"אני עכשיו ברכבת, יושבת על הספסל, וכותבת במחברתי. אצלי יושב איש שקורא עיתון אבל הוא הביט תמיד אותי רוצה לדבר עמי... היה קשה כי הוא מדבר רק אנגלית, ואיננו יכול לדבר כלום עברית"
(השגיאות במקור, מתוך יומן כיס, 1939)

100 שנה חלפו מאז היוולדה של חנה סנש, הצנחנית היהודייה שהפכה למיתוס. "היא הרבה דברים: גם גיבורה לאומית, גם אישה, גם עולה חדשה, גם ממשפחה שחוותה יתמות, גם עם טיפת אמונה וציונות שהיא בנתה לעצמה, גם אמיצה", אומר אחיינה, דוד סנש, 67, בנו של אחיה גיורא.

"אבל מה שהכי חשוב זה שאת הכל היא תיעדה. היא כתבה יומן, כתבה שירים, ולכן יש לאנשים גישה ישירה אל תוך הנפש שלה. בזה יש קסם, זה באמת משהו מיוחד, ולכן אנשים מתרגשים".

סנש נולדה ב־17 ביולי 1921 בבודפשט שבהונגריה. בשנת 1939 עלתה ארצה, ובתום שנתיים של לימודים בבית הספר החקלאי בנהלל היא הצטרפה לקיבוץ שדות ים.

חנה סנש בדרכה לארץ על סיפון האונייה 'בסרביה' (צילום: ארכיון בית חנה סנש)חנה סנש בדרכה לארץ על סיפון האונייה 'בסרביה' (צילום: ארכיון בית חנה סנש)

בשנת 1943 התגייסה לצבא הבריטי, והתנדבה להצטרף לקבוצת צנחנים שמשימתה הייתה לצנוח על אדמת אירופה על מנת לסייע לבעלות הברית למלט טייסים שנפלו בשטח הגרמנים ובעלי בריתם לשטחי בעלות הברית, ולנסות לחבור אל הפרטיזנים כדי להציל קהילות יהודיות שהיו נצורות תחת השלטון הנאצי.

במרץ 1944 צנחה סנש עם ארבעה מחבריה לקבוצה ביוגוסלביה, וב־9 ביוני, מיד לאחר שחצתה את הגבול, היא נתפסה על ידי המשטרה ההונגרית ונשלחה לכלא בבודפשט.

אף שעברה חקירות ועינויים קשים, סירבה לשתף פעולה עם חוקריה. היא הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת והוצאה להורג בגיל 23 ב־7 בנובמבר 1944. בשנת 1950 הובאו עצמותיה לארץ ונטמנו בחלקה הצבאית בהר הרצל.

לציון 100 שנה להולדתה, העלתה בימים אלה הספרייה הלאומית לרשת עשרות מסמכים מעיזבונה של סנש, שחלקם הגדול טרם פורסם לציבור הרחב. האוסף כולל, בין השאר, את כתבי היד של שיריה, יומנים אישיים, תעודות בת מצווה, עיתון שערכה, התכתבות עם משפחתה, תצלומים וחפצים, כמו גם פריטים שנחשפים כאן לראשונה: ברכה לסיום לימודיה של סנש בבית הספר התיכון, קטעים מיומן כיס שלה ממרץ 1939 בחודשיה הראשונים בארץ, וקטע מתוך יומן היציאה שלה לשליחות מ־1944. במסמכים ניכרים הכתב המשובש ושגיאות הכתיב של סנש, שלמדה את השפה.

ברכה לסיום לימודי חנה סנש בבית הספר התיכון (צילום: באדיבות הספריה הלאומית)ברכה לסיום לימודי חנה סנש בבית הספר התיכון (צילום: באדיבות הספריה הלאומית)

דוד ואחיו איתן סנש, 72, גדלו בצל המסמכים ששפכו אור על דמותה של דודתם. "עוד בתור ילד ידעתי שיש ארגז עץ גדול בדירה של סבתא", מספר איתן סנש. "ידעתי שיש בו מכתבים, תמונות, צילומים, אלבומים. כשסבתא הייתה רוצה להראות לי משהו, היא הייתה מוציאה מהארגז משהו ומחזירה לשם. אבל לא ידעתי מה בדיוק יש שם".

מתי הבנת את גודל האוצר?
איתן: "אבי נפטר ב־1995. כשאחי ואני ישבנו שבעה, פתחנו את הארון של אבא וגילינו שיש המון חומרים מקוריים, תמונות, מכתבים, מסמכים. נסחפתי לתוך הנושא הזה, התחלתי בזמני החופשי לסדר את הדברים. להוציא מכתבים, לניילן אותם. העברנו לספרייה הלאומית את החפצים האישיים שלה, את כל התעודות והתכתובת ואת כל המידע על המשפחה".

