אוגוסט 2021. שעת ערביים במועצה המקומית קצרין ברמת הגולן. הדרך לכאן פסטורלית, טיילת ופארקים ציבוריים משבצים את היישוב, לרחובות כאן יש שמות כגון "דליות", "אגמית" או "משושים", ומסביב שורר שקט. קשה להאמין שבמקום הציורי הזה אירע לפני כמעט 15 שנה הרצח הבלתי נתפס של תאיר ראדה בת ה־14, פרשה שלמרות הזמן שחלף עדיין מטלטלת את המדינה.

בדרך לביתה של אמה אילנה ראדה אני חולפת על פני בית הספר "נופי גולן" - זירת הרצח - שממוקם מול תחנת המשטרה המקומית. ניכר כי הוא עבר שיפוץ מקיף בשנים שחלפו מאז גופתה של תאיר נמצאה כאן בתא שירותים ב־6 בדצמבר 2006.

כמה ימים קודם לפגישתי עם אילנה ראדה חלה תפנית דרמטית בפרשה הזו, בעת שרומן זדורוב, שהורשע ברצח בתה וכבר ריצה 15 שנות מאסר, שוחרר למעצר בית בהמשך להחלטת שופט בית משפט העליון חנן מלצר ממאי האחרון לקבל את בקשתו של זדורוב למשפט חוזר. אך את השיחה עם האם אי אפשר להתחיל מהאירועים הללו. לה קודם כל חשוב שיידעו מי הייתה בתה.

"מהיום שהתחתנתי, החלום שלי היה שתהיה לי בת", היא מספרת. "לבסוף היא הגיעה, אחרי שני בנים - רועי ואוהד. כשאמרו לי שיש לי בת, קודם כל בכיתי. הייתה איתי חברה, בעלי עוד לא הגיע כי הוא היה בתרגיל בגולן, ואמרתי לה: 'תבדקי אם הכל מושלם אצלה'. אני לא זוכרת שבלידות של שני הבנים שלי ביקשתי לבדוק. אבל הרגשתי שמלאך נכנס אליי הביתה, ברמה הזאת".

מה את הכי זוכרת מתאיר?
"דעתנית מאוד. פרפקציוניסטית ברמות מטורפות, תלמידה מצטיינת בכל המובנים. למרות שהיא לא קיבלה את עצמה ככזאת, אלא היא עוד יותר הקשתה על עצמה. לכן היא התקבלה להרבה פרויקטים כמו 'פרויקט מצוינות 2000' או פרויקט 'גם אני אהיה סטודנט'. אבל החלום הכי גדול שלה היה ריקוד".

היא הייתה אהובה בכיתה?
"מאוד. המורים סיפרו לי, עוד הרבה לפני הרצח, שכשתאיר נעמדה לדבר - כולם שתקו. אם כל תלמיד אחר היה קם לומר משהו, אז עדיין הייתה קשקשת. אבל אם תאיר נעמדה, כולם הקשיבו לה. אני זוכרת איך הורים היו באים אליי, מספרים לי שהבת שלהם לא מקובלת ומבקשים שתאיר תגיד שהיא חברה שלה, כדי שכולם יראו את הילדה החלשה ליד תאיר ויקבלו אותה. תאיר תמיד אמרה: 'בשמחה'. מה שהיא רצתה לעצמה - היא רצתה לסביבה שלה. היא הייתה במרכז העניינים, אבל היא אף פעם לא שמה את עצמה בפרונט ואמרה 'אני יותר'. ההפך, בשכבה כל הזמן רצו להמליך אותה כמלכת הכיתה, כמלכת השכבה, אבל היא לא רצתה את זה".

לאורך השנים הייתה אילנה ראדה בין האמהות המעורבות בקהילה. כשלהורים מסביבה צצה בעיה, היא הייתה הכתובת. לא פעם נלחמה למען ילדי הקהילה כולה בפני המועצה ומערכת החינוך. "כשתאיר הייתה בגן, היא פשוט אמרה לי: 'אמא, תהיי בוועד'". היא מספרת. "עוד כשהייתה במעון הייתה לה מטפלת שבסוף השנה כתבה עליה: 'ילדה דעתנית'".

ואכן אילנה הפכה לחלק בלתי נפרד מהעשייה המקומית. לאחר שהייתה בוועד ההורים של גן הילדים ושל בית הספר היסודי "גמלא", הגיעה לישיבה הראשונה שלה כיו"ר ועד שכבתי בחטיבה הצעירה של "נופי גולן". "הייתי בשוק חיי", היא מספרת. "הלוא שני הילדים שלי סיימו את הלימודים שם, ובכל זאת לא ידעתי מה הולך שם".

מה קרה בישיבה?
"זאת הייתה ישיבה משותפת לחטיבה ולתיכון, והיה שם את ועד ההורים המרכזי, ואני זוכרת שהם, ובראשם יו"ר הוועד, הטיחו במנהל שהוא צריך להתפטר, שבית הספר אלים, שיש בו סמים. התחילו קללות בישיבה, אמרו: 'לא ניתן לך לנהל', ואני הייתי בהלם, ושאלתי: 'זה בית הספר 'נופי גולן'?', לא האמנתי. לימים גיליתי עד כמה מעלימים עין ממקרי אלימות. כשאני מספרת את זה בהרצאות, הרבה מנהלים ומורים מהנהנים מולי ואומרים לי: 'נכון, את צודקת'. יש דברים שלא מגיעים אפילו למחלקת החינוך של אותה עירייה או מועצה, הם נסגרים בתוך בית הספר".

