אודי, ביודעי שאין אפשרות לשנות את מה שאין לשנות, וכדי שהיום לא יהפוך לריק כאשר הגוזלים גדלו ועזבו את הקן, מצאתי כר נרחב לפעולה בעזרה לאלמנות צה"ל וכוחות הביטחון במסגרת "אלמנה למען אלמנה". לאחר תקופה מסוימת התבקשתי לקחת חלק בוועד המנהל של הארגון, ולא עבר זמן רב עד שנבחרתי לשמש יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, ועתה כבר בקדנציה שנייה.
לא אחדש לך דבר שחלק מחבריך לקורס הטיס נפרדו מאיתנו מסיבות שונות ועלו לפגוש אותך בשמיים, ואנחנו עדיין נפגשים מדי שנה בשנה ביום שבו סיימתם יחדיו את הקורס. השנה נפגשנו בבסיס תל נוף, להיזכר במקום שבו הייתם חניכים בקורס הטיס שנמשך שנתיים, ובבסיס זה נערך מסדר סיום הקורס, שבו הוענקו לכם כנפי הטיס על ידי דוד בן־גוריון; בשיכון המשפחות בבסיס זה, שבו גרנו מיום נישואינו והקמנו משפחה; בבסיס שבו נולדו ילדינו, בין הנדודים בשיכוני המשפחות בבסיסים שונים של החיל; מבסיס תל נוף, שממנו המראת לטיסתך האחרונה במלחמת יום הכיפורים. ולא שבת.
תמי
אספר לך מאיר שבחדר העבודה שלי על המדף, משמאל לשולחני, ניצבת זה עשור התמונה שהייתה תלויה בחדר השינה של אבא ואמא ושבה נראים שניהם הורים צעירים אוחזים בך, בנם התינוק, ואושר וגאווה קורנים מפניהם. לקחתי את התמונה לביתי לאחר מותה של אמא. ומאז מבטי פוגש בה, בכם, יום אחר יום.
עוד בחייה אמא הכתיבה לנו, הבנות, צוואה לא כתובה: "אל תשכחו את מאיר, ואל תשאירו את קברו עזוב ונטוש לאחר מותי". ואנחנו נאמנות לבקשתה. לא שוכחות ולא נוטשות. איך נשכח אותך מאיר? אחינו אתה!
אף פעם לא לקחת אותי לגן, לבית הספר, או ליום הראשון בכיתה א'. לא שמת לי פלסטר כשכאב. לא סיפרת לי סיפור לפני השינה. לא התנדבת להיות אבא מלווה בטיול שנתי. לא נלחמת במפלצות מתחת למיטה שלי. לא היית שם בפעם הראשונה שבן הציע לי חברות. לא ידעת כשהתאהבתי בפעם הראשונה, גם לא בשנייה. לא חגגת איתי את מסיבת בת המצווה. לא נכחת בקהל כשהופעתי במסיבת הסיום של בית הספר היסודי, לא ביום הראשון בתיכון ולא בסיום התיכון. לא כעסת עליי כשהברזתי מבית הספר. לא צחקנו ביחד מול הטלוויזיה. לא לקחת אותי לטיול בחו"ל. לא סבלת ממני בגיל ההתבגרות.
לא ליווית אותי לאוטובוס ביום שהתגייסתי ולא כשהשתחררתי. לא התלבטת יחד איתי מה כדאי ללמוד ובאיזו אוניברסיטה, וגם לא היית כשקיבלתי את התואר הראשון, גם לא את השני. אתה לא יודע איזו קריירה בחרתי לעצמי. לא צעדת איתי לחופה ובכלל לא פגשת את האיש שאני אוהבת ושאיתו הקמתי משפחה מדהימה. לא המתנת איתו במרתף הקר בבית החולים כשהייתי בחדר הניתוח והבאתי לעולם את הנכדה הראשונה שלך. לא הכרת אותה, גם לא את השנייה ואת השלישית.
לא ביקרת בבית שלי, גם לא סתם לקפה או לעזור לתלות כמה מדפים. לא ישבת איתי ככה סתם לדבר או לשתוק. לא אמרת לי אף פעם שאתה אוהב אותי. לא חיבקת ולא נישקת אותי. לא השארת לי אפילו לא זיכרון אחד. לא היית שם ברגעים הטובים, הקסומים, היפים של החיים וגם לא ברגעים הפחות טובים, ולא עוזבת אותי המחשבה שאם היית שם, הם יכלו להיראות אחרת.
המעט שאני יכול לעשות כדי לכבד אותך ואת חבריך הוא לבוא ולהצדיע באנדרטת הצנחנים שליד תל נוף בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. לצערי השנה, כשבאתי קצת מאוחר מהרגיל (בסביבות חצות הלילה), משמר הכבוד של צה"ל כבר לא היה שם. חשבתי שראוי שיכבדו אתכם פעם בשנה, במשמר כבוד של 24 שעות, ולא של מספר שעות.
למחרת הגעתי שוב בשעות הבוקר, כדי לחפש את המפקדים הבכירים שהתכוננו לטקס של הבוקר. הם הפנו אותי לעדי, ראש מדור נפגעים של חטיבת הצנחנים הסדירה, ולשמחתי היא הפנתה אליי עוד באותו יום את תא"ל (במיל') יחיאל גוזל, יו"ר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים (בין שאר תפקידיו). ביקשתי שיפעלו כדי שיהיה משמר כבוד במהלך כל יום הזיכרון. המחשבה שלי הייתה שאם צה"ל לא מסוגל, אנו האזרחים נתארגן לעמוד לזכרכם לבד, משפחה, חברים. אני בטוח שלא יהיו חסרים מתנדבים בכל שעות היממה לעמוד לכבודכם.
התרעות פיקוד העורף