ביום העצמאות ה־49 של מדינת ישראל, מאי 1997, בגיליון החגיגי של עיתון "מעריב", הופיעה כתבת שער עם לוחמי חטיבת גולני. בתמונה של הצלם רובי קסטרו הוצגה שרשרת הפיקוד, מהמח"ט ארז גרשטיין, דרך מפקד גדוד 51, יובל בזק, מפקד הפלוגה ארז הדרי, מפקד המחלקה פבל אסטרין, הסמל ליאור מור־יוסף והחייל שבעמדה, מיכאל צרפתי.

זו הייתה שנה איומה לחטיבה ולצה"ל, שהיה שקוע עמוק בתוך הביצה הלבנונית. 19 חיילי גולני נהרגו באותה שנה עד לפרסום הכתבה, וחמישה נוספו בסוף חודש אוגוסט, באסון השריפה בוואדי סלוקי. כשבוע לאחר מכן, בתחילת ספטמבר, התרחש אסון השייטת באנצריה, שגבה את חייהם של 12 חיילים, ואלה התרחשו לאחר אסון המסוקים, בחודש פברואר, שבו נהרגו 73 חיילים.

שער מעריב 1997 (צילום: ארכיון מעריב)שער מעריב 1997 (צילום: ארכיון מעריב)

באותה כתבה אמר המח"ט גרשטיין לכתבת "מעריב", חן קוטס: "אני, מאחר שאנחנו מייצגים צבא ומערכת, לא מאשר שיבכו על הקבר. אני אומר לחיילים בצורה הכי ברורה, שאת הכבוד של המת מכבדים בעמידה. ההתנפלות על הקברים והיללות לא מוסיפות לאף אחד".
בחודש מרץ האחרון החליטה ממשלת ישראל על חלוקת אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון אחרי לא מעט דיונים. אל"ם גרשטיין לא זכה לקבל את האות. פחות משנתיים אחרי פרסום הכתבה החגיגית, בפברואר 1999, רכב שבו נסע עלה על מטען צד והוא נהרג בלבנון. לפני כחודשיים, בטקס מרגש, קיבלה משפחתו של גרשטיין את אות המערכה.

לא מזמן הפגשנו את משתתפי התמונה מאותו ערב יום העצמאות לצילום שחזור. למרות השנים שעברו והחיים שנמשכו, כל הנוכחים עדיין גולנצ'יקים בנשמה, חייליו הנאמנים של המח"ט גרשטיין. "יודע מה השאלה הראשונה ששאלתי כשסיפרו על המפגש? 'ומה יהיה עם ארז?'", חייך בעצב ליאור מור־יוסף, פעם סמל מחלקה והיום נשוי ואב לארבעה, המתגורר ביישוב חריש.

יובל בזק, אז מפקד הגדוד, הוסיף: "ביום שהוא נהרג שימשתי כמג"ד בבסיס האימונים החטיבתי. אני זוכר שישבנו ופתאום הגיע פתק, וזה מסוג הדברים שאתה מסרב להאמין להם. ארז, לא רק שנתן תחושה שהוא בלתי פגיע, הוא היה בלתי פגיע. כמות האירועים שעבר ויצא מהם הייתה בלתי סבירה. פגשתי לא מזמן את חיילי גדוד 12 וסיפרתי להם על לבנון, שנראתה להם בערך כמו וייטנאם. סיפרתי שארז נכנס פעם עם סיור של גדוד 51 לסלוקי, שטח נחות ומעליהם ישבו מחבלים שהתקילו את זנב הכוח. אין דרך יותר גרועה להיכנס להיתקלות וזה נגמר ב־0-3 לטובתנו. הביטחון העצמי שהשרה והיכולת שלך להיות טוב יותר כשאתה במחיצתו, אלה דברים שקשה למדוד. תחת פיקודו הרגשת מוגן ובוודאי שאם אתה מתנהל בתחושה כזו, אז לו בטח שלא יכול לקרות דבר".

ארז הדרי, אז מפקד הפלוגה, הקשיב והסכים עם דברי המג"ד: "עזוב שבתמונה כזו הוא כל כך חסר. אני חושב שאם הוא היה ממשיך את דרכו בצה"ל, הצבא היה נראה אחרת ולא היינו מגיעים למלחמת לבנון השנייה כפי שהגענו והיה סיכוי גבוה שהוא היה כעת רמטכ"ל לשעבר. היום ארז אמור היה להיות בן 61".

