לראיון המלא עם הרב מאיר נחמן אלחדד:

בחצות הלילה הגיע פצוע בכיסא גלגלים אל בית משפחת אלחדד, ששני ילדיהם נהרגו באסון מירון. באמצע השבעה בא, היישר מבית החולים הדסה. דפק בדלת הסגורה והתעקש להיכנס ולשוחח עם ההורים השבורים. "הוא היה במצב לא טוב, בקושי דיבר, בקושי נשם", מספר הרב מאיר נחמן אלחדד, אביהם של משה מרדכי (12) ויוסף דוד (18) ז"ל.

"שאלתי אותו, מה בער לך להגיע לפה הלילה? היית מחכה ומתאושש קצת. אבל הפצוע אמר, 'הייתי חייב לדבר איתכם בהקדם מתוך הכרת טובה, כי גם אני הייתי במירון ושכבתי ליד הבן שלכם יוסף דוד ובזכותו ניצלתי ממוות'. קראתי לאשתי וישבנו איתו במרפסת. והאיש סיפר שבגלל שנפצע באופן קשה מאוד, אנשי ההצלה סימנו אותו כהרוג וחלפו על פניו".

"לא הייתי מסוגל אפילו להגיד להם שאני נושם", שחזר הפצוע בפני ההורים. "ופתאום אני שומע את הבן שלכם ששוכב על ידי אומר בקול חלש: תודה, אבא יקר. ואחר כך זועק: אוי, מישהו דורך לי על האף, אני לא מצליח לנשום. ומיד אחר כך הוא התחיל להגיד את הפסוקים של 'מזמור לתודה'. שאלתי אותו, 'למה לא באים להציל אותנו, הרי בעוד כמה דקות נמות פה', אבל יוסף דוד לא התלונן והמשיך להגיד מזמור לתודה פעם נוספת". 

אחר כך ביקש ממני לקרוא איתו קריאת שמע לפני הפטירה. ואז שמעתי חרחור אחרון ויצאה נשמתו. מאותו רגע הגישה שלי השתנתה. במקום לבכות על למה לא באים להציל אותי, אמרתי גם אני את פסוקי מזמור לתודה. נאחזתי בזה. התרכזתי בזה. במשך שבע דקות דרכו עליי עוד ועוד אנשים, בכל מיני מקומות בגוף, אבל אני הצלחתי להחזיק מעמד, כי בזכות הבן שלכם הבנתי שאלוקים הוא זה שהביא אותי למציאות הזאת ואלוקים הוא זה שגם יציל אותי ממנה".

איך הגבתם על הדברים הללו?
הרב אלחדד: "התרגשנו עד דמעות. אמרתי, ריבונו של עולם, מאיפה יוסף דוד שלי השיג תעצומות נפש כאלה ברגעים האחרונים בחייו? ואיך הוא זכה שיצאה נשמתו ללא שום טרוניה על מי שדורך עליו? היום אני אומר, תעריכו את הילדים שלכם בעודם בחיים, כי לפעמים קורים אסונות והשם לוקח אותם, ורק אחרי פטירתם מתגלים דברים שלא ידענו עליהם. לא צריך שהילדים ישכבו באדמה כדי להעריך אותם. צריך להעריך אותם בעודם בחיים, להחמיא להם ולא להפסיק לעטוף אותם במילים טובות".

אתם יודעים משהו גם על הדקות האחרונות של משה מרדכי ז"ל?
"כן, וגם זה פלא. יהודי אחד הגיע אלינו מיד אחרי האסון במירון וסיפר בבכי שהוא לא מצליח לישון מרוב זוועה. לאט־לאט דובבתי אותו, ואז התברר שהוא דרך על משה מרדכי במשך כמה דקות ובגלל שהוא איבד את הנעליים שלו בדוחק, הוא בכלל לא הרגיש שהוא דורך על ילד. עד שמישהו צעק לו, 'יש לך ילד מתחת הרגליים', ואז הוא ניסה להרים את משה מרדכי שלי, ואחרי כמה דקות הוא הצליח, אבל משה מרדכי כבר לא נשם והעיניים שלו היו עצומות. אז הוא ניסה לנער אותו, וצעק לו, 'תתעורר, תתעורר', ומסר אותו לאנשי ההצלה, שניסו לעשות לו החייאה".

