בחלוף עשור מפרוץ המחאה החברתית, עולות שאלות לגבי השפעתה בפועל על המדיניות והחברה בישראל, אולם בזירה אחת לפחות ניכר חותמה בבירור: העובדה שהובילה להקמתם של שלל ארגונים חברתיים שממשיכים זה עשור את השינוי שהחל בקיץ אחד בשדרות רוטשילד בתל אביב.

בין הארגונים החברתיים שהוקמו על רקע המחאה ניתן למנות את "המשמר החברתי", שנוסד בסתיו 2011 במטרה לקדם חקיקה חברתית ושוויונית ולחזק את הכנסת מול לחצי ההון והשלטון; הארגונים "עורו", "השדרה" ו"אג'נדה" שהתאחדו לארגון "אנו", הפועל לחזק ולחבר את קהילת הפעילים לצדק חברתי בישראל; ועמותת "ג'ינדאס" שהוקמה גם היא בעקבות המחאה, במטרה לקדם מוביליות חברתית באמצעות תהליכי התחדשות עירונית פיזיים וקהילתיים, בדגש על הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל.

דניאל דור וליה נירגד, מקימי "המשמר החברתי", הפכו מעורבים במחאה החברתית בשלביה המוקדמים. אז, כשני עיתונאים, הם הקימו והפיקו אתר בשם J14, שהחל כאתר הודעות המחאה, ובמהרה הפך לאתר חדשות בעריכתם. "כשהגיעה 'צעדת המיליון' (בספטמבר 2011 – מ"ב) והבנו שהעסק עומד להיגמר, אז חשבנו על מה אפשר לעשות הלאה", מספרת נירגד. "הרעיון היה לקחת את כל האנרגיה שהייתה ברחובות ולהביא אותה לכנסת, שעד אז הייתה כמו קופסה שחורה, אנשים לא ידעו מה קורה שם. חשוב לציין שארגונים כמו שיש עכשיו, בהם 'לובי 99' או 'שקוף', לא היו אז. 'המשמר החברתי' היה הארגון הראשון שאמר שצריך לפקח על הנעשה בכנסת. צירפנו אלינו המון מתנדבים וקיבלנו מרובי ריבלין, שהיה אז יו"ר הכנסת, אישור להיכנס לכל ועדות הכנסת, חוץ מוועדות חוץ וביטחון. בנוסף, קמה מחלקת מחקר שהכינה תדריכים מפורטים לקראת כל ועדה או דיון שהיו להם השפעה על היבטים חברתיים".

דניאל דור (צילום: דוברות אוניברסיטת תל אביב)דניאל דור (צילום: דוברות אוניברסיטת תל אביב)

"הייתה ציפייה בלתי סבירה שהכל ישתנה במכה אחת", נזכר דור, "כולל מחירי הדירות ושאר הבעיות הקונקרטיות. המחאה שינתה זרמי עומק, ולא בהכרח הצליחה בדברים האלה. העובדה היא שסדר היום השתנה, כולם התחילו לדבר על העניין החברתי. כל חבר כנסת רצה להיות 'חברתי'. צריך להסתכל על המחאה החברתית כעל משהו שנמשך עד היום. מי שחושב שברגע שהציבור מתעורר הוא יגבר על ברית הון־שלטון, משלה את עצמו. זה מאבק ממושך שנמשך ועוד ימשיך".

נירגד, כיום סופרת ומתרגמת, ודור, כיום פרופסור בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, פעלו במסגרת הארגון לאורך העשור האחרון כדי לקדם שקיפות בוועדות הכנסת בנושאים כמו מים, חינוך, בריאות ונושאים חברתיים אחרים, תוך שמירה על עקרון השוויון האזרחי. "והכי חשוב: העלינו את המודעות הציבורית לנושא, בין השאר במדד החברתי שלנו (מדד המתפרסם אחת לשנה ומדרג את חברי הכנסת לפי מידת עשייתם החברתית – מ"ב), שהפך למשמעותי מאוד בתקשורת", מתאר דור. "הפכנו את הכנסת ממקום סגור, 'צוללת', למקום שיש עליו ביקורת ציבורית. נכנסנו למוקדי הכוח כדי לשנות את המציאות שהולידה את הסיסמה: 'זאת לא טעות, זו מדיניות'".