אביב כוכבי ובני גנץ בטקס חלוקת אות המערכה (צילום: ראובן קסטרו, וואלה!)אביב כוכבי ובני גנץ בטקס חלוקת אות המערכה (צילום: ראובן קסטרו, וואלה!)

בזק והדרי הגיעו למפגש הנוסטלגי על מדים. הם אומנם כבר משוחררים מספר שנים מהשירות הצבאי, אבל ממשיכים לשרוף מדי שנה לא מעט ימים במילואים. בזק, תא"ל בדרגתו, הוא ראש המטה של אוגדה 91, ואילו הדרי הוא אל"ם במיל' המשמש כמפקד נפת מפרץ. זה לא משנה מה עשו ומה עברו, כשהם פוגשים את חבריהם מפעם, אחרי שנים שבקושי התראו, בבת אחת המחסומים נעלמים.

"בגולני אתה קורא אחד לשני 'אחי' ולא סתם", הדרי מסביר את האחווה. "אני זוכר שליאור אמר באותה כתבה מ־97' שצנחנים לוחצים יד ואילו אנחנו מתחבקים. יש בחיבוק הזה הרבה מעבר. זה 'אחי, אני בשבילך ולא רק כדי להחליף אותך בשיירה או בשבת'. אני רואה את זה עד היום בסיוע לאנשים. אם אפשר למצוא מקום עבודה מתאים, לתת הכוונה. יש חיילים שיש להם לא מעט בעיות עם גידול הילדים, וגם אני הורה לילד על הרצף. אתה מרגיש שאתה עוזר לאח, גם אם לא ראיתי אותו עשר שנים. הרבה פעמים כשאני צריך משהו, לפני שאני מתקשר לאחי, יש שני גולנצ'יקים שגרים בסמוך והם כבר יבואו".

"זה כמו חברי ילדות", בזק מסביר. "אתה יכול לא להיפגש 20, 30 שנה, וכשאתה רואה אותם, אז ברגע אחד החיבור נוצר. יש זיכרונות משותפים, חוויות משותפות, דברים מאוד ייחודיים ששייכים רק לנו".

פבל אסטרין, אז מפקד מחלקה והיום איש משטרה המתגורר בצפון, היה עולה חדש כשהתגייס. "הייתי אז שנה וקצת בארץ", סיפר. "אתה מסתכל ימינה ושמאלה ולומד תוך כדי. ידעתי עברית, אבל במשך הזמן השתפשפתי והחבר'ה קיבלו אותי יפה, וזה גם אחד הדברים המדהימים בחטיבה. היינו רוסים, אתיופים, ואף אחד לא הסתכל עלינו אחרת".

לבנון לימדה אותם את הביחד גם אם לא ממש כיוונו אליו, הם מספרים. הם חיו במשך חודשים ב"צוללות" שבמוצבים. מגורים תת־קרקעיים, אחד בישבן של השני. מנקים, מתרחצים, ישנים ובלילה פוערים עיניים ואוזניים בעמדה המתוחה. "זו הייתה תקופה די מטורפת", פתחתי בפניהם את הנושא הטעון.

"כשאתה מסתכל על זה בדיעבד, כאבא לילדים, החודשים האלה אכן היו מטורפים", הדרי מודה. "לא היה חודש שלא היו בו פצועים או הרוגים, אבל כשהיינו שם במוצבים בעישייה ובריחן, כשהיה צריך להכין משימה, היה לנו תמיד בחדר התדריכים 'תל"ק' (תוכנית לניהול קרב - א"ל) ועליו היה כתוב 'המטרה - הגנה ליישובי הצפון'. האמנו בזה. אני אומר לך את זה כאחד שלא מעט חיילים הלכו אחריו. היום, כשאתה מסתכל על זה, זה נראה אחרת. אני זוכר שהייתה בזמנו, ברקע, תנועת המחאה ארבע אמהות וכולנו קיללנו אותן. 'מה, הן לא מבינות מה קורה שם מעבר לגדר?'".