את שואלת את עצמך איך זה קרה לך?
"כבר בשבעה אמרתי שיותר ממה שאני שמרתי על הילדה שלי, אי אפשר היה לשמור. הייתי מעורה בכל הרבדים של החיים שלה, במערכת, בכשלים של המערכת. ראיתי, עוד בחייה, כמה כיסויי תחת יש וכמה מטאטאים מתחת לשולחן. לכן עוד למחרת ההלוויה אמרתי שזאת הייתה סטירת הלחי של היישוב הזה. מבחינתי, זה היה אבסורד שזה בא אליי, לבית שלי. אני הגנתי עליה, נלחמתי על כל דבר כדי שהעולם שלה סביבה לא יהיה אלים, וזה קרה. עד היום קשה לי לקבל את זה".

בית הספר נופי גולן כמה שעות לאחר הרצח  (צילום: חיים אזולאי)בית הספר נופי גולן כמה שעות לאחר הרצח (צילום: חיים אזולאי)


הרבה מהכעס שלה היה על התנהלותו של ועד ההורים של בית הספר לאחר הרצח. "נשברתי", היא מספרת. "לא הבנתי, הרי יש ועד הורים מרכזי שאמור להגן על הורה שהילד שלו נרצח בבית הספר, שאמור להגן עליי. אבל ההורים בוועד לא מדברים, לא עושים, לא מפגינים, לא סוגרים את בית הספר, לא מחליטים לעשות שום דבר. רתחתי מעצבים כשהורים אמרו לי שהם לא יכולים לדבר בגלל סמי בר לב (ראש מועצת קצרין בשנים 1980־2013 – מ"ב)".

הסבירי.
"ראש המועצה שלנו דאז לא רצה שהדבר הזה יכתים את העיר שלו ואת פועלו. פה זה מתחיל, לא במשטרה ולא בפרקליטות, אלא פה, בקצרין, בהתנהלות של קצרין, בראש המועצה לשעבר של קצרין".

בגלל זה לדעתך יש תחושה שעדיין לא הכל ידוע, למרות הזמן שחלף?
"כן. כששואלים אותי איך יכול להיות שילדי בית הספר לא יודעים מי רצח אותה, אני עונה שזה סיפורי סבתא. הרי עובדתית כל הורה שרואה אותי בורח למדרכה אחרת, לא יכול להסתכל לי בעיניים. מי שתיחזק את השתיקה היו ההורים, ומי שנתן להם לגיטימציה זה מי שישב אז בראש המועצה הזאת ובכל הוועדים למיניהם.

"בכל פעם מנסים ליצור לעיר לוגו חדש או לייפות אותה, לדבר עליה באופן אחר", אומרת האם. "אבל כל מי שתגידי לו בארץ ובעולם 'קצרין' - ישאל אותך: מה עם הרצח של תאיר? אני זוכרת שאמרתי יום אחד לסמי (בר לב, ראש המועצה לשעבר – מ"ב): 'אתה הקמת את קצרין, העיר הראשונה בגולן, אתה ממניחי האבן הראשונה בגולן בכלל. הפכת אותה לפנינה, ליהלום שבכתר של מדינת ישראל. הלכת במסדרונות הכנסת בחזה נפוח, כיהנת כראש המועצה יותר מ־30 שנה, ותראה מה זוכרים לך? ילדה קטנה בת 14 הרסה לך את העיר, ועל מה? על גאווה ויהירות'".
"לא חג בשבילי"

תאיר ראדה נולדה ב־4 בינואר 1993, והייתה בת הזקונים של שמואל ואילנה ראדה, מוותיקי קצרין. ב־6 בדצמבר 2006, יום רביעי, יצאה כרגיל לעוד יום לימודים בבית הספר התיכון "נופי גולן", שם למדה בכיתה ח'. לפי עדויות, סמוך לשעה 13:30 הודיעה לחבריה כי בכוונתה לשתות מים בברזייה שבתוך בית הספר. כאשר נכנסה למבנה, שני תלמידים העידו כי ראו את תאיר עולה לבדה במדרגות - בדרכה לכיוון שירותי הבנות שבהם אירע הרצח. עדותם היא האחרונה שבה ראדה נראתה בחיים. בשעות אחר הצהריים דיווחה אמה למשטרה על היעדרותה. סמוך לשעה 19:00 מצאו את גופתה של ראדה -  מתבוססת בדמה - בתא נעול מבפנים בתוך שירותי הבנות בקומה השנייה.