"פגשתי גם את הפרמדיק שניסה להציל את משה מרדכי. הוא אמר שמשה מרדכי חייך. ושהחיוך שהיה על פניו כל כך נכנס לו ללב, שהוא ניסה שוב ושוב להחיות אותו למרות שהוא הבין שאין בזה תכלית. ואז חזר הדופק, והעבירו את הילד לאמבולנס, וגם שם המדדים נפלו והרופא קבע את מותו. הפרמדיק אמר שיש צילומים של הבן שלי מהאוהל שבו ביצעו את ההחייאות. ביקשתי שיביאו לי את הצילומים אבל התברר שהמשטרה לקחה אותם".

חשוב לך לראות את הרגעים האלה?
"כן". שתיקה. ודמעה. ושוב שתיקה. "אם היה אפשר, הייתי רוצה לראות".

האחים משה מרדכי ויוסף דוד יצאו יחד למירון, צפו יחד בהדלקה, ויחד נהרגו באחד האסונות הקשים שידעה המדינה מעודה. לשניהם אותו החיוך, אותן הפאות המסולסלות, אותן העדינות והעדנה ושמחת החיים הכובשת. הם היו שניים מתוך 16 ילדים שנולדו וגדלו בבית של תורה וחסידות. אביהם הוא מחשובי חסידי ברסלב בירושלים, מגיד שיעור בישיבות ומדריך קבוצות לעלייה לקברי צדיקים. אמם מדריכה רוחנית במוסד חינוכי לבנות. "איך נפטרו 45 הנשמות? כשאנשים דרכו בטעות אחד על השני", אומר אביהם בצער. "ודווקא משום שהבורא יתברך כיפר על עם ישראל בדרך הזאת, כך אנחנו צריכים לאהוב אחד את השני כדי שהקורבן הזה לא יהיה קורבן חינם".

שלושים לפטירת הילדים, והבית מנסה לחזור לשגרה כואבת. נרות נשמה בסלון הגדול, העמוס ספרי קודש והגות, תמונות הבנים על הקיר ועל הכיסאות. "אומרים לנו שצריך לחזור לשגרה, אבל לחזור לשגרה זה הדבר הכי אכזרי", אומר האב. "כי איך אפשר לחזור לשגרה כשאלוקים השתמש בכזה שעון מעורר כדי לנער אותנו? כמו שאני צועק, בני, בני, איפה אתם ולאן הלכתם, כך אלוקים צועק על כל המאות והאלפים שרחוקים ממנו".

איך אתם מתמודדים עם האסון הכפול?
"התורה נתנה לנו שלושים יום לבכי. אבל אנחנו בשר ודם, וכשהגעגועים תוקפים, אנחנו ממשיכים לבכות. האדמו"ר מאמשינוב הגיע אלינו לניחום אבלים, ואני שאלתי אותו איך אוכל לחזק את הנפש שלי, כי אני בשר ודם ואני מאוד מתגעגע לילדים. והאדמו"ר אמר, הפרידה שלנו היא רק מהגופות, הנשמות שלהם עדיין מצויות בתוכנו. והן באות לפה, הנשמות, בפרט בשנה הראשונה הן הולכות כל הזמן ממקום הקבורה אל הבית. ואכן, אנחנו בטוחים שהילדים עלו למקום גבוה מאוד בשמיים, אבל אנחנו גם מרגישים שהנשמות שלהם כאן, ושהם ממש יושבים ביחד איתנו ורק הגוף נקבר. אז לקחנו את התמונות של משה מרדכי ויוסף דוד והדבקנו על שני כיסאות, ושמתי את הכיסאות מימיני ומשמאלי ואמרתי לאשתי ולילדים, הבנים איתנו, ואם היינו יכולים, היינו ממש רואים אותם".

מה תוכל לספר עליהם?
"משה מרדכי היה ילד שכולו נתינה. המנהלים של תלמוד התורה שבו למד אמרו שלא היה ילד אחד שהתלונן עליו, ולא הייתה פעם אחת שהוא התלונן על אחרים. ילדים קטנים ממנו ראו בו דמות של אח גדול והיו משתפים אותו בקשיים ובלבטים. ילד אחד סיפר לו שאבדו לו 300 גוגואים (גלעיני משמש - שמ"ב), ומשה מרדכי אמר, אל תדאג, אני אערוך מגבית בין כל ילדי החיידר ואאסוף לך גוגואים חדשים, העיקר שתהיה שמח. הוא התנדב לחלק את הארוחות החמות במוסד החינוכי, ואחד האחראים על החלוקה סיפר לי שפעם הייתה חסרה ארוחה לאחד הילדים, ומשה מרדכי ממש נחרד מהאפשרות שלא יהיה אוכל לילד. הוא היה מאוד רגיש וגם בבית התנהג בעדינות וברגישות, תמיד הציע לעזור והיה בעל מידות".