מיכאל צרפתי: "לאורנה שמעוני, מאותה תנועה, מישהו בכיר אצלנו קרא אורנה סמרטוטוביץ', וכגולנצ'יקים צידדנו בו, אבל היום אני מעריך אותה. אני חושב שכן היינו צריכים לעזוב את לבנון, אבל לא בטוח שבצורה שבה זה נעשה, ובפרספקטיבה של הורה זה אכן היה מטורף ובמיוחד מה שעשינו להורינו. אמא שלי ז"ל, כשרציתי להתגייס, פחדה עליי, כי הייתי סוג של בן יחיד. יש לי אומנם עוד אח, אבל הוא יותר גדול וחי בצרפת. ברגע שכבר הייתי חייל, היא כל כך התגאתה וראיתי את זה גם שנים אחרי. היו לה מדבקות של גולני על האוטו, מחזיקי מפתחות. היא אפילו התחברה למשפחות השכולות".

אסטרין: "היינו שני אחים. אחי חייל ברובאית, ואילו אני כבר שימשתי כמ"פ, והיה דיון שצריך לפצל בין אחים, שלא ייכנסו ביחד ולא יהיה סיכוי ששניהם ייפגעו. אני זוכר שהייתה ישיבה אצל המג"ד ולא הזכירו אותי והייתי מבסוט, הנה הכל עובר חלק, אבל ישבה שם איזה קמב"צית שאמרה 'יש את פבל ואחיו'. אמרתי 'אני מוותר. אחי אף פעם לא היה בלבנון, ואילו אני כבר פעם שישית'. תבין, היו מצבים שהכנסתי את אחי עם השיירה, או שהוצאתי, ובאחד המקרים גם היה אירוע עם נפגעים בפלוגה שלו. אתה מרגיש שהוא נמצא שם ואתה מתנתק, פשוט רץ עם צוות החילוץ לבצע את העבודה. אחי אומנם לא נפגע, אבל אחרים כן, וההורים שלנו בכלל לא הבינו את הסיטואציה. תמיד אמא שלי התלוננה שאני לא מתקשר מספיק, אז הייתי אומר לה 'ברגע שיתקשרו, כנראה שמשהו חמור קרה'".

איך התמודדתם עם השכול שמסביב?
מור־יוסף: "מאז שהסמל שלי נהרג באחת השיירות אני בקשר עם המשפחה שלו. כל שנה אני מגיע לאזכרה וליום הזיכרון וזה בעיקר במקרה שלו, כי הייתי אמור לשבת בכיסא שהוא ישב בזמן שנהרג, ושיבוץ קרבי של הרגע האחרון שינה זאת. האירוע מלווה אותי עד עכשיו. אלה דברים שלא נמחקים, כמו הפעם הראשונה שהגענו ללבנון כחיילים צעירים. קבלת הפנים במוצב עישייה הייתה כשראינו טנק מתצפת על גבעה ומקבל טיל סאגר ישיר. שריונר שהיה בטנק נהרג ואנחנו ראינו הכל תוך כדי טיפוס למוצב. חיילים שעוד לא הייתה להם שנה בצבא. יש הרבה אירועים שאקח עד יומי האחרון. אנשים שהוצאתי מרכב פגוע ובאחד מהם ביצעתי נקודת לחיצה במפשעה, בכדי לעצור את הדימום. חשבתי לתומי, כחייל צעיר, שמה שלימדו אותי בטח יציל אותו והוא ממש התחנן 'אני רוצה לחיות'. עשיתי הכל, אבל הוא נפטר בדרך לבית החולים. האירועים האלה לימדו אותי מה הוא ערכם של החיים".

בזק: "עלינו לקו בעישייה אחרי שהגדוד ספג תשעה הרוגים בפעם הקודמת שביקר שם. אתה חוזר לאותה זירה ולאותם מקומות וצריך לסמוך על החיילים והקצינים שיאספו את עצמם, יבצעו את המשימה ושהטראומה לא תשפיע. זה מבחן מנהיגותי שקשה להסביר, אבל זה מה שלבנון עשתה לנו. היא הפגישה אותך כל הזמן עם הפחדים והחששות והיית צריך להתמודד. אף אחד בחדר הזה לא מסתכל על אותם ימים כעל תקופה אפלה. כל אחד הביא את עצמו ברמה האישית והמקצועית ובחברות והאינטימיות לרמה גבוהה של מימוש ומיצוי וכן גם להיתקל ולהרוג מחבלים ולחלץ אנשים תחת אש. כל בוקר אתה חוטף מרגמות על הראש, וכשאתה שם זה נראה הכי טבעי, וכשאתה יוצא זה נראה הכי הזוי בעולם. אלה חייו של לוחם".

