידענו שהמרד של רשיד עלי נכשל, והגברים החליטו להישאר בתוך הבית, כי פחדו שמדובר בתכסיס של המשטרה, שאנחנו נצא והם יירו בנו, יגידו שניסינו לברוח״.

בקרב הגברים בגטו מיד התקבלה החלטה נוספת, לכנס את כולם בשעה 10:00 ברחבת הבית ולנסות להבין במה מדובר. בשעות שחלפו כבר נודע להם דרך הרדיו כי המרד אכן נכשל ומוביליו ברחו מעיראק.

מה הייתה משמעות כישלון המרד עבורכם?
״חשבנו שזה יום השחרור שלנו, הכישלון של רשיד עלי. היום כשאני חושב על הגטאות שרשיד עלי הקים ועל כך שהתכוון להקים עוד גטאות, אני יכול רק להעלות על דעתי מה היה קורה אם הוא לא היה מפסיד במהפכה. הוא היה מוציא את כל יהודי עיראק להורג״.
בעיניים דומעות ממשיך ששון את סיפורו: ״אבל אני זוכר שצפיתי בגברים מהצד, לאחר ששמעו ברדיו על כישלון המרד, קוראים ׳שמע ישראל׳ ושרים שירים מסורתיים של יהדות בבל. הם היו מזוקנים, הבגדים היו מרופטים ויותר מכל, למרות ההתרגשות מהידיעה, היה להם עצב על הפנים. כאב לי להסתכל עליהם״.

עוד באותו היום נסעו ששון ומשפחתו לעיר שמיה, 35 קילומטרים מדיוואניה. שם התאחדו עם קרוביהם מבגדד, בלי לדעת שהפרהוד ירדוף אותם עד לשם. יום למחרת, בחג השבועות, ישב ששון על יד החלון וראה את דודו, מנשה חלסצ׳י, יוצא מפתח הבית ולנגד עיניו נרצח בירייה על ידי מתנקש ערבי. ששון בן ה־5 רץ החוצה, ראה את הזוועה הנוראית, שב הביתה ופרץ בבכי ובצעקות. ״פרצה מהומה גדולה בבית, ואבא שלי אמר, נברח לעיר חילה״, מספר ששון.  

מג׳דולין חי, ילידת בגדד משנת 1932, הייתה בקושי בת 9 במהלך האירועים. ״אנחנו גרנו אז בשכונת בתאווין", היא מספרת. "אבא שלי עבד מחוץ לבגדד בשירות האנגלים, ולכן במהלך השבוע הוא לא היה איתנו. אני זוכרת שכשהתחילו הבעיות עם המוסלמים, היה פחד איום ונורא, כי היינו מיעוט, ואנחנו היינו ילדים קטנים, ואמא פחדה ואבא הרי לא היה, לכן היא אמרה שנלך לסבתי ולדודי, אחיו של אבא, שגרו בשכונת תחת' אל־טקייה, שהייתה שכונה שרוב תושביה היו יהודים״.

נהוג לציין את 1 ביוני כמועד פרוץ הפרעות, אולם מג׳דולין זוכרת את הלילה שקדם לו. כמו משפחות רבות אחרות, גם הם ישנו על הגג מחמת החום, ובליל החג, כאשר יהודים רבים פקדו את בתי הכנסת, היא שמעה את הצרחות מהבניינים ליד: ״כל הלילה לא יכולנו לישון, שמענו צרחות, שמענו יהודים קוראים לאלוהים ׳אללה, אללה׳ כשרצחו אותם. אמרתי ׳אמא, את שומעת?', ואמא אמרה לי ׳תשני, תשני, אל תדאגי׳".

ביתה של סבתה היה ממוקם אל מול החאן של סאלם שמעון, יהודי עיראקי עשיר מאוד, שמכר אמבטיות, כיורים, לוסטרות ועוד. המחסן שבבעלותו היה ענק ונמתח לשתי קומות. למחרת בבוקר, כשמג׳דולין התעוררה, היא ראתה את ההמון צובא על המחסן של שמעון. ״פתאום אנחנו שומעים רעש ענק ומסתכלים מהחלונות, אולי יותר מ־200 מוסלמים עם סכינים, גרזנים ורובים דחפו את הדלת של המחסן, שברו אותה ונכנסו", היא מתארת. "תוך שעה, שעה וחצי הם רוקנו את המחסנים לחלוטין, ולפני שהם גמרו, אחד מהם הסתכל על הבית של סבתא ואמר, ׳בואו, זה בית של יהודים׳. מהר שמנו דברים מאחורי הדלת כדי למנוע מהם לשבור אותה, אבל זה לא עזר״.