ב־12 בדצמבר עצרה המשטרה את רומן זדורוב, פועל בניין בן 28 שעבד בשיפוצים בבית ספרה של ראדה. בתחילה הכחיש זדורוב כל קשר לרצח. עם זאת, סתירות פנימיות בעדותו חיזקו את חשד החוקרים נגדו. לאחר שמונה ימי חקירה, הודה ביוזמתו ברצח בפני מדובב שהוכנס לתאו. למחרת שחזר זדורוב בפני חוקרי המשטרה את הרצח לפרטיו. לאחר מכן חזר בו זדורוב מהודאתו וטען כי הודה ברצח בעקבות לחצים שהפעילו עליו השוטרים. יומיים לאחר שחזר בו מהודאתו, שינה זדורוב את גרסתו, והודה פעם נוספת במיוחס לו. בינואר 2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום נגד זדורוב בגין רצח ושיבוש מהלכי משפט.

באפריל 2007, לאחר פתיחת משפטו של זדורוב, הגישה משפחת ראדה עתירה לבג"ץ בדרישה לפתוח מחדש את התיק המשטרתי ולחדש את חקירת הרצח, בנימוק שהמשטרה והפרקליטות מיהרו להגיש כתב אישום נגד זדורוב בלי שמיצו כיווני חקירה אחרים. בג"ץ דחה את עתירתה של משפחת ראדה על הסף. בספטמבר 2010 הורשע זדורוב פה אחד ברצח בכוונת תחילה ובשיבוש מהלכי חקירה ונגזר עליו מאסר עולם.

זדורוב ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון, ובערעור הציג חוות דעת של מומחים, הסותרות, לטענת סנגוריו, חלקים מהותיים מהראיות ששימשו להרשעתו. בצעד נדיר הורה בית המשפט העליון למחוזי לעיין בראיות ולשקול מחדש את משמעותן. אולם שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת דחו את טענות ההגנה, ובכך הרשיעו שנית את זדורוב ברצח תאיר ראדה.

באוקטובר 2014 ערער זדורוב בשנית על פסק הדין לבית המשפט העליון, ושוב נדחה ברוב של שני שופטים. ביוני 2020 הגיש זדורוב ערעור נוסף. במאי 2021 פסק כאמור המשנה לנשיאת בית המשפט העליון השופט מלצר כי ייערך לזדורוב משפט חוזר, בין היתר בשל ראיה חדשה בפרשה.

לדברי ראדה, גם אחרי כל השנים הללו, "הציבור והתקשורת יודעים חלק מאוד קטן מהפרשה". "מה שנאמר לציבור הוא לא באמת מה שקרה", היא טוענת. "אני יודעת קצת יותר, כי הייתי במשפט. בארבע השנים הראשונות, וגם אחר כך, הלכתי לכל דיון - שני דיונים בשבוע - בכל יום ראשון וחמישי. לכן אני יודעת שמה שקוראים בעיתון או רואים בטלוויזיה זה לא מה שנחשפים אליו במשפט. אחרי שראיתי את ההתנהלות בבית המשפט, הבנתי שיש פה יותר נסתר מגלוי. אפילו השופט יצחק כהן (שופט המחוזי בנצרת, שישב בראש הרכב השופטים שניהל את ההליכים המשפטיים שבגינם הורשע זדורוב – מ"ב) אמר בזמנו, בעל פה, שהם לא יכלו להגיע לכלל החומר מפאת היקפו הרחב".

מה היה הדבר שהפתיע אותך במהלך הדיונים?
"שבמשפט לא דיברו על העולם של תאיר או על היומיום של תאיר. שזה האבסורד הכי גדול, כי אז מההתחלה כבר היו מבינים מי הרוצחים של תאיר. אני שאלתי: איפה כל העדויות של התלמידים? הרי אני הכרתי את המערכת שלה בעל פה, לכן יכולתי לגלות את הסתירות. יכולתי לבנות את הפאזל של מה שקרה באותו יום, איך זה קרה או מאיפה זה התחיל. יש דברים שחסרים לי כמובן, ולכן אני לא אומרת בוודאות מלאה שאני יודעת מי רצח את תאיר".

מי את חושבת שרצח את תאיר?
"זה תרחיש, אבל אני חושבת שאלו תלמידים. בייחוד אחרי שאספתי את כל הפרטים מסביב, אז זה קיבל עוד יותר משמעות".

אז זדורוב חף מפשע?
"אני לא אגיד לך שאני חושבת שזדורוב לא רצח את תאיר, ואמרתי את זה גם במשך כל השנים".

אבל את נשמעת בטוחה שאלו היו תלמידים.
"אם הייתי יודעת את כל החומר של כלל החקירה מכל הרבדים, אז הייתי יכולה לומר בוודאות. אני מתבססת על מה שהובא לבית משפט, אני יודעת מה ראיתי ושמעתי בדיונים, ושום דבר שם לא שכנע אותי שזה זדורוב. לצערי, ראיתי שם רק שקרים וכזבים ועבודה בעיניים, ושום דבר שקושר אליו".

מבחינתך, יש כיוונים שלא נבדקו?
"נכון".

