הימים שלפני החג השנה היו עמוסים במיוחד אצל גל גולן. מצד אחד, לקראת ראש השנה יש גידול בביקוש לדבש. מצד שני, התחלואה העולה גרמה לכך שיותר חולי קורונה הגיעו לבתי החולים.

איך זה קשור אליו בכלל? מהסיבה הפשוטה שלגולן יש שני כובעים: הוא גם דבוראי, מבעלי מכוורת מרדכי גולן שבמושב גילת בצפון הנגב, במועצה האזורית מרחבים; ובמקביל גם עובד כטכנאי הנשמה במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע. במסגרת עבודתו שם הוא מטפל בציוד רפואי שבו נתמכים כלל המונשמים, כאשר בתקופה האחרונה שוב רואים בין המונשמים חולי קורונה.

גולן, 33, מנתיבות, הוא לא הדבוראי היחיד בארץ שאוחז במקביל בשני כובעים. כך גם עידו ברפמן, 44, בעל מכוורת ברפמן שברמת הגולן, שבמקביל עוסק בחינוך ומנהל את בית הספר הדמוקרטי במושב אליעד. גם ד"ר ברוך , 54, רופא נשים בכיר ומומחה באולטרסאונד, הוא דבוראי והבעלים של מכוורת דבש מהדוקטור.

גן גולן, מבעלי מכוורת מרדכי גולן (צילום: מכוורת גולן)גן גולן, מבעלי מכוורת מרדכי גולן (צילום: מכוורת גולן)


לפני שנבין מה גרם לשלושתם לעסוק במקביל בשני מקצועות (כאשר אחד מהם מתוק במיוחד) וכיצד הם מצליחים לשלב בין השניים, נתייחס רגע למספרים. לפי נתוני מועצת הדבש צריכת הדבש בקרב הציבור הישראלי מסתכמת בכ־5,500 טון בשנה. ישראלי צורך בממוצע בחודש תשרי כ־250 גרם דבש, מתוך צריכה שנתית של כ־600 גרם לנפש. השנה היקף ייצור הדבש המקומי עומד על כ־3,600 טון, המיוצר מ־120 אלף כוורות הפזורות ברחבי הארץ. בחגי תשרי יימכרו כ־2,000 טון דבש, כמעט 40% מהביקוש השנתי בארץ, בשווי כולל של כ־90 מיליון שקל.
דבורת הדבש תורמת באמצעות האבקת הגידולים לתמ"ג החקלאי בישראל כ־3 מיליארד שקל בשנה. בישראל פועלים כיום כ־500 דבוראים המטפלים כאמור ב־120 אלף כוורות, מתוכן 80 אלף משמשות להאבקת גידולי החקלאות.


עבודה סיזיפית

את המכוורת שבה שותף גולן הקים אביו מרדכי בשנת 1983, "ומאז שאני נער אני איתו במכוורת", הוא מספר. "אבא ואני דבוראים מוסמכים, עושים הכל, כולל טיפולים לכוורת, תיקונים, רדייה של הדבש. אנחנו עושים הכל ביחד, אבל בסופו של דבר המילה האחרונה היא של אבא, של הביג בוס".

הדבש שלהם, כך מספר גולן, נמכר מפה לאוזן. "יש לנו 1,200 כוורות, כמות הדבש השנתית שלנו היא כ־20 טון", הוא אומר. "יש לנו הרבה סוגים, שתלויים בעונת הפריחה: דבש אקליפטוס, הדרים, שיזף, אבוקדו, אשל, חמניות, כותנה ועוד. מי שרוצה לקנות מגיע אלינו למושב גילת, ויש גם חלוקה עד בית הלקוח בבאר שבע והסביבה".

