בישראל יש יותר מ־250 אלף בני נוער וילדים עד גיל 18 שמתמודדים עם מגוון שלם של מוגבלויות. הם נמצאים בשנים הקריטיות ביותר לעיצוב אישיותם וזהותם לשארית חייהם. משבר הקורונה אף החמיר את המצב.

החודשים חולפים, אבל המציאות לא ממש משתנה, וזו כבר עובדה: אנשים עם מוגבלות מגיעים לחייהם הבוגרים כשהם נותרים מאחור כמעט בכל תחומי החיים. הסיבות לכך מגוונות, אך המרכזיות והחשובות שבהן הן היעדר מודלים חיוביים לחיקוי של בוגרים עם מוגבלות עבור בני הדור הצעיר ומחסור ניכר בכלים אישיים־חברתיים בסיסיים החשובים לתפקודם המלא בחברה.

״למה לא רואים בניסיון החיים שלנו, אנשים שמתמודדים עם מוגבלות במשך כל כך הרבה שנים, משאב שאחרים יכולים ללמוד ממנו?״, זו השאלה המרכזית ששאלו את עצמם ג'וש מלדה, תומר יצקן וצביקה רוזין, שהביאה לכך שהשלושה ייסדו את מכחול, חברה לתועלת הציבור המיועדת לליווי ולהעצמה אישית של ילדים ונוער עם מוגבלות בגילי 8־16, על ידי מודלים לחיקוי בדמותם של בוגרים עם מוגבלויות שהשתלבו בחברה.

איך זה עובד?
"אנחנו ואחרים עם מוגבלות מתמודדים הרי יום אחרי יום, שנה אחרי שנה עם אתגרים פיזיים, מנטליים ורגשיים, שדורשים מאיתנו בכל פעם מחדש ללמוד לקבל ולהשלים עם עצמנו, להסתגל בכל פעם מחדש למציאות משתנה ובתוך כל זה גם לנהל חיים מלאים המבטאים את הצרכים והשאיפות האישיות שלנו, בדיוק כמו שמצופה מכל אחד אחר", אומר מלדה.

דוגמה אישית

ג׳וש (ישי־וואס) מלדה, 33, מתגורר ביבנה ועלה מאתיופיה בגיל שנתיים, איש שיווק ותוכן וממייסדי מכחול. בוגר תואר ראשון (B.A) בתקשורת וניהול ותואר שני (M.A) בלימודי עיצוב, חדשנות ויזמות. שניהם מהמסלול האקדמי - המכללה למינהל. ג'וש הינו בעל רקע וניסיון בתכנון, קידום והובלת קמפיינים ויוזמות חברתיות משפיעות: שותף לייסוד בפועל של לינק 20 - תנועת המנהיגות הגלובלית לקידום צעירים עם מוגבלויות ביוזמת קרן משפחת רודרמן, רכז התנועה למעלה משנתיים ומנחה את המחזור הרביעי של תוכנית המנהיגות הארצית.

הוא מייסד גרעין הסטודנטים סמ״ן (סטודנטים מנהיגים נגישות ושילוב) מטעם שותפות ג'וינט ישראל - "מעבר למגבלות" והתאחדות הסטודנטים במסלול האקדמי - המכללה למינהל, וזוכה אות ההתאחדות הארצי בהובלת פרויקט בעל אימפקט חברתי לשנת 2017.

ג'וש, המתמודד עם מגבלת ראייה מולדת, שימש כרכז חינוכי בעמותת ״אריאלה - עולים ביחד״ ועסק במסגרתה בקידום מצוינות בקרב נוער יוצא אתיופיה, השתתף במשלחת לסיוע הומניטרי בגונדר, אתיופיה מטעם מחלקת קשרי חוץ במכללה למינהל ובמשלחת הסברה לסיאטל, ארצות הברית מטעם הסוכנות היהודית לארץ ישראל.

אם זה לא מספיק, הוא גם עוסק בעיצוב גרפי זה שנים ובמתן ייעוץ וליווי אסטרטגי לעסקים ולארגונים חברתיים. ״מוגבלות הראייה שלי לימדה אותי שאין לי שליטה על החיים שאליהם נולדתי, אבל כן על איך אני בוחר לחיות אותם. וכבוגר עם מוגבלות, הבנתי שאחת המשימות החשובות שלי בחיים היא להעניק מניסיון העבר לצעירים ממני בהווה, כדי להכין אותם אל העתיד".