"אחד הדברים שקרו אז הוא שאנשים רצו לקרוא ולהבין את התקציב והנתונים הכלכליים", מספרת נירגד, "בזכות המעורבות של מאות פעילים הצלחנו לקיים נוכחות רציפה בכל הוועדות - אין שום כלי תקשורת שיכול להגיע לכיסוי כזה. הנוכחות הזאת אפשרה לנו להשפיע על דיונים וחוקים, למנוע מחטפים, לפקח על לוביסטים ולגרום לחברי הכנסת להבין שהם צריכים לתת דין וחשבון בלתי פוסק לציבור. הצלחנו ליישם את המודל הזה גם בכמה רשויות מקומיות, שהבולטת בהן היא נהריה".

ליה נירגד (צילום: צילום פרטי)ליה נירגד (צילום: צילום פרטי)

כלומר נוכחות מייצרת שינוי?
נירגד: "ההבדל הגדול שנוצר הוא שעד אז ישב יו"ר ועדה עם עוד שני חברי כנסת, ובתוך שנייה העבירו כספים לפי שיקולים פוליטיים. פתאום יושבים שלושה אזרחים מודאגים, שהגיעו ממקומות שונים בארץ, שואלים שאלות ולאט־לאט לומדים את הנתונים, ומצטרפים אליהם מומחים. חברי הכנסת הבינו שמסתכלים עליהם, עוקבים אחרי הדברים שהם עושים. במובן הזה, אני חושבת שהמונח 'אחריות' השתנה".

לא בן לילה

ב־3 בספטמבר 2011, במסגרת "צעדת המיליון", נאמה דפני ליף, ממובילות המחאה החברתית, בעצרת שהתקיימה בכיכר המדינה ואמרה במה שהפך לאחד הנאומים המפורסמים מהמחאה: "יש לנו דרישות מהממשלה ומהעומד בראשה כי הדברים חייבים להשתנות. אם את תושבת ירוחם – הדברים חייבים להשתנות. אם אתה ילד שלהורים שלו אין כסף בשביל הטיול השנתי – הדברים חייבים להשתנות. אם את גמלאית או ניצולת שואה – הדברים מוכרחים להשתנות. אם אתה ממפוני גוש קטיף – הדברים חייבים להשתנות. אם את בדואית – הם חייבים להשתנות. 40% מאיתנו מוגדרים 'שבירים פיננסית'".

באותם ימים היה תומר פינס, מנכ"ל ומייסד ארגון המתנדבים "סולידריות ישראלית", סטודנט מודאג ופעיל פוליטי בזירה הירושלמית של המחאה החברתית. הוא זוכר כי גם הוא חשש שבתום הקיץ המחאה תדעך ולא תוביל לשינוי ממשי. הוא הבין כי מחאה לבדה, סוחפת ככל שתהיה, לא יכולה להוביל לשינוי מדיניות. "היה לי ברור שאם אנחנו לא נקיים תהליכים, התנועה הזאת שהמחאה ייצרה תתפוגג", הוא מספר כעת. "היום אני יודע לומר שכדי לייצר בישראל תנועה של שינוי חברתי, היא חייבת להיות מאורגנת, עם מטרות ברורות ואסטרטגיה, על מנת שהיא תמשיך לגדול ולא תהיה אירוע חד־פעמי. אני מבין שאם רוצים באמת להזיז דברים גדולים, צריך לרתום מיליוני בני אדם, וזאת למרות התפיסה הרווחת שלפיה מעט אנשים טובים ומוכשרים שרוצים לשנות את המציאות - יכולים לשנות אותה. המחאה לא הכינה אותנו לעבודה הסיזיפית שנדרשת לאורך שנים. היא גרמה לנו לחשוב שאפשר להשיג כוח אד הוק, וחשבנו שיש לנו יותר כוח ממה שהיה לנו. עם זאת, המחאה זרעה זרע של תקווה ושינוי בלבם של הרבה מאוד אנשים, במיוחד צעירים. לכן התשובה לשינוי הייתה ברורה: שטח שטח שטח".

תומר פינס (צילום: נועה ליבנת)תומר פינס (צילום: נועה ליבנת)

הלך הרוח הזה באותם ימים היה גם מה שהוליד ב־2012 את עמותת "ג'ינדאס", שמתמחה בהובלת תכנון וביצוע של התחדשות עירונית חברתית והוקמה על ידי אביטל בלונדר, מי שהייתה בימי המחאה תושבת תל אביב שרצתה בעצמה לתרום לשינוי המיוחל. "לא הייתי ממובילי תנועת המחאה", מספרת בלונדר, "ואני בוודאי לא לוקחת עליה קרדיט, אבל אני חושבת שאני מייצגת קול של רבים שהתנועה הזאת הובילה אותם לשינוי האמיתי, שהוא מתחת לרדאר, שינוי שלא רק מתבטא בייצוג בכנסת, אלא גם בשטח".