צרפתי: "זה מתחבר לדעתי לאות המערכה שמחלקים כעת, ההכרה בתקופה הזו, כי בחודשים שהיינו שם זו הייתה מלחמה יומיומית. אולי רק כעת מתחילים להבין מה עברנו בגלל הקרב על המודעות והמאבק שאנשים עשו. לא פעם שואלים אותי צעירים, 'אתה בן 45, היית בלבנון, מה היה שם?'. אני מסביר שכל עלייה לקו הייתה מתחילה בידיעה שסטטיסטית חלק מאיתנו לא יחזור ובמלחמת לבנון השנייה היו לי פלאשבקים. כשחיכינו על הגדר, באוטובוס, ממש לפני הכניסה, ואחד החבר'ה התחיל ללחוץ יד לכל אחד מאיתנו, נפל האסימון. זה נראה כמו כניסת השיירות וממש חששתי שחלק מאיתנו לא יחזור. תודה לאל שזה לא קרה".

מה שעברתם בלבנון עלה בשנים האחרונות, בעוצמה גדולה, בעיקר ברשתות החברתיות.
בזק: "זה קרה בתקופת הקורונה. זה התחיל כעוד קבוצה שאמרת לעצמך 'אוקיי, מצדי שתהיה ברקע', אבל ראית איך הדבר צובר מומנטום והופך למשהו לגמרי אחר. כולם התכנסו סביב מדורת השבט, חלק בגלל ציוני יום השנה למיניהם ועבור חלק זה היה חשבון נפש אישי. ההתפרצות רק הצביעה על הצורך האדיר בהכרה. בסוף אנשים היו שם ונהרגו להם חברים והם עברו חוויות קשות ורצו שיסמנו את אותם ימים כאירוע מלחמתי. בהתחלה זה היה סיפורים, דאחקות, ולאט־לאט זה הלך לכיוון של תמיכה. אין שום מקום שיכולים להבין אותך או מקום שאתה יכול לשבת ולדבר בקודים הלבנוניים, ושם יכולת לשחרר דברים שבמשך שנים היו אצורים".

ארז גרשטיין ז''ל (צילום: ראובן קסטרו)ארז גרשטיין ז''ל (צילום: ראובן קסטרו)

לצרפתי, שגר בנהריה, היה חשוב מאוד להגיע לפגישה. עשה רושם שהיה לו מטען כבד, מוכן לשחרור והוא רק חיכה להזדמנות. בשנות ה־90 היה חפ"ש, וכעת בראייה לאחור השנים האלה עיצבו את חייו. "לא יודע איזה בן אדם הייתי אם לא הייתי בלבנון", הוא אומר. "יש לי שריטה, אני לא יכול להגיד שלא. אני זוכר שבאחד האירועים הייתי בצוות כוננות שקפץ, ומהר מאוד הפכנו לצוות זק"א, כי לא נשאר יותר מדי מה לפנות. אני יכול לא לחשוב על האירוע במשך ימים, שבועות, חודשים והוא פתאום יכול להופיע בגלל שיר מסוים ששמעתי, או כתבה שקראתי. לא יודע אם לקרוא לזה אירוע מכונן, אבל אני לא יכול לשכוח אותו".

"אישית עד היום אני נמצא בקבוצה של רצועת הביטחון בוואטסאפ ומדברים שם על כל מה שקורה במהלך היום. פוליטיקה, שגרה. פתאום מישהו זורק תמונה של הסלוקי וכותב 'השם ייקום דמם' ורושם את שמות חבריו. מה זה עושה לו? תרפיה. אנשים שופכים, מקליטים לפעמים הודעות קוליות עד כדי בכי, ואתה מדבר עם אנשים שהיו שם והם מבינים אותך. לי יש אורח חיים די אינטנסיבי ואשתי שאלה 'בשביל מה לך? אתה עובד לילה היום, תהיה עם הילדים', אבל חשוב לי להוציא את הדברים. למרות שהיינו שם ועשינו את העבודה על הצד הטוב ביותר, הם נשארו, כי לא היה עם מי לדבר".