ואחיו הגדול יוסף דוד?
"יוסף דוד היה מחייך לכל אחד. וממש מסר נפשו כדי לעזור למי שצריך עזרה. חברים שלו סיפרו לי שהם הגיעו פעם לקבר שמעון הצדיק ופגשו שם הומלס מר נפש שמרוב שיברון לב רצה להרוג את עצמו. כל בחור צעיר ששומע על מישהו שרוצה להתאבד מתרגש מזה והדבר נוגע ללבו, אבל יוסף דוד ממש לא היה מסוגל להירגע. הוא דיבר עם האיש במשך שעות ארוכות, ואסף כסף מהחברים כדי לקנות לו ארוחות חמות ולא עזב אותו עד שהרגיש שהעלה בו מחדש את טעם החיים. החברים שלו אמרו לי, כולנו היינו שם, אבל יוסף דוד שם באירוע הזה את כל גופו ונפשו".

"אחת העצות של רבי נחמן מברסלב הייתה לפרש שיחה עם האלוקים, שזה בעצם לצאת להתבודדות נפשית ביער. יוסף דוד השתדל לצאת להתבודדות כמעט כל יום, ופעם אחת שמע קולות של שמחה וראה כלה וחתן וכמה בני משפחה מסתובבים ביער. הם סיפרו לו שבגלל מגבלות הקורונה באו פקחים ועצרו להם את החתונה. יוסף דוד ראה שהם קצת אובדי עצות, אז הוא רץ הביתה והביא את הכינור שלו, והתקשר לחברים שיביאו כלי נגינה נוספים וקצת כיבוד, וביחד הם שימחו את החתן והכלה ביער. יוסף דוד היה טוב לב וקשוב ומאיר פנים לכל אדם, גם לנהג המונית או למוכר בחנות. ומצד שני גם היה תקיף מאוד כשחשב שהצדק איתו".

"יום אחד הוא חזר הביתה ואמר לי, 'אבא, היום הייתי מוכן למסור את נפשי על קידוש השם'. שאלתי אותו, 'מה קרה דווקא היום?', והוא סיפר שהייתה הפגנת מחאה על מות הבחור אהוביה סנדק ברחוב בר אילן בירושלים והוא השתתף בה ונעמד מול עשרה שוטרי יס"מ וצעק נגדם ואמר שהוא מוכרח למחות על העוולה שנעשתה לצעיר הזה".

מלבד הפגנה זו, אומר האב, יוסף דוד ז"ל לא נהג להשתתף באירועי מחאה. "לפני ארבע שנים הגיעו אל הבית שלנו ארבעה בלשים ממשטרת ישראל ועצרו את יוסף דוד", מספר האב. "אשתי ואני לא היינו בבית אבל השכנים התקשרו וסיפרו שלקחו את הילד למשטרה. זה היה לי מאוד מוזר, כי יוסף דוד היה בחור שקט ועדין ומה לו ולמשטרה. הגעתי מיד למגרש הרוסים, נתנו לי להמתין כמה שעות ובסוף הכניסו אותי לחדר שבו חקרו אותו".

"מאוד כעסתי, כי הוא היה קטין ואי אפשר לעצור ולחקור ילד בלי ההורים שלו. החוקר הראה לי תמונה של בחור שניסה לעצור את הפעילות של הרכבת הקלה בירושלים. אמרתי לו, תגיד, אתה עיוור צבעים? מה הקשר בין הצעיר בתמונה לבין הבן שלי? לזה יש עיניים כחולות ושיער בהיר, ולילד שלי יש עיניים כהות ושיער שחור. החוקר אמר, בסדר, לכו הביתה, ואפילו לא טרח להתנצל. אחרי המקרה הזה חשבנו שיוסף דוד יהיה קצת בטראומה, אבל הוא הלך לישיבה והמשיך לחייך והרגשנו שיש לו כוחות נפש להתחזק ולא להיבהל או לשמור טינה", הוסיף.