לפני כארבע שנים החליט גולן ללמוד מקצוע נוסף בחייו, את תחום המכשור הרפואי. "אבא שאל למה אני הולך ללמוד משהו אחר אם יש לנו עסק בידיים שהוא יחסית גדול", הוא מספר, "אבל תמיד אמרתי לו שאי אפשר לסמוך רק על הדבש. אולי תהיה מגיפה כלשהי הקשורה בדבורים וכל המקצוע ייכחד, או כמו המצב שקורה עכשיו כשפותחים יבוא מחו"ל והחקלאים עלולים להיפגע. אם החקלאים ייפגעו וינטשו את הענף, לא יהיה לנו למי לתת שירותי האבקה וגם אנחנו עלולים להיפגע".

עידן ברפמן, בעליי מכוורת ברפמן  (צילום: הגר ברפמן)עידן ברפמן, בעליי מכוורת ברפמן (צילום: הגר ברפמן)


איך אתה משלב בין שתי העבודות?
"אני מתחיל את היום בשעה 6:00, אפילו לפעמים ב־5:30. אם אני עובד בבית החולים משמרת בוקר אז משמרת ערב זה במכוורת, ולהפך. התקופה הזאת היא לחוצה במיוחד. זה החג שלנו, של מגדלי הדבורים, ומצד שני אנחנו נמצאים בגל הרביעי של המגיפה וכרגע ישנה עלייה בחולים המונשמים. כך שהעבודה היא רבה משני הכיוונים ושואבת אותך לשעות קיצוניות. לפעמים אני מסיים עבודה בבית החולים ויוצא לחלק דבש. פעמים רבות אנשים מתפלאים מכך שיש לי שתי עבודות כל כך שונות, אבל אני אומר להם שלצערי במדינת ישראל קשה להתפרנס ממקצוע אחד".

מהו הסיפוק שלך מעיסוקיך השונים?
"אני אוהב בצורה שווה את שני העיסוקים שלי וגם מצליח לשלב ביניהם. הסיפוק בבית החולים הוא לראות את המטופל משתחרר, ואילו בחקלאות קיים סיפוק אדיר מעיסוק בתחום שאתה אוהב ומשקיע בו ושבסופו של דבר יש מוצר מתוק, טעים ובריא. גם כיף לקבל פידבק חיובי מלקוחות - אם זה חקלאים שמודים על האבקה טובה שעשינו להם, ואם זה לקוחות שמרוצים מהדבש שלנו".

עבודת הדבוראי אינה פשוטה. "קודם כל קשה למצוא עובדים", אומר גולן. "כמו כן זו עבודה בשמש, בחום, עם סרבל. אבל מהדבורים אני כבר רגיל להיכנס לסרבל, כך שזה לא היה זר לי כשהייתי צריך להתמגן ולהיכנס למחלקת קורונה. הדבוראות זו עבודה קשה, סיזיפית, שכוללת עקיצות כמובן, אבל בסופו של דבר יוצא דבש מתוק. אגב, הדבוראים, לעומת ענפים אחרים במשק, מאוד תומכים אחד בשני, עוזרים אחד לשני במקרי הצורך. ישנם ערבי צוות של דבוראים, וגם מועצת הדבש מסייעת לנו".

במכוורת מרדכי גולן עושים סיורים לפי הזמנות מראש, וגם מצפים שיבואו לבקר אותם בחגים. "אנחנו נמצאים במקום פתוח, כמובן מקפידים מאוד על מסיכות, ואני גם מעודד את כולם להתחסן. עקיצה של דבורה, אגב, כואבת יותר מהחיסון", הוא מחייך.


לעקוץ את המנהל

להבדיל מגולן, שהחל את דרכו בדבוראות ומאוחר יותר רכש מקצוע נוסף, אצל עידו ברפמן, המתגורר בקיבוץ אפיק ברמת הגולן, הדרך הייתה הפוכה. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת תוכנה ותואר שני במשפטים והיה במשך 15 שנים איש הייטק שחי במרכז הארץ. לפני כעשור עזב את ההייטק, עלה צפונה והחל לעסוק בחקלאות ובחינוך, כאשר בשנים האחרונות הפך למנהל בית ספר. במקביל הוא מגדל מנגו ובעל מכוורת דבורים מסחרית ברמת הגולן הנושאת את שם משפחתו.

