אם עקרונית אני מהעיתונאים הנמנעים לכתוב על עצמם, בהנחה שמתפקידנו לכתוב על זולתנו, הידיעה על מותו השבוע, בשיבה טובה, של השופט בדימוס יצחק ברא"ז - מי שכראש הספורט העממי במכבי הצעיד בצעדות שארגן אלפים ברחבי הארץ רבתי, מהחרמון עד סיני - העיפה אותי באחת לימי עלומיי בעיתונות, בהיותי כתב ספורט צעיר.

תחילה על ברא"ז, שהיה מלאבסי בלב-ובנפש ושעות לאחר מסיבה לציון יום הולדתו ה-95 החזיר את נשמתו לבורא בבית שבו נולד, גדל וחי, ברחוב אחד העם 12 בפתח-תקווה. ברא"ז היה איש-ציבור  (שבין השאר היה נגיד ארצי של ארגון רוטרי בישראל) ומשפטן, שלאחר שנים רבות שבהן עסק בעריכת דין, כיהן כשופט שלום. בהיותו בשירות המילואים נשיא בית הדין הצבאי בשומרון, זכה לתהודה גזר דין המוות, שגזר על ארבעה מחבלים - ולא מומש.

ברא"ז היה טיפוס ספורטיבי שהקפיד על אורח חיים בריא. עד כמה ספורטיבי? - פעם בשנה, באחד בינואר, הוא היה מוותר על שחיית הבוקר, שאותה החשיב מאוד ומתייצב לפני כולם בבית המשפט כדי להגיש את התביעה הראשונה בשנה האזרחית, מה שהפך אצלו לספורט בפני עצמו.

 ברא''ז ומאיר שמגר (צילום: ראובן קסטרו) ברא''ז ומאיר שמגר (צילום: ראובן קסטרו)

בבחינת נאה דורש, נאה מקיים, הוא הניע את גלגלי הספורט העממי במכבי במאות צעדות שארגן ולצידם מרוצים ומשחים. "תרומתו של ברא"ז לספורט העממי לא תסולא בפז", כך סופד לו בהוקרה רבה פרופ' שאול לדני, ההלך האולימפי של ישראל, שבגיל 86 ממשיך לצעוד במלוא התנופה. "ברא"ז יזם, ארגן וביצע הכל בכעין פרויקט של אדם אחד".

"אדם אחד"? - לא בדיוק. לפני כל הצועדים בעקבותיו, נרתמה משפחתו למימוש חזונו ובראשה רעייתו, רינה, אחות במקצועה. מראה שכיח בצעדות מכבי היה של ברא"ז צועד בראש, כשאחריו רינה וארבעת ילדיהם. את בר המצווה של הבן הם חגגו במרומי מה שברא"ז קרא לו הר סיני - ואיש לא בדק את נכונות ההגדרה ואת אחת מבנותיהם הם השיאו על המצדה.

ברא"ז רווה נחת מהארבעה. הבכורה, שפרה, היא רופאה בכירה ברמב"ם, הנשואה למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' נחמן אש. קיקה (רבקה) היא אדריכלית, שמשרדה תכנן את מתחם שרונה. אריק (אהרן) הוא בעל חברה לספורט אתגרי. ספי (יוספה), בת הזקונים, נהייתה עורכת דין בהשראת אביה.

הם ראו אותו מקדיש ימים על גבי ימים לתכנון צעדותיו, שבהן החשיב את תרומתן לא רק לבריאות ולאיכות החיים אלא גם לאהבת הארץ. בכך דומה שלא היו לו גבולות. זכור לי סיור מקדים לצעדת גוש-עציון, לשם תכנון המסלול בנוף קדומים. זה היה שבוע-שבועיים לאחר מלחמת ששת הימים, מיד לאחר הקרבות, כשקיפצנו שם מעל גדרות. לברא"ז בער להכות בפטיש בעודו חם. 