הרב מאיר נתן אלחדד (צילום: רמי זרגנר)הרב מאיר נתן אלחדד (צילום: רמי זרגנר)

הנסיעה למירון בל"ג בעומר הייתה כרונולוגיה קבועה במשפחת אלחדד. בכל שנה עלו לפקוד את קבר הרשב"י וכך גם הפעם. "כל המשפחה נסעה למירון בשמונה בערב באוטובוס אגד", משחזר האב. "כשהגענו לשם, עליתי לאזור הכינוס עם הבנים ובתוכם גם יוסף דוד ומשה מרדכי. בדרך כלל אנחנו מסתפקים ברחבה הגדולה ולא מטפסים להדלקה ברחבה העליונה מפאת הצפיפות, אבל הפעם הבנים שלי אמרו שהם רוצים להשתתף בהדלקה גם על הרחבה העליונה. ואני מטבעי פחדן, אז דאגתי להם ולא רציתי שילכו לשם, אבל השם יתברך סיבב והועיד אותם לכפר על עם ישראל עם עוד 43 קדושים, אז הוא שם בפי מילים והסכמתי שיעלו".

חמישה בנים ממשפחת אלחדד עלו לרחבה שבה התחולל האסון הכבד. שניים הגיעו אליה מצד אחד, ושלושה - משה מרדכי, יוסף דוד ואח נוסף, מהצד השני. "בזמן שהם הלכו, היה שם יהודי שחילק עלונים ובהם תפילה מאוד מרגשת של רבי נתן מברסלב, תלמידו המובהק של רבי נחמן, שיש סגולה להגיד אותה על הקבר", הוא ממשיך. "השם יתברך נתן לי בינה להגיד לעצמי, אתה לא נדחף, אתה תישאר ברחבה התחתונה.

"התחלתי להתפלל את תפילת רבי נתן ופרצתי בבכי גדול. הרבה זמן לא בכיתי ככה. צפו לנגד עיניי כל הצרות של עם ישראל ביחד עם הצרות הפרטיות. כשסיימתי את התפילה, התחילו ניגונים מרגשים והדליקו את האש, ואני הראיתי לבן הקטן שנשאר איתי את המדורה והוא שמח, ופתאום הגיעו משה מרדכי ויוסף דוד עם אחיהם חיים הקטן, שהיה איתם, ואמרו לי, אבא, מאוד צפוף למעלה ברחבה, יש שם המון דחיפות ולא בטוח לחיים להישאר שם, לכן החזרנו אותו אליך. ואני שמחתי שהם החזירו את חיים ולא רציתי שהם יחזרו לרחבה הצפופה".

"אבל גם יוסף דוד וגם משה מרדכי ביקשו לחזור ולעלות לשם והפצירו בי, ושוב מהשמיים סימאו את עיניי ואמרתי לילד הגדול, בסדר, תעלה, והילד השני רץ אחריו וגם לו נתתי רשות לעלות. אני לתומי חשבתי שהם ביקשו ממני רשות לעלות לרחבה העליונה, אבל השם יתברך שלח אותם לבקש ממני רשות לעלות למעלה אל השמיים. יש מושג כזה בגמרא, שבן לוויה לא יכול לעזוב באמצע בלי לבקש רשות. עליו לבוא ולבקש את הסכמת המלווה שלו לפני שהוא הולך".

עולות בך מחשבות שאם לא היית נותן להם רשות לעלות, הם היו נשארים איתך וניצלים?
"לא. אין מילה כזו 'חבל'. כל חבל הוא כפירה. הקדוש ברוך הוא שם את המילים הנכונות בפי".

הם עלו למעלה, חלפו דקות אחדות ופתאום החלה מהומה גדולה. "אנשים צעקו על השביל, ומחאו כפיים והיו גם שריקות, וכולנו הבנו שקרה משהו נורא, אבל לא ידענו מה בדיוק", הוא משחזר. "רק אחרי רבע שעה התחילו להוריד גופות מההר ולבצע בהן החייאה. ראיתי ארבע וחמש החייאות, עדיין לא קלטתי את ממדי האסון אבל נתקפתי פחד ובעתה, כי היו לי למעלה על ההר ארבעה ילדים. אמרתי, ריבונו של עולם, באתי לפה לשמוח בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי, ואתה לא תאכזב אותי ותן בי את הכוח ואת האמונה שאתה משגיח בהשגחה פרטית על כל אחד מארבעת ילדיי שנמצא שם למעלה".