חצי קומה למעלה היה חדר שנקרא ״קבישקן״. חדר שמוקם בסוף הקומה השנייה ומסביבו היו רק חלונות, כך שדרכו ניתן היה לראות הכל. ״דודי יצחק אמר ׳בואו נעלה כולנו למעלה׳, היינו 17 איש", היא ממשיכה. "הייתה איתנו עוד משפחה שגרה עם סבתא. כולנו עלינו לקבישקן והתכופפנו כדי שלא יראו אותנו. לדוד יצחק היה ספר תהילים או תנ״ך ביד שהוא לא הפסיק לקרוא בו, והוא חזר כל הזמן על הבקשה שאנחנו נראה אותם והם לא יראו אותנו. על הדלת של הקבישקן היה וילון ושמענו שהם מושכים את הווילון, כך שהם ראו את הדלת, אבל הם לא חשבו לבדוק מה יש מאחוריה. הבנתי שהתפילה של יצחק עובדת, אנחנו ראינו אותם אבל הם לא ראו אותנו״.

הפורעים רוקנו את הבית מרהיטיו ומחפציו לחלוטין. אלה אשר עמדו למטה הבחינו לפתע במשפחה המסתתרת מאחורי חלון הזכוכית ועלו לדירה לחפש אחריהם, אך לא מצאו את הכניסה. סבתה המבוגרת של מג׳דולין לא הצליחה לעלות ונותרה בקומה התחתונה במחשבה שלא יעשו לה דבר, אבל הפורעים הכו אותה בראשה באמצעות "תפוז", מקל שהדביקו לו כדור עם זפת.״הם אמרו לה, 'תגידי לנו איפה הסתרת את הבנות'״, מספרת מג׳דולין, ״הם חיפשו בנות״.

בלילה, כשהפורעים כבר הלכו, סבתה של מג׳דולין, שהיו לה ידידות מוסלמיות, הלכה לידידתה, אום פאלח, שגרה בדיוק בסוף הסמטה. ״סבתא אמרה לה ׳גנבו את הבית, לא השאירו כיסא אחד, היום את חייבת לקחת אותנו אלייך הביתה, אין לנו איפה לשבת׳", היא מתארת. "אום פאלח אמרה לה ׳תבואו׳. היא לקחה אותנו אליה הביתה, הכניסה אותנו למרתף והביאה לנו שתייה ומשהו לאכול. אמרה ׳תתחבאו פה ואל תוציאו הגה כדי שלא יידעו שאתם פה׳. התחבאנו אצלה עד הבוקר. כל הלילה היינו ערים, מהפחד, לא הצלחנו לישון״.

מה עשיתם לאחר הפרעות?
״בבוקר של ה־2 ביוני, בשעה 10:30 שמענו את הקול של דודה נעימה, אחותה של אמי. היא באה וראתה שהבית פרוץ. אין לא רהיטים ולא אנשים, היא חשבה שכנראה שדדו והרגו אותנו והתחילה לצרוח ׳אמא, אחותי׳, עד שלבסוף יצאה אום פאלח, הערבייה שהתחבאנו אצלה, ואמרה לה ׳בואי, הם פה אצלי׳".

נעימה הגיעה עם שני בניו של חג'י מוסא, מוסלמי עשיר שהחליט לקחת אליו את כל המשפחה ולסייע לה. ״הם באו לקחת אותנו. אני הלכתי יחפה כמובן, רק לאמא היו נעלי בית, ולכן איך שנכנסנו אליהם האמא והבת ראו אותנו מבוהלים, יחפים והן התחילו לבכות״, נזכרת מג׳דולין, ״האמא אפילו התחילה לקלל את האסלאם. נשארנו אצלם שבועיים, הבנות תפרו לנו שמלות חדשות, הביאו לנו נעליים, נתנו לנו לישון בלילה על גג נפרד, כי היה להם ממש ארמון״.

מג'דולין חי (צילום: רמי זרגנר)מג'דולין חי (צילום: רמי זרגנר)

לאחר שבועיים הלכה אמה של מג׳דולין לבדוק אם גם ביתם נהרס, משמצאה כי הוא נותר שלם ונראה כי הפורעים לא הספיקו להגיע אליו, החליטה לשוב עם ילדיה הביתה. רק חודש וחצי לאחר מכן גם אב המשפחה שב. ״כשאבא נכנס הביתה, הייתה שמחה ובכי מהתרגשות, לא האמנו שהוא עוד חי״, מתארת מג׳דולין.