איתן סנש (צילום: פרטי)איתן סנש (צילום: פרטי)

הנבירה במסמכים הייתה חוויה מטלטלת?
איתן: "היה לי מאוד קשה להיכנס לחדר של אבא שלי ופתאום להיחשף לחומר המקורי. כשאת מתחילה לגעת בידיים במכתבים המקוריים, זה קשה. היו שם בין היתר מחברת שירים מהילדות, מחברות מנהלל, וכמובן מכתבים של אבא שלי וסבתא שלי, וזה מאוד נגע ללב. היה למשל מאוד מעניין לגלות את הנוסח הניסיוני של השיר 'אלי אלי', לגלות איך למדה עברית, או למצוא את היומן השנתי שלה שבו כתבה שמחר יש לה אירוע כזה, ובעוד חודש אירוע אחר. בתאריך שבו הגיעה לארץ היא כתבה: 'היום הגעתי לפלסטינה', וגם את זה היה מאוד מרגש לגלות. חלק גדול מהדברים לא תורגמו".

דוד: "כל דבר שגילינו חידש לנו כי אתה יודע שזה דבר מקורי, כתב יד, צילום שחנה צילמה, אתה נוגע בהיסטוריה. רוב החומרים שהיא כתבה ביומן כבר היו ידועים, אבל כשאתה נוגע בדפים עצמם זה מרגש. הרגשתי שצריך גם לשמור על האוסף כי הוא מאוד פגיע וגם לשמור על עצמנו כדי לא ללכת לאיבוד בדבר הזה.

דוד סנש (צילום: פרטי)דוד סנש (צילום: פרטי)

"אנחנו לא היסטוריונים ולא אנשי תיעוד, ואני מאוד שמרתי על עצמי מהבחינה הזאת. אני עוסק בתחום של פסיכולוגיה ומודע למה שעיסוק בחומרים טראומטיים עושה לאנשים. עיסוק כזה יכול להכאיב מדי, יכול לערער, והחיים פה מספיק מעצבנים גם בלי זה. היה לי מזל גדול שאחי לקח על עצמו באהבה גדולה לעסוק בכך".

ידיים בונות
"השבוע אסע למצרים, מגויסת חיילת. אל תנאי הגיוס והרגשות מסביב זה, אל החודשים שקדמו ואלה שלפני, אין ברצוני לכתוב. אני רוצה להאמין לנכון את אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן"
 (השגיאות במקור, מתוך יומן יציאה לשליחות, 1944)

בימים אלה מתקיימת בבית חנה סנש בקיבוץ שדות ים תערוכת קבע "חנה סנש - קול קרא והלכתי", שמציגה בין היתר תמונות שנחשפות כאן לראשונה, בהן תמונה של סנש עובדת בשבירת אבנים בבניין בשדות ים בשנת 1943; תמונה של סנש מטיילת בארץ עם חברתה הטובה מרים יצחקי פרגמנט, ותמונה של סנש על סיפון האונייה "בסרביה" בדרך לישראל בספטמבר 1939.

ביום שני הקרוב יתקיים במוזיאון טקס הפתיחה לאירוע 100 שנים להולדת חנה סנש בנוכחות נשיא המדינה יצחק הרצוג.

"המטרה שלנו הייתה ויזואלית: לאסוף כמה שיותר חומרים ויזואליים ברמה האיכותית ביותר מכל תחנות חייה", אומרת שונית גל, שאצרה את התערוכה יחד עם יהודה וגמן. "קיבלנו למשל חומרים גם מהמשפחה וגם מחגי פלג, בנה של מרים יצחקי פרגמנט, חברתה הטובה של חנה. הרגשנו שזו יציאה מהפורמט המוכר: פתאום את רואה את הילדה רוכבת על סוס, עם בגד ים, מתכתבת עם חברתה. מחגי קיבלנו גם את השעון העגול שחנה ענדה על ידה בכלא".

קטע מתוך יומן היציאה לשליחות של סנש ב-1944 (צילום: באדיבות הספריה הלאומית)קטע מתוך יומן היציאה לשליחות של סנש ב-1944 (צילום: באדיבות הספריה הלאומית)

מה הפתיע אותך בפריטים השונים?
גל: "האלמנט הוויזואלי. המכתבים עצמם כבר הוכנסו לספר המכתבים שיצא מודפס, אבל פה את רואה ממש את כתב היד, את טעויות הכתיב בעברית. רואים גם שכתב היד שלה היה סוער לפני שהיא יצאה לשליחות. אלה דברים שאת חווה אותם אחרת. מעניין גם לקרוא את המכתבים בינה ובין אמה. באחד המכתבים, למשל, אמא שלה שואלת אותה למה היא הולכת לבית ספר חקלאי ולא לאוניברסיטה העברית. חנה עונה שמרובים מדי האינטלקטואלים בארץ ישראל, הארץ זקוקה לידיים בונות, ו'מי יעשה את העבודה אם לא אנחנו הצעירים?'".