שעה ארוכה המתינו האב עם בנו הקטן בתוך הדוחק הגדול, ואף אחד מארבעת הילדים לא חזר. "ואז אשתי התקשרה ובישרה ששני הילדים הגדולים הגיעו אליה", הוא מספר בדמעות. "הרגשתי שאבן גדולה ירדה לי מהלב. אמרתי, ריבונו של עולם, אני מודה לך על הבשורה הטובה ומבקש לשמוע בשורה טובה גם על השניים האחרים. הטלפונים קרסו, ואני אמרתי, בטלפון אי אפשר לדבר, אבל אני יכול להמשיך ולדבר עם הקדוש ברוך הוא ולבקש ממנו שיבשר לי בשורות טובות".

"אחרי שעה נוספת חזרו קווי הטלפון לפעול, ואני התקשרתי למוקד מד"א ולא מצאו שם את שמות הילדים. הילדים הגדולים הגיעו לקרוב משפחה שהיה בבית החולים זיו בצפת, וביקשנו דרכו לשאול את העובדת הסוציאלית אם הילדים הגיעו לשם. והיא חיפשה ועברה בין כולם ולא מצאה. אחר כך אמרו שבבית החולים רמב"ם מאושפזים שני צעירים פצועים שהוריהם עדיין לא זיהו אותם, ושוב הייתה תקווה גדולה ותפילה עצומה. שלחנו תמונות של יוסף דוד ומשה מרדכי לבית החולים, והאחראית על הפצועים שם בדקה ואמרה שאין שום דמיון. כך עבר עלינו לילה נורא בציפייה ותפילה ובכי. בשמונה בבוקר הבנים הגדולים אמרו לי, אבא, אם לא מצאו אותם בבית החולים, אין ברירה, צריך לעלות לאזור שבו שכבו הנפטרים בשקיות ולחפש בין הגופות".

הרב מאיר נתן אלחדד (צילום: רמי זרגנר)הרב מאיר נתן אלחדד (צילום: רמי זרגנר)


עדיין קיווית או שכבר התחלת להבין?
"עד שלא זיהיתי את שניהם, לא הפסקתי לקוות. וגם אחרי שזיהיתי אותם, אמרתי שאם הייתי יכול, הייתי לוקח את הילדים שלי המתים ומניח אותם על הציון של רבי שמעון בר יוחאי ואומר לו: באתי אליך עם ילדים חיים כדי להשתתף בהילולה שלך, ואני מאמין באמונה שלמה שיש בך הכוח לפעול ברחמים אצל השם יתברך כדי להשיב לי את הילדים כשהם חיים. אבל לא נתנו לי לראות או לזהות או לדעת אם הילדים שלי בין הגופות על ההר".

"אז הלכתי לבד אל קבר רבי שמעון ומול פתח המערה זעקתי: 'רבי שמעון, ידוע שיש דבר שנקרא נטילת רשות כשבאים לצדיק, כי לא הולכים ממנו בלי נטילת רשות, ואני מבקש ממך רשות ללכת', אבל לא הביתה לדאבוני אלא לאבו כביר כי לא מצאו את הילדים, ואם היו נותנים לי את הילדים, לא הייתי זז מפה עד שהיית פועל אצל בורא עולם להפיח בהם רוח חיים. אבל מה לעשות שהרשויות לקחו על הילדים שלי בעלות והכניסו אותם למשאית ולא נתנו לי אפילו לדעת אם הם שם או לא".

אתה כועס על הרשויות?
"אני בעיקר לא מבין. כל הלילה הייתי ער בנסיבות כל כך קשות, ובשמונה בבוקר, כשהגעתי בוכה לפני המשאית עם הגופות ואמרתי לאחראים, אני מבקש לעבור בין השקיות ולנסות לזהות את הילדים שלי, הם לא הסכימו. אבל הלא מדובר בילדים שלי, שלי! הם בבעלותי, לא בבעלותם. אמרתי לאנשי זק"א, עומד פה אבא שעדיין לא יודע בבירור אם שני הילדים הנעדרים שלו נמצאים בתוך כלל ההרוגים. הזיהוי הפלילי צילם אותם, הבן שלי שלח את התמונות של הילדים, מה יותר פשוט מלעשות הצלבה במחשב ולראות אם יש התאמה? אבל לא היה עם מי לדבר. אני חושב שצריך לשנות את החוקים, כי כיום יש חוקים לטיפול באסון כזה שהם בלי לב ובלי רגש".