אביטל בלונדר (צילום: צילום פרטי)אביטל בלונדר (צילום: צילום פרטי)

מתי הבנת שלא די לך בהפגנות?
"די מיד. כבר באוגוסט 2011 נחשפתי לתנועה של סטודנטים שעברו ללוד במסגרת עמותת 'איילים'. החלטתי שאני עוברת ללוד בעצמי ומקימה קהילת צעירים שירצו לגור בלוד. עברתי כבר ב־1 בנובמבר 2011, ואת 'ג'ינדאס' הקמתי שנה לאחר מכן, ב־2012. גם כיום אני מנכ"לית מייסדת הארגון, כך שהמהלך הזה שינה את חיי לחלוטין".

פעילות העמותה "ג'ינדאס", שנקראת על שם הגשר הממלוכי הנמצא בכניסה לעיר לוד, החלה בשכונת רמות אשכול בלוד, ומשם המשיכה לערים נוספות ברחבי הארץ. "אנחנו מתמקדים בשלושה רכיבים מרכזיים: הקמה של פרויקטים של דיור בר השגה, הקמת מנהלת קהילתית וחברתית והקמת מוסדות שיתרמו באופן משמעותי לקפיצה באיכות החיים של התושבים, כדוגמת מרכזים קהילתיים, מוסדות תרבות, פארקים וכד'", מסבירה בלונדר. "הרעיון הוא לייצר שינוי דרמטי בכל שכונה כזאת".

פעילות העמותה נעשית בהשתתפות הקהילה המקומית ומביאה לידי ביטוי את צורכי התושבים. מודל העבודה שלה פותח בהשראת מודל הפועל בהצלחה בארצות הברית ומשלב עשייה חדשנית בתחומי הדיור ושדרוג המרחב הציבורי והסביבה יחד עם השקעות בתחומי החינוך, התעסוקה, הבריאות, האמנות, התרבות והספורט. "שינויים חברתיים הם דבר שלוקח זמן, זה הרי אף פעם לא קורה בן לילה", אומרת בלונדר. "יש פעמים בודדות בהיסטוריה שהשינויים קרו בן לילה, כמו נפילת חומת ברלין למשל, אבל גם לאירוע הזה היה מהלך היסטורי שקדם לו. המחאה הביעה זעקה חברתית שכבר הייתה שם, ורוב השינויים שהתרחשו אחריה התרחשו לאורך זמן באופן שקשה לקשר אותם באופן ישיר רק למחאה. אבל לאט־לאט התחלנו לראות את ההשלכות של המחאה לאורך השנים".

ענת מופקדי, מנכ"לית עמותת "אנו", עבדה בזמן המחאה בתנועה מקומית ירושלמית, הייתה פעילה במחאה בבירה וגם לקחה חלק ב"מחאת העגלות" ביולי 2011, שבה הורים ברחבי הארץ צעדו במחאה על הקושי בגידול ילדים עקב יוקר המחיה. “נקודת המבט שלי על המחאה של 2011 באה לידי ביטוי בכמה רמות, גם בתור מי שהייתה חלק ממנה וגם בתהליכי ההמשך שלה שקיימים עד היום", מתארת מופקדי.

ענת מופקדי (צילום: מאיר זורובסקי)ענת מופקדי (צילום: מאיר זורובסקי)

עמותת "אנו", שמעניקה ייעוץ, הכוונה וכלים לפעילים ופעילות חברתיים, הוקמה מתוך שילובם של שלושה ארגונים שונים שקמו כתוצאה מהמחאה החברתית: "עורו", "השדרה" ו"אג'נדה". "הארגונים החליטו לחבור יחד כי היו נקודות השקה בפעילות, ואחד האתגרים בחברה אזרחית הוא שמקימים עוד ועוד ארגונים", מספרת מופקדי. "לעומת זאת, המהות של 'אנו' היא דווקא לחבר ולאחד סביב מטרה משותפת. לשים את האגו בצד ולהגיד: 'אנחנו עושים כי אנחנו מאמינים בעשייה ומזמינים את כולם לקחת חלק'".

כיום העמותה מובילה קמפיינים, יחד עם פורומים וקואליציות רחבות של עשרות ארגונים, בתחומי כלכלה, חברה, סביבה ודמוקרטיה. לדברי מופקדי, מספר הפעילים שלקחו חלק בפעילות העמותה בשנים האחרונות עומד על יותר מ־160 אלף איש. "בנוסף לעבודה עם האקטיביסטים, אנחנו מקימים קואליציות כדי לייצר שינויים לטווח ארוך", מספרת מופקדי. "אנו מאגדים את כל הארגונים שפועלים בתחום מסוים, מושיבים אותם סביב השולחן ומגדירים יחד מטרה ותהליך עבודה משותף. אנחנו מצויים בתווך שבין הפעילים לממשלה. אנחנו יודעים לתווך את קול השטח לממשלה ולתווך את קול הממשלה לשטח".