"כשקוראים את חנה, אז מכירים אותה יותר ממה שיודעים עליה, שהייתה גיבורה וצנחנית וכתבה שניים או שלושה שירים", אומר איתן סנש. "אבל הדמות שלה הרבה יותר מורכבת, ולכן חשוב להביא את סיפור  החיים שלה, כדי שיכירו אותה בתור אדם. היא הייתה יוצאת דופן בחייה הקצרים".

הצד המצחיק
"גם אני גדלתי על המיתוס של חנה סנש כמו כולם, וגם על הסיפור האמיתי", אומר דוד סנש.

"הסיפור האמיתי נחשף במשך 20־30 שנה, בשיחות משפחתיות, בכל מיני אירועים מיוחדים, אבל לא בצורה מסודרת. זה היה בשיחות בינינו, במה שסיפרו לנו, במה שלא סיפרו. לחנה היה ידע על העולם וידע על היסטוריה ותרבות מאוד רחב ועמוק. הידיעה איפה היא הייתה עם משפחתה בחופשות, החשיפה לאוסף הגלויות שלה - זה משהו שאני בגיל 17־18 לא יכולתי באמת לדמיין. אנחנו הרגשנו שאנחנו נהנים משאריות של תרבות מאוד גדולה, כשפה בארץ מנסים גם לבנות משהו, אבל המקור טוב יותר מהחיקוי".

"בהיבט הלאומי, 100 שנים להולדתה של חנה זה באמת אירוע מיוחד, אבל עבורי, כמי שחי עם הדמות הזו כל החיים, המספר עצמו לא משנה", אומר איתן. "אני חי עם הדמות הזאת בכל מיני היבטים מאז שהייתי ילד קטן. כמובן שזו הזדמנות לציין זאת, להזכיר את חנה, לדבר עליה".

איך חוויתם אותה בבית?
איתן: "כשאני הייתי ילד קטן, בתקופה שמדינת ישראל רק הוקמה, הפכו את חנה לסמל. היו הרבה דיבורים בין אבא לסבתא בהונגרית, בין היתר בנושא הזה, ואת הרוב לא הבנתי. אני זוכר שבתור ילד הייתה הצגה של הבימה על סיפורה של חנה וצפיתי בה בגיל 7־8. לקחו אותי, את הנכד הראשון, לראות את ההצגה.

"זה היה אחרי השואה, הרבה אנשים לא סיפרו מה עברו. ככל שגדלתי, שמעתי וידעתי יותר. העברת מידע מסודרת לא הייתה. השיחה בבית לפעמים הייתה גם בנושא הזה. בגיל יותר מאוחר שמעתי מאבי כל מיני סיפורים על ההיבט המצחיק יותר של היחסים שלו עם אחותו. אבא שלי היה מבוגר מחנה בשנה אחת, הייתה ביניהם ממש חברות".

יומן כיס של חנה סנש (צילום: באדיבות הספריה הלאומית)יומן כיס של חנה סנש (צילום: באדיבות הספריה הלאומית)

מה הוא סיפר למשל?
איתן: "אבא סיפר איך בילדותו, בערך בגיל 14־15, רצה לצאת לטיול אופניים עם חברים ולא אישרו לו. חנה שכנעה את סבתא שלי שהוא כבר גדול ויכול לצאת. כמו כן, חנה הייתה מאוד טובה במתמטיקה, אבא שלי לא, והיא עזרה לו. היא גם לימדה כל מיני ילדים בגילה חשבון וקיבלה דמי כיס והייתה נותנת לאבא שלי שיהיה לו גם. היו ביניהם יחסים מאוד קרובים וניתן לראות זאת גם במכתבים ביניהם".

איתן מציין כי היה לו קשר הדוק עם סבתו, אמה של חנה, שחיה עד גיל 96. "על הרגעים הקשים היא לא דיברה", הוא מספר. "בחיי האישיים לא הלכתי לאף מקום ואמרתי שאני איתן סנש, האחיין של חנה סנש. למי ששאל, אמרתי. אף אחד במשפחה לא עשה שימוש בדמות של חנה כדי לקדם את עצמו או להשיג משהו".