מהן הציפיות שלך מהמשפט החוזר של רומן זדורוב?
"בשיחה עם הפרקליטות אמרתי באופן חד־משמעי שלא אקבל טריקים ושטיקים במשפט הזה. הם ביקשו מאיתנו לרכז הכל בתיק, לכתוב את כל מה שאנחנו חושבים וחושדים. למרות שהם הגישו אתמול כתב אישום נגד זדורוב. וזה אבסורד, כי אנחנו מביאים הרבה חומרים שזועקים לשמיים. קחו, תבדקו את זה. אני כבר שנים אומרת באופן ברור: אני רוצה ראיה פורנזית, ואני יודעת שבמכון הפתולוגי ישנם חומרים פורנזיים רבים, אבל ידיו של חן קוגל (מנהל המכון לרפואה משפטית – מ"ב) נותרות כבולות. ומבחינתי, מנקודת מבטי, כל עוד ידיו נותרות כבולות, אין משפט חוזר. מבחינתי, זה שקר נוסף שהפרקליטות הולכת עליו, עוד ניסיון טשטוש".

הראיה יוצאת הדופן שהובילה למשפט החוזר קשורה לד"ר קוגל, שאמר בהרצאה בפני סטודנטים לרפואה כי טביעת הנעל שנמצאה בזירת הרצח, ושנקבע כי היא טביעת נעל של "מחלץ אלמוני" ולא של זדורוב, לא יכולה להיות טביעת נעל של מחלץ אלמוני. העקבה הוטבעה לפני שניגר עליה דם המנוחה, ומחוות דעת של מומחים עלה כי לא תיתכן נזילת דם מגופה כחמש שעות לאחר הרצח (פער הזמנים בין מועד רצח המנוחה לבין מועד גילוי גופתה). לשיטת ההגנה, מדובר בראיה משמעותית שמחזקת את הטענה כי ראדה נרצחה בידי אדם אחר. אולם המדינה מונעת מד"ר קוגל להעיד, בטענה כי הוא חתום על הסכם ניגוד עניינים וכי שימש בעבר עד במשפט מטעם ההגנה. "בפועל יש עשרות ממצאים ומוצגים שהמדינה לא בדקה בהליך הראשוני, והאדם שאמור לבדוק אותם מנוע מכך", אומרת אילנה.

ואם תתגלה ראיה פורנזית שקושרת את זדורוב לרצח?
"אם ימצאו בינגו עם זדורוב, לא יהיה לי מה להגיד".

הראיה המרכזית שהובילה להרשעתו של זדורוב הייתה טביעת הנעל שנמצאה על מכנסי הג'ינס של ראדה, שזוהתה כשייכת לו. רפ"ק בדימוס ירון שור, מומחה משטרתי לפענוח טביעות נעליים, היה מי שקבע בעדותו במשפט שבסבירות גבוהה מאוד זדורוב הוא שדרך על מכנסי הג'ינס של תאיר ראדה. "לכאורה כל הציבור יודע שזדורוב רצח את תאיר, דרך על מכנסיה, קפץ מעל לדלת וברח", אומרת אילנה. "זה מה שהפרקליטות מראה, אבל מה האמת? הרי עוד ב־2013 קבע ויליאם בודזיאק, מומחה אמריקאי מה־FBI, כי לא היה אפשר לזהות באופן חד־משמעי את טביעות נעליו של רומן מהסימנים על מכנסי הג'ינס של ראדה, והוסיף כי הוא חולק על עמדתו של שור".

את מנסה להריץ תרחישים בראש של מה עבר על תאיר שלב אחרי שלב?
"כן, ואני בוכה".

מה את מדמיינת?
"קודם כל שקרה משהו שהיא הסתירה. שהיה לה קשה לדבר איתי עליו, כי היא ידעה איך אני אגיב".

את למעשה חושבת שמשהו קדם לרצח?
"כן. אני חושבת שמשהו קרה ושהיא לקחה על עצמה את התיק הזה, אמרה לעצמה 'אני אפתור את זה, אני אסתדר. אני לא אספר לאמא על זה כי אמא תעשה רעש'. לדעתי, בכלל לא הייתה כוונה לרצוח אותה מלכתחילה".

הדברים פשוט השתבשו?
"בעיניי כן. כי מה שהציבור לא יודע שזה לא היה כמו שזדורוב תיאר: 'עקבתי אחרי תאיר, הגעתי איתה לפתח הדלת ושיספתי את גרונה', אלא הייתה אלימות קשה מאוד, תאיר נאבקה לפני מותה עם מי שהיא פגשה שם. היו לה סימני מאבק על הפרקים, היו לה סימנים על הגוף, חבורות שהיא קיבלה מברז או מדברים אחרים שם".

היא מסיטה את המבט הצידה ומתחילה לדמוע. "זה החלק שהכי קשה לי להתמודד איתו", היא אומרת. "המחשבה על איך היא נאבקה, או ניסתה להציל את עצמה. בדיוק בשעות האלה הייתי מתקשרת אליה, תמיד, בכל יום. ודווקא באותו היום בחרתי לא להתקשר כי רציתי להפתיע אותה בבית. הייתי אמורה להגיע מוקדם הביתה ולהסיע אותה ואת החברה שלה לחוג. ואני כל הזמן אומרת לעצמי שאם הייתי מתקשרת, אולי היא הייתה עונה וצועקת. לא שיכולתי להציל אותה, זאת לא הייתה עונה וצועקת. לא שיכולתי להציל אותה, זאת לא המלחמה שבראש שלי.