"התחלתי לעסוק בחינוך ובחקלאות והקמתי הכל מאפס", הוא מספר. "כשעוד חייתי במרכז הארץ התחלתי עם חמש כוורות באופן חובבני. נחשפתי לזה דרך מישהו שהכרתי שגידל דבורים. ואז, כשהגעתי לרמת הגולן, רציתי לעסוק בכך לטובת החקלאות. הבנתי שיש צורך גדול בשירותי האבקה ולאט־לאט למדתי את זה. הבנתי את החשיבות של ההאבקה, שבלעדיה כל הגידולים שמגדלים בישראל, וכמובן גם בכל העולם, לא יכולים לגדול".

לדברי ברפמן, כיום יש לו 600 כוורות, ו"אני נחשב בעיקר למכוורת שמתעסקת בשירותי האבקה לגידולים חקלאיים פה בגולן. אני מייצר גם דבש, אבל זו לא המטרה העיקרית שלי. את הדבש אני מוכר דרך משווקי הדבש הגדולים בארץ. כל המכוורת שלי נמצאת 100% ברמת הגולן ולכן גם רוב הדבש שלי הוא דבש פרחי בר, דרדרים, אקליפטוס, קיפודן, תלתן ושיזף. תלוי בעונה".

איך אתה משלב בין שני הכובעים?
"אני קם בשעה 4:30, עושה את העבודה במחסן המכוורת שנמצא קרוב לבית, הולך לעבוד בבית הספר, וחוזר לדבורים. רוב העבודה שלי בתקופת ההאבקה מתבצעת בלילות, בערבים או לפנות בוקר, כי את הכוורות מניידים בשעות החושך".

תלמידי בית הספר כבר ביקרו אצלך במכוורת?
"אני לא מביא את התלמידים שלי לביקורים במכוורת, אבל בתקופת הקורונה למשל העברתי להם קורסים בזום על גידול דבורים וחשיבות הנושא. הלכתי לטפל בכוורות, שמתי על עצמי מצלמת וידיאו, והם ראו איך אני פותח כוורות בשטח".

ברפמן רואה בדבורה יצור מאוד מיוחד. "אתה לא מגדל דבורה אחת אלא עשרות אלפי דבורים, וההסתכלות הזאת איך מתנהלת משפחת דבורים כזאת, מהי מערכת היחסים ביניהן, איך הדבורה עושה את התפקידים שלה בכוורת - היא מאוד מעניינת", הוא אומר. "אני חושב שחלק לא קטן מהמניע של אדם לעסוק במקצוע המאוד קשה הזה - גם פיזית וגם מבחינה כלכלית - נובע מתוך ההבנה שאתה עושה פה משהו מאוד חשוב. אתה לא רק מגדל דבורים לרווחתך מבחינה כספית, אלא רואה את הצורך לשמר את הדבורים. יש בזה איזושהי אמירה, הסתכלות על כך שאני חי לא רק בשביל עצמי, אלא מייצר גם תועלת עבור הסביבה שלי, ערך שהוא גם מרכזי אצלנו בבית הספר".

ד''ר ברוך מסינג, בעליי מכוורת הדוקטור (צילום: דבש מהדוקטור)ד''ר ברוך מסינג, בעליי מכוורת הדוקטור (צילום: דבש מהדוקטור)

חמסינים ושיטפונות

גם ד"ר ברוך מסינג, המתגורר במושב טירת יהודה בשפלה, נדבק בחיידק הדבורים. הוא חולש על מאות כוורות ואת הדבש שלו הוא מיתג, איך לא, כ"דבש מהדוקטור". "לפני מספר שנים התחלתי לימודי דבוראות אצל ד"ר עזריה לופו, שהוא האורים והתומים של התחום הזה בארץ", הוא מספר. "חיפשתי תחום שמשלב בריאות וטבע. אני בא מעולם הבריאות וגם מאוד אוהב בעלי חיים. חיפשתי משהו שכולל את שניהם".