מה מודל הפעילות?
"פיתחנו תוכנית ליווי והעצמה מקורית לילדים ובני נוער עם מוגבלות בגילי 8־16, שמבוססת על סיפור החיים ועל הניסיון החיובי והשלילי שצברנו אנחנו ואחרים לאורך חיינו כאנשים בוגרים עם מוגבלות. את אלה שזרנו במודל ליווי ראשון מסוגו המשלב גם ידע וכלים מקצועיים שלנו ושל נשות ואנשי המקצוע שלנו". 

"בנוסף, כדי שנוכל למדוד את איכות התהליכים וכדי לייצר מוטיבציה, הנעה והנאה בחניכי התוכנית, התקדמות תהליך הליווי תותנה בשייטת הנקודות׳: לכל פרק בתהליך הליווי הגדרנו מנגנון פרסים ודרגות התקדמות בהתאם לרף נקודות ייעודי ושקוף, שאותם מעניק המלווה לחניך לאורך התהליך ובהתאם לשיתוף הפעולה והתקדמותו בתוכנית. מתן הנקודות וציון התקדמות החניך בדרגות משמש אותנו בתהליכי מדידה והערכה מדויקים. עבור החניך הם יאפשרו מִשְׂחוּק של התהליך ואקלים חינוכי־חווייתי שייצר בו מוטיבציה פנימית להנעה ותחושת הצלחה לאורך כל הדרך, הוסיף. 

"מעניקי השירות הנם בוגרים בני 21 ומעלה, כולם מתמודדים עם מוגבלות כלשהי וכמובן עברו הכשרה על ידי צוות מקצועי. החלום שלנו הוא להגיע לכל הילדים שמתמודדים עם אתגרי החיים שמביאה איתה המוגבלות. לילדים שנמצאים במקום שאנחנו היינו בו כל כך הרבה פעמים", מוסיף תומר יצקן, ממייסדי מכחול ומנכ"ל הארגון, רק בן 28 מרמת השרון, נשוי לחן, בוגר תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת ת"א. שחקן נבחרת ישראל וקפטן אלופת ישראל בכדורסל כיסאות גלגלים, ומייסד גרעין לקידום סטודנטים עם מוגבלות.

"לגדל דור חדש של אנשים עם מוגבלות שלא מפחד, שלא חושש, שמאמין בעצמו וביכולות שלו. לטפל בבעיות של אנשים עם מוגבלות מהשורש -ולא מלמעלה. לעזור ולתת תמיכה גם להורים שאוהבים עד כלות נשמתם את ילדיהם - ולעתים חוששים מאוד. לשים את ניסיון החיים של אנשים רבים עם מוגבלות במרכז כנותני שירות - ולא רק כמקבלי שירות. מכחול שמה לעצמה כחזון לעשות שינוי חברתי בישראל ולהוכיח שמוגבלות לא חייבת רק להגביל - מוגבלות היא רק חלק ממכלול שלם של בני אדם מוכשרים, חזקים וחיוניים לעצמם ולחברה כולה. אחרי הכל, הילדים של היום הם הילדים שאנחנו היינו פעם".

שירות לאומי־אזרחי / אם כבר בגיל הצעיר עסקינן, כשמגיעים לגיל 18 כשכולם מתגייסים לצבא, עומדים בני נוער עם מוגבלות בפני הדילמה אם להתנדב לצבא, מה שלא תמיד מסתייע, או לפנות לשירות לאומי־אזרחי.

מה זה בדיוק שירות לאומד באזרחי, ובמה הוא שונה משירות לאומי רגיל?
"בשירות הלאומי־אזרחי שמים דגש על אוכלוסיות מיוחדות, ביניהן צעירים וצעירות עם מגבלות שונות, כאשר בכל שנה מצטרפים כאלף בני ובנות שירות עם מוגבלות ועם פטור משירות צבאי למערך השירות הלאומי־אזרחי", אומר ראובן פינסקי, מנכ"ל רשות השירות הלאומי–אזרחי. "הצעירים והצעירות מתנדבים לשירות של לפחות 12 חודשים מלאים או יותר, ועם סיום השירות הם זכאים לכל הזכויות הרלוונטיות למשוחררים. חשוב לציין כי שירותם של צעירים וצעירות אלו מהווה עבורם גשר לעולם התעסוקה ובסיס להמשך לימודים ורכישת מקצוע".