"מה שבאמת מציל אותי זה שאין לי את ייסורי המצפון שלא עשיתי מספיק בחיים של תאיר. עשיתי בשבילה בשמחה ובאהבה, צחקתי איתה ובכיתי איתה והלכתי בדרך שלה, למדתי ממנה המון והשתניתי בשבילה. אחרי הרצח שלה, אפילו הבן שלי אמר: 'אמא מחר תהרוג את עצמה, אמא לא תחיה, ברמה הזאת'. אבל אני החלטתי לבחור בחיים, וזה לא מובן מאליו. לבנים שלי, שלאורך השנים אמרו לי: 'אמא, תפסיקי עם המלחמות', אמרתי: 'בשבילי תאיר חיה, ואני לא אפסיק עד שאמצא מי רצחו אותה ולמה'".

רומן זדורוב משתחרר למעצר בית  (צילום: מיכל גלעדי, פלאש 90)רומן זדורוב משתחרר למעצר בית (צילום: מיכל גלעדי, פלאש 90)


את חושבת שאם תדעי את האמת, זה יעניק לך נחמה?
"הכאב לא ייעלם, הוא כאן, ואנחנו נחיה לצדו ואיתו. שום דבר לא משתווה ללקבור ילד".

יכול להיות שהעיסוק במה קרה שם הוא סוג של התמודדות?
"אני לא יכולה להגיד מה היה קורה אם הדברים היו מתנהלים אחרת, אם כל היה ברור ומובן, והיה אשם שיושב בכלא עכשיו. מי שהכיר אותי ואת ההתנהלות שלי עם תאיר מהיום שהיא נולדה - יודע שזה היה בלתי סביר שאחיה יום אחד אחרי. לא הייתה לי שום סיבה לחיות, גם אם היו אומרים לי שיש לי שני ילדים נוספים. אלה קלישאות שנאמרות כשלא מבינים את המשמעות של לאבד ילד. אני לא סתם מנסה להיאחז בחיים שלה, אלא אני רוצה לגלות את האמת. ככל שאני עושה דברים לזכרה של תאיר ומרוממת את הנשמה שלה, אני מעוררת בעצם את הנשמה שלי".

איפה את מרגישה את הכאב ביומיום?
"יש הרבה תחנות שאני מרגישה כמה תאיר חסרה בהן, זה לא משהו שיירגע. זה דוקר. בייחוד כשמגיעים חגים וכולם שואלים אותך בהתלהבות: 'איפה את עושה את החג?'. רק אומרים לי את זה, ואני מרגישה כאילו לקחו סכין ודקרו אותי. כי זה לא חג בשבילי. גם אם אני הולכת לחגוג עם המשפחה והחברים, גם בשבתות, אני לא ארגיש את הכיף שהיה אז. או למשל, כל מקרה מוות שאני שומעת עליו מחזיר אותי ישר ליום הרצח שלה. כששמעתי את זעקות הכאב של אמו של בראל חדריה שמואלי, זה קרע אותי".


"להתראות, להתראות"

לאורך השנים שלאחר הרצח לא הפסיקה הפרשה הזו להסעיר את הציבור הישראלי. בין היתר, במרץ 2016 שודרה בערוץ 8 של HOT סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים בשם "צל של אמת", שיצרו יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור, והתמקדה בפרשת הרצח, העלתה ספקות בנוגע להרשעתו של זדורוב וביקרה את מערכת המשפט. בפרק הרביעי של הסדרה הוצגה א"ק - שכעבור כמה שנים נחשפה כאולה קרבצ'נקו - אישה צעירה, מתמודדת נפש, בוגרת בית הספר "נופי גולן", כחשודה אפשרית ברצח. לאחרונה שודר סרט התעודה "צל כבד" של הבמאי עידו הר, ובו סיפורה של קרבצ'נקו. התיק נגד קרבצ'נקו נסגר מחוסר אשמה. את מעצר הבית זדורוב מעביר בימים אלה במיקום שמרוחק דקות הליכה ספורות מביתה של אילנה.

איך הרגשת ביום שהוא חזר לביתו?
"מצד אחד, אם אנחנו מסתכלים בהיבט שלי, במלחמה שלי, זה הישג. לאו דווקא השחרור, אלא עצם העובדה שהצלחנו לשכנע את בית המשפט העליון לערוך משפט חוזר. לקחתי בחשבון שיהיו השלכות שאולי לא ימצאו חן בעיניי, ואחד הדברים באמת זה שהוא שוחרר הביתה. אני חושבת שמן הראוי היה להשאיר אותו עוד בכלא עד למשפט החוזר. אני רק רוצה לראות שיש פה הליך משפטי תקין. לומר את האמת, צר לי מאוד על החגיגה של השחרור ועל המסיבה של התקשורת סביב זה, אפילו שאני חושבת שאין שום ראיה שקושרת את זדורוב לזירה".

את חשה לא בטוחה מאז שהוא השתחרר?
"ממש לא".

ראית את אשתו לאורך השנים?
"המון. הרבה פעמים יצא לנו לעמוד עגלה אחר עגלה בסופר, לשבת יחד בקופת חולים, לחלוף אחת על פני השנייה".

דיברתן?
"לא. תמיד התנהגתי כאילו מולי יש אדם שאני לא מכירה".