כשבוע לאחר הפרעות, ב־7 ביוני 1941, התכנסה ועדת חקירה ממלכתית בעיראק לבדיקת אירועי הפרהוד. דוח הוועדה הוגש כעבור חודש, והוא הכיל עשרה עמודים שבהם מצוינת מעורבותם של כוחות הצבא והמשטרה העיראקיים שלקחו גם הם חלק ברצח ההמוני. למעשה, מדובר במסמך הרשמי היחיד שמתאר את הפרעות.

במדינת ישראל חלפו שנים רבות עד ששורדי הפרהוד זכו להכרה. רק בשנה שעברה צוינו לראשונה הפרעות בכנסת, ובית המשפט דחה את תביעת ניצולי הפרהוד להכיר בהם כנפגעי הנאצים. ״לפנים משורת הדין, החליט משרד האוצר לשלם קצת יותר מ־300 שקלים בחודש לשורדי הפרהוד״, מציין קזז, ״אבל זה לעג לרש, זה כמו חצי הריון, או שאתם מכירים בזה או שאתם לא מכירים בזה״.

מנכ"לית מרכז מורשת יהדות בבל עליזה דיין חממה מייחסת חשיבות גדולה לתיעוד ולשימור ההיסטוריה והתרבות של יהודי עיראק ובכלל זה זיכרון פרעות הפרהוד. ״מאורעות הפרהוד יצרו צלקת עמוקה וכואבת בקרב הקהילה היהודית בעיראק והיוו נקודת מפנה משמעותית באשר לעתידה שם", היא אומרת. "אנו מקיימים בכל שנה אירוע שנתי לציון הפרעות ולזכר הקורבנות. התיעוד שלנו החל לפני עשרות שנים במכון המחקר שבמרכז ולא נפסק מאז. חשוב מאוד שהציבור הרחב ייחשף לנושא״.

גם לילי שור, מנהלת קשרי חוץ ואירועים ממרכז מורשת יהדות בבל, שבעצמה נמלטה מעיראק בשנת 1971, מסדאם חוסיין, מבינה את הערך בשימור הזיכרון: ״אני רואה בעשייה שלי כאן במרכז מורשת יהודי בבל שליחות, עלינו לחשוף לציבור את הסיפורים החשובים וביניהם את סיפור הקהילה היהודית שנותרה עד שנות ה־70 ומרביתה ברחה מסדאם חוסיין או משלטון הבעת'.

בנוסף, חשוב לומר כי אומנם הפרהוד התרחש במדינה ערבית מוסלמית, אבל המאורעות הושפעו מהאווירה ששררה במלחמת עולם השנייה, מהתעמולה הנאצית ומההסתה המקומית".

 (צילום: רמי זרנגר) (צילום: רמי זרנגר)

לפני חמש שנים פרסם ברוך מאירי בעיתון "מעריב" טור אישי על אירועי הפרהוד. מאירי, שנשכח על ידי משפחתו בגיל חצי שנה במהלך המהומות וניצל בזכות שכניו המוסלמים, כתב: ״היו בוודאי עיראקים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם של אלה נדם. היהודים היו בגדר שעיר לעזאזל במאבקים בין הסונים והשיעים, כפי שכיום ישראל ניצבת במרכז המאבק בין איראן השיעית למדינות ערב הסוניות. מספר היהודים שחוו על בשרם את ההיסטוריה של יהודי ערב קטן והולך. מן הדין כי בישראל נזכור את מורשתם כדי שלא תשתלט עלינו התעמולה הנעזרת במכחישי הפרעות ביהודים, כדוגמת מכחישי השואה״.

עבור הניצולים, חג השבועות מציף כל שנה מחדש את הזיכרונות הקשים משם, וכנ"ל גם התאריך הלועזי. ״כל שנה ב־1 ביוני זה עולה במוחי ומצויר בפניי באופן ברור״, מתאר ששון, ״כבר 80 שנה שאני לא מצליח להשתחרר מהאירועים שחוויתי כילד בגיל 5״.
״יש לי הרגשה נוראית כשאני נזכרת בתאריך של הפרהוד. במשך חודש אני מרגישה לא טוב״, מוסיפה צח.