לפני כשנה המכוורת של מסינג הפכה למסחרית. כבר כמה חודשים שהוא מוכר דבש, ובראש השנה הנוכחי זו הפעם הראשונה שבה הוא מוכר בחגים. לפני כמה ימים אף קיבל כשרות בד"ץ. "לפני כן גידלתי כמה שנים כוורות כחובב והייתי חבר בארגון מגן דבורים אדום להצלת ושימור נחילי דבורים ברחבי הארץ", הוא מספר. "לפני כשנה ביקשתי להפוך להיות דבוראי מורשה. בהנחיית מועצת הדבש רכשתי כוורות מדבוראי שפרש מהענף והתחלתי לעסוק בכך ברצינות.

"אני עושה הכל: מהגידול של המלכה, הדבורה והמשפחה של הדבורים, ועד למוצר הסופי ומכירתו לצרכן. הגידול זה רק אני לבדי בשתי ידיי, בלי פועלים בכלל. אני מתעקש על כך, כי הלכתי לתחום הזה כדי להוציא מוצר שהוא הדבש האותנטי והאמיתי שגדלנו עליו, שמורכב מצוף דבורים בלבד ללא תוספים. בני המשפחה גם עוזרים בכל התהליך. הם משפצים את הכוורות, צובעים אותן".

מהר מאוד מסינג הבין כי גידול דבורים זה לא פיקניק. "התחום הזה דורש עבודה מאוד קשה", הוא מתאר. "בכל ימות השנה אתה מתמודד עם נזקי טבע, עם חמסין, עם שיטפונות. דבוראות זו לא עבודה שמלקקים בה דבש".

יש משהו משותף בין שני עיסוקיך?
"קודם כל הדבש הוא מוצר נקי של הטבע, ללא מגע יד אדם, ויש מחקרים רבים על החשיבות הבריאותית של הדבש. ביומיום אני עוסק בתחום הילודה, וגם בענף הדבוראות כל הקשור לפוריות של הדבורים, ההפריה והגידול, זה תמיד מדהים מחדש. לפתוח כוורת זה תמיד להגיד וואו".
את הדבש של מסינג אפשר להשיג דרך דף הפייסבוק "דבש מהדוקטור" או במושב טירת יהודה. "אנחנו ממש מכוורת בוטיק", הוא אומר. "אני מקפיד לרדות כל קבוצת כוורות בנפרד ולשים בחבית נפרדת. כמו ברפואה, הכל אצלי מדויק. כל חבית אצלי מאזור מסוים עם טעם שונה: דבש אבוקדו שהוא מאוד מזין וארומטי; דבש הדרים ואקליפטוס בטעם חמוץ־מתוק; דבש מפרחי דרדר.

"הסיפוק שלי בענף הדבוראות הוא להגיע לתוצר סופי, לדבש אמיתי, לא מחומם, שצורב בגרון כמו הדבש שהיה מרפא אותנו כשהיינו ילדים. הדבש שלי גם נמכר רק בצנצנות זכוכית, לא בפלסטיקים. אני כמובן נהנה מהגידול עצמו. להבדיל מעבודה ברפואה שנעשית בבית חולים, כאן זה בשדות, בטבע. אתה רואה את הפריחה, את עונות השנה, חי בגשם ובשמש יחד עם הדבורים".

נשמע פנטסטי, אבל איך מוצאים זמן לעסוק ברפואה ובדבוראות?
"פיניתי זמן שהיה לי לתחביבים אחרים לטובת הדבוראות, שהפכה לתחביב העיקרי שלי ושל כל המשפחה. כמו כן השקעתי בפרויקט הזה הרבה מאוד כסף. עבדתי, ואני עדיין עובד קשה כרופא, כדי לממש את החלום הזה. יש לי גם חלום להוציא מוצרים בריאותיים נוספים מהכוורת שיוכלו לסייע לאנשים בתחומים שונים".

איך חבריך הרופאים מגיבים לעובדה שהפכת לדבוראי?
"בהתחלה הם מתפעלים, וכשטועמים את הדבש הם ממש מתלהבים".