משבר הקורונה הביא לעלייה במצוקות הנפשיות של רבים, וגם הרחק לתוך "שגרת הקורונה" מתמודדים אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש עם ההשלכות. היום הבינלאומי למניעת התאבדויות צוין ביום שישי האחרון, תזכורת עבורנו להסתכל סביבנו ולזהות חבר או קרוב עם נטייה אובדנית.

בעמותת בית חם, הפועלת כבר 25 שנים בתחום בריאות הנפש, מספרים כי בשנה האחרונה הגיעו עשרות פניות למוקד החם של העמותה מאזרחים המתכוונים לשים קץ לחייהם. "המוקד, העובדים הסוציאליים ומרכזי בריאות הנפש של העמותה מצילים חיים בפירוש", אומר מנכ"ל העמותה הרב אריה מונק. "מלבד הכשרות הצוותים שלנו למניעת אובדנות, 'קשובים' – מוקד טלפוני במספר 9518* מהווה מערך סיוע מיידי לחווים מצוקה נפשית שאנשיו הוכשרו לזיהוי מצבים אובדניים ולמתן סיוע מותאם למניעתם".

שמעון אפללו, עובד סוציאלי קליני (MA) ופסיכותרפיסט, מטפל ומדריך במרפאות בית חם, אומר: "תופעת האובדנות בישראל שכיחה, אך לא עוסקים בה מספיק. אם נדבר עליה נוכל להציל חיים", ומוסיף: "התופעה מצויה בכל חלקי החברה. ישנן אוכלוסיות הנמצאות בסיכון מוגבר, כמו בני נוער, גברים בודדים או גרושים, קשישים, קהילת הלהט''ב, נפגעי טראומה מינית, עולים חדשים החווים משברי הגירה מתמשכים ואחרים. מחקרים מעידים כי אנשים החיים בקהילות פחות חשים בדידות העשויה להוביל לאובדנות".

בישראל שמים קץ לחייהם למעלה מ־500 בני אדם מדי שנה ועוד כ־6,000 מנסים וניצלים. בפועל, בשל תת־דיווח, המספרים האמיתיים גבוהים הרבה יותר. בישראל קיימת יחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות המפתחת תוכניות התערבות מגוונות והכשרת שומרי סף למניעת אובדנות בשלל מסגרות. ההערכות הראשוניות לגבי שנת הקורונה החולפת הן כי במהלכה חלה עלייה בניסיונות ההתאבדות וכי מדובר בסיבת המוות השנייה בשכיחותה השנה בקרב בני נוער.

בבית חם מדגישים: "זו טעות לחשוב כי בשל אירוע בודד כמו אהבה נכזבת עשוי אדם להתאבד. בקרב אנשים אובדניים ישנם סימנים מתמשכים של דיכאון כמו עצבות, הפרעות בשינה ובתיאבון, תפקוד לקוי, חוסר עניין והנאה מדברים שבעבר כן גורמו להנאה, ירידה בחשק המיני, קושי בזיכרון ומחשבות על מוות או התאבדות. חשוב לזכור כי לא כל מצב דיכאוני מוביל לאובדנות, וטיפול על ידי איש מקצוע מסייע בהתמודדות ובחזרה לתפקוד תקין". 

כך תמנעו את ההתאבדות הבאה

מי שמדבר על אובדנות נמצא בסיכון. לא להקל ראש - אם נתקלתם באמירה אובדנית של מכר כגון "נמאס לי מהחיים האלה" או "אין לי בשביל מה לחיות", הפנו אותו לגורמים מסייעים או פנו בעצמכם.

תהיו ישירים – אם אתם חשים שקרוב שלכם נמצא במצוקה אל תהססו לשאול ישירות שאלות מצילות חיים, כגון: "כשאנשים מיואשים הם לפעמים חושבים על מוות או אובדנות, האם גם את/ה מרגיש כך?''. אם התשובה לשאלה היא כן, גשו לחדר מיון, לרופא משפחה, לעובד סוציאלי, לפסיכולוג או לפסיכיאטר. אל תשאירו את האדם לבד. אם מדובר בנער/ה שטרם מלאו להם 18 יש לערב את ההורים או את מחלקת הרווחה.

אפשר להציל חיים – מיתוס רווח הוא כי האדם האובדני רוצה למות ולכן לא ניתן לסייע לו. זו טעות! האדם האובדני מתקשה לגייס תקווה מתוכו והוא מעוניין להפסיק את הכאב. טיפול מקצועי עשוי להציל חיים ולגרום לו לרצות בחיים.