מה מאפשר לכם להימצא בתווך הזה?
"אין לנו אג'נדה פוליטית, אנחנו לא ימין ולא שמאל. יש נושאים שלא נתעסק בהם. לא בכדי הארגון הזה התחיל כתוצר של המחאה ששמר על הדנ"א שלה, כי הרי גם היא לא לקחה צד מבין המחנות הפוליטיים".

חוזה עם הציבור

העובדה שהארגונים שהוקמו בעקבות המחאה ממשיכים לפעול בזירה עד היום עשויה להעיד על השפעתה לטווח הארוך. ובכל זאת, מה השתנה בשטח בפועל?
"לפני המחאה, בעלי ההון והפוליטיקאים נקראו 'ראשי המשק'", אומר דור. "אף אחד בציבור לא הבין את העולם הכלכלי־פוליטי, את המקף בין הון לשלטון. כיום הציבור הישראלי מודע יותר, מפוכח יותר. הפוליטיקאים מבינים שכללי המשחק השתנו. אפשר לראות את זה במאבק הגז, בהפגנות בבלפור".

"אנחנו חיים בעידן שבו סיבה ותוצאה לא מותאמות לתהליכים של ממשלות או עיצוב מדיניות, זה לוקח שנים", מוסיפה בלונדר. "אבל במחאה החברתית יצאו בפעם הראשונה חצי מיליון איש להפגין, אז זה הציף את השאלות: ומה קרה ביום שאחרי? האם זה כבר יושם? התשובה היא לא, אבל אלה דברים שלוקחים זמן, והיום אנחנו מבינים את זה".

"הציבור למד המון בעשור האחרון", אומרת נירגד. "אנשים מבינים מה זה חוק ההסדרים, אנשים מתעניינים בנתונים כלכליים, באינטרסים הצולבים במשק. אבל הכי חשוב, אנשים הבינו שדמוקרטיה לא עושים רק בקלפי, ושנחוצה מעורבות אזרחית רצופה, דעתנית ותקיפה כדי להבטיח שהשלטון לא ינצל את כוחו לרעה".

"בעיניי אחד הדברים שהשתנו משמעותית, ואת זה מאוד קשה למדוד, הוא התודעה של האנשים לגבי היכולת שלהם להניע שינוי", מוסיפה בלונדר. "המחאה הפכה את זה למוחשי, וזה דבר קריטי כדי להניע שינוי חברתי".

"גדלה ההבנה שהכוח האזרחי הוא כוח מאוד משמעותי בחברה דמוקרטית", אומרת מופקדי. "אני מאמינה ששינוי גדול עושים ביחד, והמשמעות של ביחד היא כלל הקבוצות בחברה הישראלית".

מבין ההשפעות המהותיות של המחאה, יש לציין את הקשר בין השטח למעצבי המדיניות שהלך והתהדק בעשור האחרון, בין היתר בזכות יוזמות הארגונים החברתיים. "חלק מהותי מדמוקרטיה הוא היות האזרחים פעילים", אומרת מופקדי. "המשמעות של להיות אזרח בחברה דמוקרטית היא לא רק ללכת להצביע, אלא לקחת חלק ממשי בתוך התהליך. מבחינתנו, יש חוזה בין נבחרי ציבור לבין הציבור, ולנו חשוב לשמור על הקשר הזה. חשוב לנו שהאזרחים יהיו יותר מעורבים, שייקחו חלק בהגדרת סדר היום הציבורי".

"הסיסמה שנאמרה בזמנו: 'אנחנו האנשים להם חיכינו' הייתה הסיסמה הכי מגניבה, כי המשמעות שלה הייתה עצומה", מוסיף דור. "אלפי אזרחים נהיו מעורבים באופן שבו הם לא היו עד אז".

"אני חושבת שמי שמתעסק רק בשינוי מדיניות מפספס הרבה כי הוא לא נמצא בשטח", מסכמת בלונדר. "לכן לחברה אזרחית יש תפקיד קריטי להציף בפני מקבלי ההחלטות את הבעיות והאתגרים. הארגונים לא באים להחליף את הממשלה, אבל הם יכולים לסייע להאיץ את התהליכים שלה".