ניסית לפנות למישהו בכיר יותר?
"כן, היו שם נציגים בכירים שאמרו לי, אנחנו מבינים אותך, אבל לא יכולים לעזור לך. מישהו השיג לי את הטלפון של מפקד המשטרה באזור, השארתי לו הודעות מוקלטות, אבל הייתה התעלמות. ציפיתי לאיזה לב יהודי שיגיד, אתה צודק, תעלה על המשאית ותחפש את הילדים שלך, אבל במקום זה אנשים אמרו לי, אנחנו מפחדים שאם ניתן למשפחות לעבור בין הגופות תהיה אלימות ומהומות. מהומות? כשאבא מזהה את הילדים שלו, יכולה להתקיים אלימות? לקחו את הגופות, שמו אותן בשקיות של אסון ושלחו אותן לאבו כביר. ולי אמרו, תיסע בנפרד אחרינו לאבו כביר. 43 משפחות צריכות לרוץ אחריהם לאבו כביר? איפה הלב היהודי?".

גם במכון לרפואה משפטית חיכתה המתנה ארוכה ומייסרת מחוץ לשערים, תחת השמש הקופחת. "המדינה צריכה לעשות תיקון", אומר האב בכאב. "פעם דיברו על הפרטת המכון הרפואי באבו כביר והקמה של מכון זיהוי בכל בית חולים. באסון שלנו הבנתי שבאבו כביר לא מסוגלים לטפל בכלל באירועים בסדר גודל כזה. מה שאנחנו עברנו שם היה לא פחות משערורייה. שאלו אותנו שאלות, מילאנו טפסים ואחר כך שלחו אותנו החוצה ואמרו לנו, תחכו בחוץ, עוד מעט יקראו לכם. באחת עשרה הגענו לשם, והמשאיות עם הגופות הגיעו רק באחת וחצי בצהריים".

"לא יודע מה הם עשו איתן בדרך כל כך הרבה שעות. ואותנו שלחו לחצר באחד הימים הכי שרביים. לא נתנו לנו אפילו חדר עם קצת מזגן אחרי לילה שלם ללא שינה. 43 משפחות המתינו שם בחוץ, מרוסקות מדאגה ומיגון, לא יודעות את נפשן, בלי שום תנאים נורמליים. מאחת עשרה ורבע עד השעה שש בערב חיכינו שם".

דיברתם ביניכם, ניסיתים להתארגן באיזה אופן?
"אמרתי לכמה משפחות, כבר קיבלנו את המתנה הזו, שהשם יתברך בחר בנשמות של היקרים שלנו להמתיק את הדינים, אז בואו לא נישבר ונאמין שגם הסחבת הזאת היא מאת השם. כשאנשים התחילו לצעוק שם, מה זה היחס הזה, אמרתי להם, מה יעזור לנו לצעוק אליהם? בואו נצעק אליו. כך עבר הזמן, ואני השתדלתי להצדיק את הדין, ואז מישהו אמר לי, יש תמונות על המסך של המחשב בתוך המכון. אתה מוזמן להיכנס ולעבור בין התמונות ואולי תזהה את הבנים שלך. נכנסתי, עברתי על התמונות הקשות. בתחילה זיהיתי את יוסף דוד. מיד זיהיתי אותו. אבל את בני הקטן לא מצאתי. אמרתי לאחראים שם, תחפשו בשקיות הקטנות, כי משה מרדכי הוא ילד קטן ורזה. ואז הביאו עוד תמונות, ואני ראיתי בתוכם גם את בני הקטן. היה לו פרצוף אדום עם חיוך גדול. ישר זיהיתי אותו. הוא היה ילד שכל החיים חייך, אז הקדוש ברוך הוא עזר לו להיפטר מן העולם בחיוך".

איך אפשר להתמודד בכלל עם סיטואציה כל כך נוראה?
"יש בחירה לאדם לשלוף מהמוח שלו רק את המראות המשמחים".

וההבנה שכבר אין יותר תקווה לבשורות טובות?
"אין שמחה כהתרת הספקות. אבל מצד שני, הבנתי שהקדוש ברוך הוא בחר בנו ולקח שתי נשמות יקרות ביחד עם עוד 43 הרוגים".