צרפתי ממשיך: "אני קצת עוקב אחרי הרשתות החברתיות ויש כאלה שאומרים 'מה אכפת לי מאות המערכה הזה?'. הוא לא בשבילנו. נגיד אם אתה מסתכל היום על ספרי הלימוד, אז יש פרקים על מלחמות העצמאות, מבצע קדש, יום כיפור, לבנון הראשונה, לבנון השנייה. התקופה הזו איכשהו נשכחה. יש את ספרו של חיים הר־זהב על תקופת הלחימה בלבנון. בתחילתו הוא פונה למקורות צבאיים בכדי לדעת כמה הרוגים היו בין השנים 1985 עד 2000 ואף אחד לא יודע להגיד. הרוגים התערבבו יחד עם הרוגי תאונות דרכים, אירועים בשטחים. לא ידעו לתחם את התקופה. אני חושב על נער בן 15־16 שמסתכל ביום הזיכרון על שמות הנופלים ופתאום רואה את האירוע שלנו, אוקטובר 1995, תשעה נהרגו. הוא שואל את עצמו: מה קרה באותו יום שתשעה מתו? אני לא רוצה לומר 'מתו לחינם', אבל הם מתו ואף אחד לא יודע למה. צריך לתחם בשביל הנופלים, בשביל המשפחות וגם כדי שזה לא ילך לאיבוד".

הפגזות צה''ל לעבר לבנון (צילום: Getty images)הפגזות צה''ל לעבר לבנון (צילום: Getty images)

בכתבתה של חן קוטס ממאי 1997 אמר הדרי, אז המ"פ: "לא צריך פסיכולוגים. יחידה צריכה את האנשים שלה בפנים. היא צריכה שהמפקדים שלה יעמדו בראש וייתנו את הטון, והיא צריכה לא לעצור את הפעילות. אין זמן להגיד 'איבדנו, אנחנו מסכנים'. צריך להמשיך. כל חייל שנהרג לו חבר יגיד לך שהדבר הראשון שהוא רוצה זה לחזור שוב לאותו מקום, לנסות כביכול לנקום".

24 שנים אחרי כן הדרי כבר מדבר קצת אחרת. "הרבה פעמים כשאתה נותן לאיש מקצוע חיצוני, שלא מבין את הסיטואציות ואת הלך הרוח, זה לא תמיד יוצא טוב", הוא אומר. "שילוב בין השניים יכול להיות מנצח ומאז שהשתחררתי אני מבין שאין 'או או', יש 'גם וגם'".

בזק: "בסופו של יום אתה לוקח ילדים בני 18 מחברה מערבית וצריך להכשירם בתוך זמן קצר להיות מסוגלים לספוג זעזועים ברמה ששדה קרב מעביר, ואין זעזוע כבד יותר לגוף ולנפש. המנהיגות בסופו של דבר נמצאת ביכולת ליצור יחידה ומערכות יחסים, כי איפה הברק מכה פעמיים? היכן שדברים מעורערים. פגיעות נפשיות קורות במקומות שבהם הלכידות והמנהיגות פחות איתנות ואתה רואה את זה לאורך כל ההיסטוריה. היכולת שלך להוביל אנשים וליצור יחידה שבה כולם נמצאים באש ובמים, מייצרת הרבה פעמים חסינות. במקומות שבהם יש עומס יתר, שם צריך להכניס אנשי מקצוע. יש סצינה בסרט 'שתי אצבעות מצידון', שהמ"מ מגיע וישר זורקים אותו ואומרים 'שכח את בה"ד 1', אבל ככה זה. אתה רואה מ"מ צעיר שמגיע ותוך כמה ימים עושה נוהל קרב עצמאית למשימה, לוקח 12 חבר'ה ויוצא לשלושה-ארבעה ימים לבד לשטח. מתמודד עם קרקע, מזג אוויר. אומנם ילד, אבל למה שהדבר הזה עושה לקשר בינו לבין החיילים, אין תחליף".

אסטרין: "אתה מתגייס לגולני, למערך הלוחם, ואתה הופך לחלק ממכונת לחימה, כמו כבאי שמתגייס ללוחמי האש ואין סיכוי שיגיד 'אני לא מכבה שריפות'. אתה בא להילחם וחלק מהמחיר נמדד בפצועים, הרוגים ונפגעים בנפש. כל סיפור הלומי הקרב, שהתעורר כעת, הוא בגלל שבן אדם שנפצע ברגל או ביד אתה רואה בעיניים מה קרה לו. בפציעה בנפש אתה לעתים לא מבחין ואלה אנשים שסוחבים אותה במשך שנים ולא תמיד מספרים. כאחד שעבר ועדות במשרד הביטחון על פציעה בגוף, אתה מגיע לשם וזו הרגשה לא נעימה. אחרי שלוש ועדות אתה כבר מרגיש אשם".