את שאר המשפחה שלו ראית?
"לא התעניינתי בחיים שלו, לא ידעתי מיהם הילדים שלו או המשפחה שלו. חוץ מאשתו ומאמא שלו, שהייתי רואה אותן במשפט, לא הכרתי אף אחד. הם יכלו לעבור על ידי ולא הייתי יודעת. לכן גם קפאתי כשהבן שלו היה אצלי בבית".

הבן של זדורוב הגיע אלייך הביתה?
"כן. יום אחד, בליל חורף, התקשרה אליי אישה, שכבר ביקרה אותי חודש לפני כן. היא ביקשה שאעזור לה עם הבעיות שיש לה ברווחה. אמרתי לה שאשתדל ואעזור לה. ואז, באותו ליל חורף גשום, שחשבתי שאף נפש חיה לא תעז לצאת מהבית, היא ביקשה לבוא. ניסיתי לומר לה שלא כדאי, אבל היא התעקשה והגיעה עם הבת שלה ועם עוד ילד. עמדנו כולנו בכניסה לבית, והיא אמרה לי: 'את רואה את הילד הזה, אל תשאלי, אבא שלו בכלא'. אני לא מחברת אחד ועוד אחד, ואני רק אומרת 'איזה חמוד אתה', ושואלת אותו איפה הוא לומד. ותוך כדי שאנחנו מדברים, האישה אומרת: 'רואה את התמונה הזאת, לילד הזה יש כתם בחיים כמו בתמונה'. פתאום אני מקבלת טלפון מניר, חבר קרוב, והוא אומר לי שאשתו של זדורוב צלצלה אליו ואמרה שאישה אחת באה ולקחה את הילד שלה, ויכול להיות שהיא באה אליי. קפאתי במקום, רעדתי מפחד. לא ידעתי מה לעשות, הייתי בשוק שזה הילד של זדורוב ושהוא פה בבית שלי. מיד אמרתי להם 'להתראות, להתראות', נעלתי את הדלת ולמחרת התלוננתי עליה ברווחה".

אולגה זדורוב  (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אולגה זדורוב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

נארוז ונעזוב

לפי נתוני הלמ"ס, במועצת קצרין חיים כיום יותר מ־7,000 תושבים. ב־14 בינואר 2016 נחנך כאן בית כנסת על שמה של תאיר בידי בני המשפחה. לקראת הערב אילנה לוקחת אותי לבקר בו. העבודה על בית הכנסת נעשתה במקביל למאבק שניהל שמואל ראדה ז"ל, בעלה של אילנה ואביה של תאיר, במחלת הסרטן. בעקבות מחלתו החליטה אילנה לקחת צעד לאחור מהעיסוק בפרשה ולהתמקד במשפחתה. שעות לאחר חנוכת בית הכנסת, שמואל נפטר. "טקס הפתיחה היה ביום חמישי", היא מספרת. "שמוליק יצא מפה בסביבות 19:00, הגיע לבית חולים, ובעשר בבוקר הוא נפטר. בשישי כבר הייתה ההלוויה".

אילנה חיה את החיים של תאיר מהיום שהיא נרצחה. "אני לפעמים אומרת לה, לתאיר: 'הלו, אני בת 60, לאיזה מסעות את שולחת אותי?'", היא משתפת.

איזה מסע למשל?
"נסעתי לטיול 'מלכת המדבר' ועברתי שם מסע מסוים. הרגשתי כאילו אני עוברת את הטירונות של תאיר בצבא. אחר כך הייתי בטיול בדרום אמריקה, וזה היה כמו הטיול של אחרי צבא, שאולי תאיר הייתה יוצאת אליו. היה שלב שכולם אמרו לי: 'למה את לא מחריבה עולם', היא אומרת. ואני אמרתי שכנראה תאיר רוצה קודם להחריב, קודם שידברו על המשטרה והפרקליטות, בלי קשר לרצח שלה. שידברו על שחיתות ואלימות בחברה, על אלימות בקרב תלמידים. אני מרגישה כאילו היא אומרת לי: 'אמא, תני לי, אני אחריב את כולם, ואז אני אביא לך את האמת. הדעה שלי היא שהשנה הזאת תהיה שנת האור שלה".

את חושבת שהשנה תצא האמת לאור?
"כן".

לצד התמיכה שקיבלה לאורך השנים, היא גם התמודדה עם ביקורת. "לאורך השנים זכיתי להרבה מאוד תמיכה", היא אומרת. "זה לא מובן לי מאליו שהתומכים שלי הולכים איתי. הם כבר 15 שנה לצדי. זה לא מובן מאליו שהם באו לעזור, לתמוך, לחבק, להביא פרח. זה מרגש ומחמם לי את הלב בכל פעם מחדש. זאת ההזדמנות שלי להגיד להם תודה. מצד שני, היו גם המון רעשי רקע. הרי לכל אחד יש דעה. זה אומר ככה וזה אומר ככה, וזה רוצה שתעשי ככה. אז אמרו לי: 'את אמא מרגרינה', 'את אמא סתומה', 'את אמא שהמדינה מורחת אותך'".

איך התמודדת עם זה?
"לקחתי צעד אחורה מכולם והתחלתי ללקט לי מחדש את האנשים שאני רוצה סביבי, לעשות את הדברים בשקט, לפתוח דף פייסבוק שהוא כמו כלי תקשורת משלי".