אני דולה מאחד הראיונות שלנו - מ-73' - רשימה חלקית של מפעלי ספורט, שתכנן ומלחמת יום כיפור מנעה את קיום חלקם. צעדת איש-בנימין. צעדת שמשון. צעדת הל"ה. צעדת מים אל ים. צעדת שמשון. צעדת החרמון. צעדת אבשלום. צעדת סובו ציון והקיפוה. צעדת סיני. צעדת מצדה.

צעדת מצדה הייתה הוותיקה בצעדותיו של ברא"ז - 20 ק"מ מערד למצדה; 10 ק"מ מהר הקנאים למצדה. בה נשביתי בקסם הצעדות באמצע שנות ה-60. הייתי אז כתב צעיר-צעיר של "חדשות הספורט", אחד שהתרוצץ בין ענפי ספורט שונים, מכדורגל ומטניס עד היאבקות ושחייה. יום אחד הגיעה למערכת הזמנה לסיקור צעדת מצדה.

התנאים היו ברוח הימים ההם. בנקודת האיסוף עליתי על משאית שבה ישבו הצועדים לאורכה. כשהגענו לנקודת הזינוק, כשהם ירדו מהמשאית, ירדתי עמם. למען האמת, לא קיבלתי תדריך. כשהם החלו לצעוד, השתחלתי ביניהם עם פנקס ביד אחת ועם עט ביד השנייה (רשם-קול, אייפון, מי חלם) והתחלתי לדובב את הצועדים. אז קרה מקרה מוזר. אני, שלא הייתי ספורטאי דגול, נסחפתי בקצב ומצאתי את עצמי מגיע לקו הסיום כמעט לפני כולם.

יצחק ברא''ז (צילום: צביקה ישראלי)יצחק ברא''ז (צילום: צביקה ישראלי)

כך נהייתי שפוט של צעדותיו של ברא"ז ובראשן הצעדות במרחבי סיני. ברום קומתו, כמעט 1.90 מ', עם זקנקן הסנטר המטופח שלו ובהתלהבות שקרנה ממנו, הוא הצטייר לנו כדמות תנכ"ית-הרצליינית. בין הצעדות היו כאלה שיועדו למיטיבי לכת בלבד. שיאן היה בהקפת הכנרת בסתיו 70'. 100 ק"מ היה אורכו של המסלול, שאינני זוכר בכמה שעות עברנו  אותו. אולי 12. אולי 15. היום אני רק יכול להתגעגע להלך שהייתי אז...

העיסוק בצעדות הפך אותי לכתב האתלטיקה הקלה של העיתון. עד היום זה הספורט הקרוב ללבי ולו הייתי מתבקש לפרשן את האתלטיקה באולימפיאדה, נראה שלא הייתי עושה בושות. ואז? - אז הייתי כתב-אתלטיקה מזן לא שכיח. אם היו שומרים באיגוד האתלטיקה את טפסי התוצאות מאליפויות ישראל, אחד מהם היה מפתיע במיוחד.

באחת האליפויות, עבדכם הנאמן לא הסתפק בסיקור מהיציע. קיבלתי רשות להשתתף בתחרות ההליכה לשלושה קילומטרים (מה שלושה לעומת מאה?). לא ייצגתי שום אגודה, אז רשמו עצמאי. גם לא הייתי בתלבושת ספורט תקנית. מכנסיים קצרים הספיקו. עם הזינוק, כמו נורה שאול לדני (כן, הוא!) כמלועו של הר-געש. אחריו הלך באון משה אורגד (רוטנברג) המנוח, לימים עסיין נבחרת הכדורסל והפועל תל-אביב. ובמקום השלישי - אני. לא חשוב שלא היו הלכים נוספים. לנכדיי אוכל לספר שהייתי סגן סגנו של אלוף ישראל.

"אם תרצו, אין זו אגדה", היה מגיב חוזה המדינה. ועל כך, ולא רק, אוקיר תמיד תודה ליצחק ברא"ז. יהא זכרו ברוך.