במהלך השהות בלבנון לא שאלתם "מה אנחנו עושים פה"?
הדרי: "לא חשבנו אז על הבוץ הלבנוני שהיו כאלה שדיברו עליו. גם את הנסיגה כולנו עשינו בכאב, לפחות האנשים שעליהם פיקדנו. אני לא יודע להגיד בדיעבד אם היה נכון לצאת לפני, אבל אני יודע לומר שמהרגע שיצאנו אז מלחמת לבנון השנייה ב־2006 גבתה מחיר כבד וגם הראתה ירידה ברמה המקצועית של הכוחות הלוחמים. מצד שני אנחנו חיים 21 שנה עם מתיחות, אבל גם עם שקט. אם אתה שואל אותי, אני לא חושב שהסיפור עם לבנון נגמר ויבוא יום ונצטרך להיכנס אליה שוב. היינו שם כי היינו מוכרחים ועשינו את הכי טוב שיכולנו, כולל לא מעט טעויות, שמחלקן למדנו".

בזק, המשמש היום גם כחוקר ויועץ ביטחוני לצה"ל ולמשרד הביטחון, הוסיף: "זו שאלה שבסוף תיבחן בראייה היסטורית, כי נכון שהיינו בלבנון ונהרגו שם חיילים, אבל האיום עלינו נוצר אחרי שיצאנו ואי אפשר לבטל את הקשר בין לבנון, לנסיגה ולאינתיפאדה. בסוף כשאתה מסתכל על מערכת הביטחון הלאומית, אתה מסתכל על עניין מורכב שיהיה קשה לפתור אותו ב'יצאנו, הכל סבבה, לא הייתם צריכים להיות שם'. זה לא עובד ככה".

צרפתי: "אנשים לא היו אטומים בזמן השהייה שם, הם היו בעלי דעות, והשאלה שצריכה להישאל היא האם מדינה יכולה להישאר בשטחה של מדינה אחרת? לבנון, עובדתית, היא שטח כבוש, אז כמה זמן אפשר להישאר כשזה לא רק נטל צבאי, אלא גם כלכלי. האם היינו יכולים לצאת יום לפני, או אחרי, מי יודע? אם אתה שואל אותי, כמיכאל החפ"ש, לא אהבתי את צורת היציאה, כי בעיניי היא הייתה סוג של בריחה".

אסטרין: "יש את עניין החוסן הלאומי, כשבכל מערכת כזו עומדים עם סטופר וסופרים את הנופלים. אני חושב שזה לא בריא. אתה חייל בצבא ההגנה לישראל ותפקידך להגן, ועם מצב כזה, במלחמת העצמאות, אז לא בטוח שהיינו שורדים. המשפט הראשון ששמעתי בלבנון, אני לא בטוח שהיום היה עובר, ואותו מפקד גם כנראה היה נשפט. הוא אמר כשנכנסנו לתדרוך 'אני מעדיף שימות לי חייל ולא יישרט אזרח אחד בחוץ'".

צרפתי: "זה טוב שאתה לא מקדש את המוות. אנחנו חיים במדינה מערבית, רוצים לחיות ולא למות, אבל מצד שני ברגע שיש עימות כזה, לא צריך למדוד כל דבר. 'מתו עשרה, אז למה לא כבשת פה?', 'מתו עוד עשרה, למה עדיין ממשיכים לירות טילים?'".

בזק: "האמהות של 48' לא פחות אהבו את ילדיהן ולא פחות דאגו, אבל כל דור מבין שיש את הרגע שבו הוא צריך לעמוד ולדעת לשלם את המחיר, ואני לא בטוח שלא נעמוד בפני מצבים קשים גם בעתיד. אני במילואים ראש מטה אוגדה, וזה העיסוק היומיומי שלנו. האיום שנוצר בלבנון מצד חיזבאללה ונבנה סביבנו, כי נשלחות זרועות לסוריה ולחמאס, זה איום שאולי נזדקק בהתמודדות איתו, בעתיד, לכל הכוחות. נצטרך את הצבא הכי חזק ואת עם ישראל איתן, כי זו השכונה שלנו".