את בטח מותשת.
"כן. אי אפשר לצייר אותי רק כחזקה, יש הרבה פעמים שאני נשברת. לפעמים אני יכולה להגיע למצב שאני לא יוצאת מהמיטה במשך 4־5 ימים, לא מוצאת את הכוח לקום. לפעמים אני חווה חרדות. לאורך הדרך גם איבדתי את אבא שלי, שתאיר אהבה אותו בטירוף. ביום הרצח הוא איבד כל רצון לחיות. הוא הסתגר בחדר, ובמקביל ליום השנה הראשון לרצח של תאיר, הוא נפטר. אחריו, כשניתן פסק הדין הראשון, בעודי מנסה לאטום את הבית מתקשורת, אנחנו מגלים ששמוליק חולה, ובמקביל מגלים שגם אמא שלי חולה בסרטן. שמוליק נפטר לאחר מאבק של כמעט ארבע שנים במחלה, ותוך כדי גם אמא שלי. חצי שולחן שלי כבר לא קיים".

איך מתמודדים עם כל המכאובים הללו?
"אחרי ששמוליק נפטר, כולם חשבו שאני אשבר בגלל הבדידות, אבל דווקא אז מצאתי את הכוח. כי כל עוד שמוליק היה חולה, לא רציתי לעשות דברים שיקוממו אותו. כי הייתי בדעה אחרת ממנו".

מה הוא חשב?
"שזדורוב הוא הרוצח. אבל זה לא היה עניין בתוך הבית, עשו מזה עניין בחוץ. התחילו להיכנס ל'צהובון של החיים', אמרו: 'הנה הם הולכים להתגרש, הם לא חיים טוב'. אבל אנחנו חיינו בכבוד הדדי בתוך הבית הזה. החזקתי את הבית, שלא יתפורר. זה היה הכי טבעי שבית כזה יתפורר, הרי אין דבר כזה לקבור ילד ולהמשיך את החיים כאילו הכל בסדר, בטח לא באכזריות הזאת, ובטח לא כשאת שואלת איך זה קרה".

הבית שלה חי, צבעוני ומזמין. בישיבה סביב השולחן הגדול במטבח היא מעניקה תחושה חמה, אמהית, כמו חיה כאן משפחה שלמה ולא רק אישה אחת. תאיר גדלה בין קירות הבית הזה. חדרה ניצב כמה צעדים ממקום מושבנו, תמונתה על המקרר משמשת כתזכורת מתמדת לכך שהיא לא שבה הביתה באותו יום רביעי. "אני נמצאת פה בכלא, אין ספק", מודה אילנה. "הבית שלי נעול רוב הזמן. אני נמצאת לרוב בחדר השינה. אני יכולה לספור על יד אחת את מספר החברים שיש לי פה בקצרין. אני לא מחוברת לעשייה או לאנשים, אני די כועסת".

אז למה את נשארת?
"רציתי לעזוב. היה לי מסלול בריחה עם תאיר, רציתי לרשום אותה לבית הספר לאמנויות בירושלים אחרי החטיבה".

בגלל הרצח נשארת פה?
"לא. גם לא בגלל המצבה. אחרי הרצח הכל התפורר, ואני הייתי צריכה לקום ולבנות את עצמי. שאלתי את עצמי: איפה תבני את זה? במקום חדש ולא ידוע? בסוף את מעדיפה להקים את עצמך פה, במקום המוכר. כי שום דבר כבר לא מוכר ולא ידוע, אז את אומרת: לפחות שיהיה נוח לחזור לעבודה שלי, לבית שלי, לפינה שלי".

ולאורך השנים לא חשבת לעזוב?
"בהתחלה אמרתי אחרי המשפט נארוז ונעזוב, אבל אז גילינו את המחלה של שמואל, והוא רצה להישאר בסביבה שלו. אז את עושה את ההשתדלות למענו, ואז שמוליק נפטר, ואת, שוב, מחשבת מסלול מחדש. הרי הייתה לנו זוגיות שעשינו בה הכל יחד, ופתאום מצאתי את עצמי מתמודדת לבד עם הכל. נוח לי להישאר במקום המוכר. היה לי קשה לבוא ולהגיד שאני מחשבת מסלול חדש במקום חדש, להתחיל הכל מאפס. נשארתי פה מטעמי נוחות".

איך אנשים מתייחסים אלייך?
"זה נורא. הם נותנים לי יחס כאילו קלקלתי להם את החיים. הייתה אמא אחת שאמרתי לה, בשנה הראשונה אחרי הרצח, 'תני לי לדבר עם הבת שלך'. עוד לא ידעתי כלום אז, עוד לא חשדתי בתלמידים. היא אמרה לי: 'אל תפחידי את הילדה'. אמרתי: 'מה יש לי להפחיד אותה?', לא הבנתי את זה אז".

גם התלמידים מתעלמים?
"אחרי הרצח הם ביקשו עזרה. חברים של תאיר, שהיו איתה ביסודי ובחטיבה והעבירו אותם לכיתה אחרת, אמרו לי שגם הם זקוקים לעזרה. הלכתי איתם לראש המועצה דאז והטחתי בו: איך לא מטפלים בילדים האלה, איך לא נותנים להם פסיכולוגים, איך לא שומעים אותם? אני, לא ההורים שלהם".