במה זה כרוך?
"הכשרתם בשירות הלאומי־אזרחי נוגעת גם במישור הפרקטי, הכולל הכנה לתפקיד, עבודה תחת גורמי סמכות, מגורים מחוץ לבית והקניית כישורי חיים, וגם במישור הערכי של תרומה לקהילה ולמדינה דרך כישוריהם ועבודתם החיונית. כך ניתן ליצור שוויון הזדמנויות אמיתי במדינת ישראל. מקום ההתנדבות נבחר בתיאום עם הצעירים עצמם, תוך התחשבות ברצונותיהם, שאיפותיהם ויכולותיהם ובין הצרכים בשטח כמובן. בני ובנות השירות המדהימים האלו, עושים שירות משמעותי למרות ולצד המוגבלות, תורמים לחברה ועומדים בכל החובות והדרישות".

ראובן פנסקי (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)ראובן פנסקי (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)


נטלי יהוד, בת 20 מקריית אונו, היא מתנדבת שירות לאומי עם מוגבלות מלידה (שיתוק מוחין, CP): "למדתי בתיכון רגיל, בכיתה עם 40 תלמידים כשהייתה לי סייעת צמודה, וסיימתי עם תעודת בגרות מלאה וציונים מאוד גבוהים. סיימתי תיכון וקיבלתי פטור משירות צבאי, תמיד רציתי לעשות שירות משמעותי והחלטתי להתנדב לשירות הלאומי ולתרום למדינה בדיוק כמו כולם. אני מאמינה שגם לאנשים עם מוגבלות יש מה לתת ואיך לעזור לאחרים, ואני שואפת להיות בצד הנותן". 

"היום אני בת שירות לאומי במוקד העירוני של קריית אונו דרך עמותת שלומית. כל חיי גדלתי וחונכתי כאדם שווה בין שווים, ויש בי את ההרגשה שאני יכולה לעשות הכל, המגבלה שלי היא חלק ממני ומהזהות שלי, אבל זה לא מה שמגדיר אותי. אני מרגישה סיפוק אדיר במה שאני עושה, אני עוזרת לתושבים וחשוב לי מאוד לבצע הכל על הצד הטוב ביותר", הוסיפה.

נטלי (צילום: פרטי)נטלי (צילום: פרטי)


גם אביה גלרנטר היא בת שירות לאומי דרך עמותת שלומית בהילמ"ה, הייטק חברתי המתמקד בפתרונות טכנולוגיים בתחומי חינוך, בריאות וחברה בדגש על פתרונות לאנשים עם מוגבלויות. אביה מאפיינת ומנהלת פרויקט, והייתה חלק מפיתוח אפליקציית SONGO: "מדובר באפליקציה שנועדה לעודד תנועה בקרב אנשים וילדים עם מוגבלות", היא מספרת.

"הצורך הגיע מבית איזי שפירא, כאשר הגיע אלינו הורה שהילד שלו רוצה לרכוב על אופניים אבל לא מצליח ללמוד את מיומנות הפידול. הגענו לבית איזי שפירא במטרה לתצפת על הילדים, דיברנו עם הצוות המטפל, הכרנו את שיטות הטיפול ומשם הגיע הרעיון. מחברים את הסלולרי לאופניים, וכאשר האפליקציה מזהה תנועה ולו הקטנה ביותר, מתחיל להתנגן שיר אהוב, שבחר הילד, וברגע שהילד עוצר גם המוזיקה נעצרת".

"הילד מבין שהמוזיקה נשמעת בגלל שהוא זז וזה מעודד אותו להתקדם. היום משתמשים באפליקציה כבר כמה ילדים. קיבלנו פידבקים טובים, והמטפלות דיווחו שזיהו שיפור אצל ילדים המשתמשים באפליקציה. כיף לדעת שיש לנו את היכולת לסייע לאנשים עם מוגבלויות באמצעות הטכנולוגיה, אלה הדברים החשובים באמת", ציינה. 