יש רגע אחד מלבנון שנצרב בכם במיוחד?
בזק: "הייתי 15 שנים בלבנון מאז שהייתי חייל עד שסגרתי כקצין את השער המזרחי ביציאה. 15 שנה של חוויות חיים. אם אתה רוצה רגע אחד, זה המוות של חוסיין עאמר מג"ד גדוד 12, שהייתי הסמג"ד שלו. חוסיין היה המג"ד הדרוזי הראשון בגולני. איילת שקד, אגב, הייתה מש"קית החינוך שלנו. עלינו לקו, הייתה היתקלות של בט"שית על הגדר, נפגשתי איתו ואחרי עשר דקות הם עלו על מטען. ארבעה נהרגו, כולל המג"ד. זה אירוע שמנקז את כל מה שטבוע בלוחם גולני. לאבד חברים, אבל באותה שנייה יש גם שתי טונות על הכתפיים, כי עכשיו זה אתה עם החיילים, לראות שראשיהם לא נופלים וכולם ממשיכים לתפקד. שם זה נצרב בצורה הכי מזוקקת".
אסטרין: "רגע? כל פעם שאתה עולה בשעות הערב, עושה סיבוב בין החיילים על הסוללה, רואה את האורות של ישראל מרחוק ומבין שאתה לא נמצא שם לחינם, אלא באיזו שליחות".

הייתם שולחים את הילדים שלכם למשימה כזו?
בזק: "שולח עם כאבי בטן, אבל מה לעשות, להיות הורה זה קשה. צבא זה להגיע לקצה, אבל גם התיכון וגיל ההתבגרות וכשהם מקבלים רישיון. אתה כל הזמן עם כאבי בטן. אני רואה את הילדים שלי וחברים שלהם ומבין שהרוח של העם הזה עדיין חזקה. חבר'ה שרוצים להיות ביחידות קרביות ורוב הוריהם תומכים בהם. יש יסוד בריא בחברה הישראלית. תסתכל ימינה ושמאלה אנחנו חיים בעולם שכל מי שמסביבנו רוצה שלא נהיה פה. אם נמצמץ, זה לא ייקח הרבה זמן".

החברים סיימו את המפגש בלחיצות יד וחיבוק. גדוד, פלוגה, חטיבה הם דברים שלא מחליפים. גם 22 שנה אחרי שהמח"ט גרשטיין נהרג, הוא עדיין המפקד הנערץ. "ארז גרשטיין הבין שאם אתה לא אוהב את הארץ, אתה לא תילחם עליה, וזו ראייה נכונה", אומר הדרי. "ברמה המקצועית הוא נתן דוגמה אישית בזקיפות הקומה, ובכל מיני טקטיקות לחימה שהתפתחו בלבנון. איך להתמודד עם זירות מטענים ואיך כשיורים עליך לבוא באיגוף נכון ובקור רוח. אלה דברים שבסוף אתה אומר שאין אותם היום, כי יש איזה ריחוק שבעיניי נובע מהעובדה שהצבא לא נמצא בחיכוך מתמיד וארז גדל בלבנון ובחיכוך מתמיד. אני זוכר שהיה קצין אצלנו שנתתי לו חוות דעת נמוכה. ארז קרא לי ואמר 'הבחור קצין בגולני, בא לעשות קו בעישייה, לא יכול להיות שיהיה קצין בקריה שיקבל חוות דעת גבוהה ממנו'. הוא ראה את מי שבא לקו הקדמי, להיות לוחם, כמלח הארץ".

בזק, מג"ד 51, מחייך: "אם ארז היה הולך לפוליטיקה, אני לא יודע מה היה קורה שם. הוא היה קיבוצניק מהשומר הצעיר שהצביע למפד"ל. כשאתה אומר טיפוס ייחודי, זה באמת היה הוא. תראה לי עוד מח"ט בצה"ל שבכנס מ"פים דיבר על נזקיו של כביש חוצה ישראל, על הפגיעה בטבע ובשטחים הירוקים ובחיבור בין שטחי הרבייה של חיות הבר. זה מה שעשינו ב־1996, וזה אותו לוחם שהיה מסתובב עם סכין בין השיניים ולא איזה פילוסוף מזדמן". 