״אני לעולם לא אשכח את מה שעברתי אז", אומרת מג'דולין חי. "אני שוב נזכרת כשדודתי לקחה אותנו לחג'י מוסא, איך הלכתי על יד אמא שלי שנשאה על הידיים את אחותי הקטנה ואותי תפסה ביד השנייה. בדרך ראיתי על הרצפה חלקים של ילד קטן בן שנתיים. אמא מיד עצמה לי את העיניים, כיסתה אותן בידיים שלה, אבל אני ראיתי מה יש על הרצפה. זה היה הפרהוד, שאי אפשר לשכוח אותו. ואני שואלת: למה זה קרה? על מה? הרי אז אפילו לא הייתה מדינת ישראל, היינו עיראקים. היום אני אומרת תודה לאל שיש לנו מדינה וצריך לשמור עליה. אנחנו צריכים לעזוב את כל הריבים בצד ולשמור על מדינת ישראל".

באפריל 2020 פורסם דוח על האנטישמיות ברחבי תבל, שהוכן עבור ההסתדרות הציונות העולמית לרגל יום השואה, ולפיו מתרחשת בארצות הברית בכל יום לפחות תקיפה אחת של יהודי, ובגרמניה, בממוצע בכל שלושה ימים. בעקבות מבצע שומר החומות פרסם משרד התפוצות דוח המעיד על עלייה חדה אף יותר בגילויי האנטישמיות ברחבי העולם.

במהלך החודש החולף נחשפנו בתוך שטחה של מדינת ישראל למראות קשים כאשר על מרקע הטלוויזיה וברחובות הערים ראינו בתי כנסת שרופים, ביזת בתי עסק, הרס, חורבן ואלימות. המראות הללו, אשר השפיעו על המדינה הכולה, השפיעו על שורדי הפרהוד באופן משמעותי. ״זה עשה לי חלחלה", אומר ששון.

"זה שוב פעם החזיר אותי לאותם הימים הקשים, לגיל 5, לגטו, לרצח של דוד שלי, לאותה התקופה הקשה והאכזרית. גם עכשיו קשה לי לדבר על זה. אני הייתי אמור להיות מחוסל, היה זה נס משמיים שהציל אותנו. כשאני שומע היום על הנעשה בהתקפות האנטישמיות, אני מבין שזה רק סימן לכך שהנאציזם עדיין קיים בעולם, ושום גוף לא מתייחס לזה. האנטישמיות מתחדשת ומעלימים ממנה עין״.

צח: ״נורא כואב לי הלב. אני ככלל בן אדם שלא שונא אף אחד אלא אם הוא פוגע במישהו. עובדה שהחביאה אותנו ערבייה, יש אנשים טובים בכל צד. אבל גם יש אנשים רעים שהסיתו אותם. הכל הוא תוצר של תעמולה, אני מאמינה שבן אדם נולד בלי אף תכונה רעה, זה הכל תלוי באופן שמחנכים אותו. אין שום סיבה שתהיה שנאה בין אחד לשני, אבל לצערי זה לא קורה רק כאן, אלא בכל העולם".

מג׳דולין חי: ״בעיראק חיינו בשכנות עם המוסלמים, לא היינו בגטאות, חיינו באותם המקומות, למדנו באותם בתי הספר, החברות שלי היו מוסלמיות והיינו אוהבות אחת את השנייה, אבל היו קיצונים שקלקלו את הכל״.

קזז: ״אני לא חושב שיש קשר בין האירועים הנוכחיים לפרהוד, אבל אני אמרתי לא פעם שלעם ישראל, ליהודים, אין מקום לחיות בו אלא רק בישראל. הפרהוד הביא אותי למחשבה שאין מקום ליהודי לחיות בארץ מוסלמית ערבית".

מרכז מורשת יהדות בבל, שעורך מדי שנה אזכרה לקורבנות הפרהוד, מתמקד השנה בסיפורי הצלה של יהודים על ידי שכניהם המוסלמים והנוצרים. ״אני במשך שנים אוספת סיפורי הצלה, ויש הרבה כאלה", מספרת שור. "בתוך הרוע, אני תמיד מציינת גם את הטובים, גם אצלנו במשפחה יש סיפור על האופן בו העוזרת הארמנית לקחה את המשפחה של בעלה של דודה שלי והחביאה אותם במרתף. חשוב לומר, אלמלא המצילים מספר הקורבנות היה גדול הרבה יותר״.