ידע זה כוח / אם כבר מדברים על הנגשה טכנולוגית לאנשים עם מוגבלויות, כדאי לחשוב בין היתר על הנגשת מידע שיכולה לסייע הן למקומות עבודה המעסיקים אנשים עם מוגבלות, והן לאנשים מן היישוב שמחפשים את המגבלה הפיזית, שלא תמיד קיימת.

אביה (צילום: שחר קופלוביץ')אביה (צילום: שחר קופלוביץ')


במכללה למינהל הוקם לפני מספר שנים קורס בשם "החממה לפיתוח", מדובר בתוכנית בוטיק ייחודית המיועדת לסטודנטים בעלי רוח יזמית, שמוקדשת בכל שנה לנושא אחר. "המטרה היא לקחת בעיית מקרו שצריך לפתור, ולפתח פרקטיקות חדשות בנושא ייעוץ ארגוני במטרה להתמודד עם הבעיה ולהציע לה פתרונות", מספר ד"ר אבי שניידר, מרצה לטכנולוגיה ארגונית במכללה למינהל. "גילינו שמהרגע שהנחנו את הבעיה, עולים דברים שלא ידענו על קיומם.

"לפני שנה וחצי עסקנו בחוק הנגישות והפעלנו את הסטודנטים במטרה לתחקר את הסוגיה ולבנות כלי ייעודי מתאים. אחת הסטודנטיות יזמה פרויקט שנגע להנגשת מידע בנושא נכויות שקופות, מדובר בפורטל שיעניק ידע ארגוני לעובדים על נכויות שקופות, אנשים שיש להם בעיה אבל אי אפשר לראות את זה עליהם. הם בעצם מוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים תחת חוק הנגישות, אך אותה סטודנטית סיפרה שהרעיון נבע מכך שבכל פעם כשהיא חונה בחניית נכים, היא עושה את עצמה צולעת, אחרת אנשים מביטים עליה בעין עקומה".

אם אין הנגשה מספקת לאנשים עם מוגבלויות נראות לעין אז על אחת כמה וכמה כשזה סמוי מן העין.
"בהחלט. לכן מבחינת הייעוץ הארגוני, הרעיון של הפורטל שנולד בחממה בעצם לימד על הדבר הזה. הצעה נוספת שעלתה מסטודנטים בעניין הייתה להקים קבוצות תמיכה לאנשים עם מוגבלויות שקופות במקומות עבודה, לצד דשבורד שנותן שירות לארגון, שבו הוא בודק עד כמה אותו ארגון מתאים לעובדים עם צרכים מיוחדים בכל הרמות. בפרמטרים פיזיים, מנטליים, וכיוצא באלה. אותה מערכת יודעת לעשות בחינה של הארגון ולגשת עם דוח למנהל, מה שמאוד מסייע במקרים שבהם יש רצון טוב מטעם ארגון לשלב אנשים עם מוגבלויות, אך אין בהכרח את היכולת או הידע לתפעל את זה היטב".

אבי שניידר, המכללה למנהל (צילום: יח''צ המכללה למינהל)אבי שניידר, המכללה למנהל (צילום: יח''צ המכללה למינהל)


כשמדברים על פורמטים מותאמים בייעוץ ארגוני, אני מניחה שזה חופף גם לניהול. הרי אין למנהלים ידע מוקדם כיצד מתמודדים עם שילוב של אנשים עם מוגבלויות, איך זה מתבצע?
"אחד הצוותים בנה תוכנית לפיתוח והדרכת מנהלים, שמסייעת בעצם למנהלים ומעניקה להם מידע כיצד לנהל עובדים עם צרכים מיוחדים. מדובר באתגר כפול. אותו צוות בנה סדרה של תכנים רלוונטיים שמוצעים לארגונים כחלק מתהליך הכשרת המנהלים, למשל: איך מעבירים משוב לאדם עם צרכים מיוחדים. הרי יש פה גם ככה פער היררכי בין נותן המשוב למקבל המשוב, ועל אחת כמה וכמה לאנשים עם מוגבלות. מקבל המשוב תמיד יותר פגיע, ואם אתה מנהל כזו שיחה עם מישהו שהוא מלכתחילה יותר פגיע, זה אתגר עוד יותר גדול. התוכנית הזו, אגב, נלקחה על ידי אחת הסטודנטיות שלנו שהייתה קצינת חינוך בבה"ד 1 כחלק מהתכנים לקורסי קצינים".