ולא הייתה בך התרסה זועקת על כך שלא אחד נלקח ממך, אלא שניים?
"מה אני יכול לעשות? שלושה שותפים באדם, אביו, אמו והקדוש ברוך הוא. אלוקים הוא השותף העיקרי, הדומיננטי, והוא זה שהחליט. אמרתי לאשתי, אם מישהו היה מפקיד אצלנו כסף לזמן מסוים, ואחר כך היה בא ומבקש את הפיקדון בחזרה, היינו יכולים להגיד לו לא?".

איך הודעת לה?
"אמרתי, ברוך דיין האמת, ועוד אמרתי שכנראה שהילדים שלנו היו נשמות גבוהות מאוד כי הקדוש ברוך הוא בחר דווקא בהם, הרי היו באסון הזה ילדים רזים וחלשים ששכבו במשך רבע שעה מתחת להר של גופות ויצאו ללא פגע. השם השגיח מי יחיה ומי יעלה להיכל דרשב"י".

הרב מאיר נתן אלחדד (צילום: רמי זרנגר)הרב מאיר נתן אלחדד (צילום: רמי זרנגר)

הלוויית שני ילדי משפחת אלחדד הייתה קורעת לב. "בניי היקרים, השם זיכה אותי להיות אכסניה שלכם כמה שנים, אבל המעלה שלכם גדולה מאוד", זעק אביהם בהספד מול האלפים שליוו את ההרוגים לקבורה. "אני מדבר עכשיו על רגשות כדי שנזכה להתעורר כמו שרבי נתן מברסלב אומר, שתכלית הקינות שאומרים בתשעה באב היא 'השיבנו השם אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם'. רבי שמעון בר יוחאי בחר בכם לקחת אתכם כדי להחיש את הגאולה".

אלפים נוספים הגיעו לניחום אבלים בשבעה. חרדים וחילונים. קרובים וזרים. "אנשים שלא מכירים אותנו בכו איתנו", מספר האב. "הגיע אדם שנראה רחוק מאוד מתורה ומצוות וישב שעה קלה בצד, ואחר כך ניגש אליי והביא לי חבילה של כסף ואמר, זה מהאחים שלך בתל אביב שעדיין לא שומרי תורה ומצוות אבל אוהבים אתכם מאוד. אמרתי לאשתי, תראי מה זה עם ישראל. ומקיבוץ טירת צבי הביאו אבטיחים, ולכל הבתים של ההרוגים הגיעו אנשים להגיד, אנחנו שייכים, ולא רק לכם כואב, לכולנו כואב בגללכם".

מי לדעתך אשם באסון הכבד?
"אני חושב שאני יודע, אבל אני מעדיף לשתוק".

אתה חש כעס על האשמים? על כך שאף אחד לא טרח לקחת אחריות על האסון?
"אני מרגיש שתופסים אנשים קטנים ומפילים עליהם את תיק האחריות הכבד. מישהו במירון סיפר לי שהגיעו שוטרים ונציגי הדוברות של המשטרה אל ההר לתת הצהרה לתקשורת, ואחרי שהמצלמות כבו, שוטרת אחת ממשמר הגבול פרצה בבכי תמרורים וביקשה סליחה ואמרה שהיא מאשימה את עצמה על שקיבלה הוראה לשים מחסומים סביב מדרגות המוות, וכתוצאה מהצבת המחסום קרה האסון, והיא לא סולחת לעצמה שביצעה את ההוראות הללו. אני חושב שצריך לבדוק מי נתן את ההוראה להצר את המקום הצר ממילא".

"סיפר לי אחד האחראים על קבר רשב"י במירון שישב אצלו מפקד משטרה בכיר מהאזור והאחראי קבל בפניו ושאל מי נתן הוראות להציב מחסומים בשביל המדרגות שם, הרי זה נוגד כל היגיון, כי האזור שם הולך ומצטמצם, כמו משפך אנושי, כמו צוואר בקבוק, ומחסומים עוד יותר מצירים אותו. אנשים אמרו שנפגשו עם מפקדי המשטרה וצעקו שיהיה פה אסון, ובאמת אחרי האסון אחד המפקדים נכנס לחדר שבו שכבו הגופות והאחראי צעק עליו, אמרתי לך שיקרה אסון, והמפקד יצא החוצה בבושת פנים. אז נכון שאלוקים רצה שכך יהיה, אבל הוא גם רוצה שמצדנו נעשה את כל ההשתדלות שחס וחלילה לא תהיה רשלנות כזו פעם נוספת".