היום את בקשר עם חברים של תאיר?
"אף אחד".

הם מגיעים לאזכרות שלה?
"כן. יש חלק שמגיע. הם יודעים שאני כועסת. פעם היו מגיעים הרבה יותר, עם השנים זה ירד. לפעמים יש ניסיונות להפגיש אותי איתם. אין לי עניין, הם לא אלה שחסרים לי בחיים. כן כואב לי, כי הבית שלי בסך הכל היה פתוח עבורם והם בילו פה הרבה זמן. כואב לי שזה ככה, אבל כואב לי עוד יותר שדווקא ביום הכי נורא של תאיר, של החברה שלכם, לא הייתם שם בשבילה".

את מרגישה בודדה?
"אני לא מרגישה בודדה. לא משעמם לי ולא קשה לי. אני מוקפת במשפחה, בהרבה אהבה ובחברות טובות. אני מטיילת המון, משתדלת כל הזמן להכניס שמחה לחיים. אז אני הרבה פעמים דווקא מחפשת את השקט. תני לי לראות את הסדרות שלי בנחת".

בתקופה שקדמה לקורונה החליטה לצאת בסדרת הרצאות על הפרשה. "גיליתי שאנשים המומים מחוסר ידע", היא מספרת. הייתה לי שנה מטורפת, הייתי מקיימת שלוש־ארבע הרצאות בשבוע, וכולן היו במרכז. בשלב מסוים החלטתי לקחת הפסקה ויצאתי לטיול של חודש וחצי בדרום אמריקה, חזרתי לארץ והקורונה בדיוק התחילה. בהתחלה נהניתי מהשקט, אבל בסגר השני התמוטטתי. הבנתי שכשאני לא יכולה לדבר על תאיר, אני מרגישה את החוסר, המחנק. כשאני מדברת עליה אני בשמחה, זה מחיה אותי".

מה היית רוצה שהציבור ידע עלייך?
"שאני במהות שלי בן אדם שמח. אני חקיינית, אני מצחיקה. אני באמת מודה לקדוש ברוך הוא שלא השחיר את לבי".

מה לאחל לך לשנה החדשה?
"קודם כל שהבן הגדול שלי יתחתן. אני מקווה מאוד שבאמת יהיה משפט אמת וצדק, כי אם לא, כבר לא אדע מה לעשות. כלומר, אדע מה לעשות, אבל אני לא יודעת מה יהיו התוצאות של המעשים שלי. אני מקווה שכל ההתנהלות של המשפט לא תפיל את רוחי ושאני אשאר במקום שאני נמצאת בו היום, שאני קצת שמחה וקצת עצובה. שאני מוקפת בהרבה אהבה, חום ועשייה למען זכרה של תאיר. ושככה אמשיך עד יום מותי. החלטתי להפוך את תאיר מאדם מת לאדם חי, נושם, בועט, ואני מקווה שבדרך הזאת - המפותלת, הקשה - אצליח, יחד עם הסובבים אותי, לשנות".

מה את מאחלת לנו כחברה?
"לאהוב זה את זה, אבל לא לשתוק, להמשיך להילחם את המלחמות הגדולות והקטנות כי רק אנחנו יכולים לעזור לעצמנו. אם אנחנו נחשוב שנעבור ליום הבא והיום הבא יהיה אחרת ונחשוב שלנו זה לא יקרה או שנמשיך להתנהל בהתנהלות של 'סמוך עליי', נהיה במקום לא טוב. לכן אני שמחה שהציבור מביע את דעתו".

אני מאחלת לך שתדעי את האמת.
"אמן. זה בעיקר. והלוואי שנשנה ונשתנה".


תגובות


מהפרקליטות נמסר בתגובה: "כתב האישום המתוקן שהוגש לבית המשפט, ומדבר בעד עצמו, גובש לאחר שצוות חדש של פרקליטים בכירים בחן את חומר הראיות כולו, וכן נבחנו מכלול כיווני החקירה שעלו. לא מוכרות לנו כל ראיות פורנזיות המוחזקות כביכול בידי ראש המכון לרפואה משפטית, ושגורם כלשהו מונע ממנו להציגן. צוות הפרקליטים נפגש עם גברת ראדה והציע לה להעביר לבחינה כל חומר או מידע שמצוי ברשותה, ואלה ייבחנו על ידי הגורמים הרלוונטיים. הפררקליטות ביקשה מהמכון לרפואה משפטית להוסיף ולבצע מספר בדיקות פורנזיות של מוצגים רלוונטיים מהזירה, ואנו ממתינים לקבלת תוצאות הבדיקות".

ממועצה מקומית קצרין, גם בשם בית הספר "נופי גולן", נמסר בתגובה: "איננו יכולים להעיד או להגיב על טענות שקרו לפני כ־15 שנה. אנו יכולים לדבר על היום. המועצה המקומית קצרין בהובלתה הנוכחית מגנה כל אקט של אלימות ופועלת למיגור תמידי של כל תופעה. אנו נמשיך ונלווה את אילנה ומשפחת ראדה. לבנו עמם בימים אלה".

ראש המועצה לשעבר סמי בר לב ביקש שלא להגיב.