חשוב לכם שתקום ועדת חקירה ציבורית בלתי תלויה לחקירת האסון?
"באיטליה קרה אסון כבד, 14 איש נהרגו ובתוכם משפחה שלמה מישראל, ובתוך 48 שעות כבר קמה ועדת חקירה, ואנשים לקחו אחריות והודו באשמה, ופה דוחים ומתרצים תירוצים וחוקרים את הש"ג. אף אחד לא מחפש את האמת. אנחנו מבקשים שתקום ועדת חקירה אמיתית, לא ועדת טיוח. אבל אני גם מאמין שאם השם יתברך רוצה שתתגלה האמת, היא תתגלה דרך כל ועדת חקירה, ואם השם יתברך לא רוצה, היא לא תתגלה גם אם תקום ועדת חקירה ציבורית".

מה הרגשת כששמעת על אסון נפילת הטריבונה בגבעת זאב?
"הרגשתי צער גדול. חיפשתי את הטלפון של האבא של הילד שנהרג באסון הטריבונה, התקשרתי אליו וניחמתי וחיזקתי אותו במילים טובות. והלכנו גם למשפחה שאיבדה תינוק באופן פתאומי כדי לעודד אותם ולחזק אותם".
יש תחושה שהציבור החרדי שילם בשנה האחרונה מחירים כבדים מנשוא. תחילה בקורונה, אחר כך באסון מירון ובאסון נפילת הטריבונה בבית הכנסת בגבעת זאב. "אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים. אנחנו רק יודעים שהקדוש ברוך הוא רוצה לעורר אותנו".

ציפור קטנה דופקת על החלון בסלון הבית. משפחת אלחדד מכונסת בחדרים הפנימיים. רק האב היושב איתנו מפנה את ראשו אל הציפור, מתבונן בה בעיון ועיניו סומאות מדמעות. "אף פעם לא הייתה ציפור בחלון הזה", הוא אומר. "מאז פטירת הילדים, הציפור הזאת מופיעה שוב ושוב בחלון ודופקת עם המקור שלה על הזגוגית. אבל כשאני קם לפתוח לה, היא מסתלקת".

איך הילדים מתמודדים?
"מישהו אמר לבני חיים, למה נתת לאחים שלך לחזור אל הרחבה במירון? אבל חיים שומע את אבא שלו השכם והערב והוא מתחזק באמונה ולא לוקח ללב. כולנו כואבים, וכמובן שמי שיותר קרוב כואב יותר. כל עם ישראל כואב, רק על עיתונאי אחד שמעתי שאמר שלא אכפת לו מהאסון שלנו ושמבחינתו אנחנו כמו בעלי חיים".

אתה מתכוון לירון לונדון?
"כנראה. לא נראה לי סביר שהוא באמת התכוון למילים האלה. כנראה שהשתבשה דעתו".

איך אתה ואשתך מתמודדים עם הגעגועים?
"מאוד כואב שילדים כאלה נפלאים רחוקים מאיתנו, אבל אנחנו מנסים להרגיש כמו מישהו ששלח את הבן שלו לארץ רחוקה, והוא יודע שטוב לו ונעים לו שם הרבה יותר מאשר פה, רק שהוא לא מקבל דרישות שלום ומכתבים. אנחנו מדברים הרבה דברי חיזוק ואמונה. מי שיש לו אמונה חייב להחזיק בחיים. באסון כזה, אדם שאין לו אמונה עלול לצאת מדעתו ולהשתגע. אבל מי שיש לו אמונה יודע שאלוקים מכוון הכל בהשגחה פרטית".

וזה מקל את הכאב?
"כן, בפרט כשאומרים את זה בפה. אם אומרים את זה בקול, מרגישים את זה גם בלב ובנפש".

ממשטרת ישראל נמסר: "בהתאם להחלטת היועמ"ש לממשלה, הוקם צוות חקירה משתף של משטרת ישראל ומח"ש לחקירת נסיבות אירוע מירון. מטבע הדברים איננו מוסרים פרטים אודות חקירות מתנהלות וככל שיהיו פרסומים בנושא הינם באחריות המפרסם. נמשיך לחקור את המקרה במקצועיות וביסודיות במטרה להגיע לחקר האמת ומיצוי הדין עם החשודים".