על מצבתה של נדיה (נסיה) אלגרט בקייב חקוק המשפט: "האישה שנמלטה מבאבי יאר ב־29 בספטמבר 1941 יחד עם בנה בן ה־6". בתחתית המצבה תמונות של חלק מבני משפחתה שנרצחו בבאבי יאר, בהם אחיותיה ואחייניה.

היום ימלאו 80 שנים לטבח הנורא בבאבי יאר, סמלו המחריד של מה שמכונה כיום ״השואה בכדורים״. בשתי יממות בלבד, 29־30 בספטמבר 1941, נרצחו על ידי הנאצים בגיא ההריגה הנמצא צפונית־מערבית למרכז קייב, בירת אוקראינה, 33,771 יהודים. במהלך השנה שלאחר הרצח הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15 אלף יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. נדיה ובנה הקטן אילושה ז"ל היו בין הבודדים שהצליחו להינצל.

נדיה אלגרט (אלגורט) לבית אלנקריג נולדה בקייב בשנת 1906. היא הייתה נשואה ללזר ואם לבן יחיד, אילושה (איליה). ב־29 בספטמבר 1941 היא הובלה עם בנה, משפחתה המורחבת ועוד עשרות אלפים מיהודי קייב אל בורות ההרג. שמה הפרטי המלא של נדיה הוא נדז'דה (Nadezhda), בתרגום לרוסית: תקווה. האם הייתה זו תקווה שאחזה בה ברגעים שלפני המוות? האם קרה לה נס? האם יד הגורל היא זו שהצילה אותה ואת בנה? היא עצמה לא ידעה לענות על שאלה זו.

ב"הספר השחור", שכתבו וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג, המתאר את אכזריותם של הנאצים כלפי היהודים בשטחי הכיבוש בברית המועצות לשעבר, מתואר סיפורם של אלגרט ובנה כך: "...נסיה (נדיה) אלגורט הלכה לכיוון בורות הירי כשהיא מחזיקה ומחבקת אל גופתה הערומה את בנה אילושה הרועד. כל קרובי משפחתה נעלמו בתוך המולת האנשים. עם בנה על ידיה היא ניגשה לקצה הבור. בהיותה בהכרה חלקית היא שמעה יריות, צרחות שלפני המוות ונפלה. אבל הקליעים חלפו לצדה ולא פגעו בה. מסביבה, אחד על השני, שכבו אלפי גופות: זקנים על ילדים, גופות של ילדים על אמהותיהם המתות".

אילושה אלגרט עומד ומימינו הוריו נדיה ולזר (צילום: אלבום פרטי)אילושה אלגרט עומד ומימינו הוריו נדיה ולזר (צילום: אלבום פרטי)


"...קשה לי להבין ולעכל איך הצלחתי להינצל מהמוות, אבל יצאתי משם", סיפרה אלגרט בעדותה המובאת בספר. "כנראה אינסטינקט של הישרדות גרם לי לצאת מהמוות, מהבור הזה. בערב של אותו יום מצאתי את עצמי בשכונת פודול (Podol) בקייב, לידי הבן שלי אילושה. אני בכלל לא יכולה להבין באיזה נס ניצל גם הבן שלי. בזמן הירי הוא היה צמוד לגופי ולא עזב אותי לדקה. אישה רוסייה, מריה גריגורייבנה, לא זוכרת את שם משפחתה, תושבת פודול, נתנה לי מקום לישון ללילה אחד ובבוקר עזרה לי להגיע לרחוב סקסגנסקוגו (Saksaganskogo)".

היהודי האחרון בקייב

מה שאלגרט עברה בבאבי יאר ובימים שלאחר מכן מתואר גם במכתבים הכתובים בכתב ידה. את אחד המכתבים היא כתבה בפברואר 1945 לשירותי הביטחון המקומיים כדי לדווח על חצרן שעבד בבית שבו התגוררה משפחתה לפני המלחמה ושיתף פעולה עם הנאצים. לאחר שחרור קייב ראתה אותו אלגרט מתהלך כשהוא לבוש בחליפה של בעלה, שבאותו זמן היה בצבא האדום.

"סבתא מתחילה את המכתב בכך שהיא כותבת שכל משפחתה - בהם הוריה, אחיותיה ואחייניה, בסך הכל 26 איש - נרצחה בבאבי יאר", מספרת נכדתה מרינה בורוביצ'יק (48), אם לשלושה ילדים מיקנעם, אחות אחראית במחלקת אשפוז אונקולוגית בקריה הרפואית רמב"ם בחיפה.

גילוי נאות: מרינה היא בת דודתי, ואת הסיפור של סבתה ואביה שמעתי עוד בהיותי ילדה קטנה. "סבתא מתארת איך לילה לאחר ששרדה את באבי יאר יחד עם בנה הקטן, היא חזרה לבית אחותה שברחוב סקסגנסקוגו כדי לקחת בגדים", היא מספרת. "היא נתנה את כל הרכוש שהיה לה לחצרן כדי שיציל אותם ולא יסגיר אותם. באותו בית גם התגוררה קרובת משפחה משותקת. החצרן לקח את הרכוש והבטיח לא להסגירם, אבל סבתא לא באמת האמינה לו. יומיים לאחר מכן היא יצאה לרגע החוצה וראתה מכונית של הגרמנים מתקרבת לבית, ואת החצרן מיד ניגש לקצין הגרמני. היא ראתה איך הם לוקחים את האישה המשותקת".

מרינה בורוביצ'יק ליד מצבת סבה וסבתה בקייב (צילום: צילום פרטי)מרינה בורוביצ'יק ליד מצבת סבה וסבתה בקייב (צילום: צילום פרטי)


איך סבתך הגיבה?
"החצרן גירש את סבתא שלי ואמר לה שלא תגיע לשם יותר. אחת השכנות סיפרה לה שראתה את האחיין של סבתא, ילד בן 12, שגם היה בבאבי יאר, מסתובב באחד מרחובות העיר. לאחר שראה את כל משפחתו נרצחת מול עיניו, הילד הצליח לצאת מ'בית המתים' וברח. סבתא מצאה אותו שוכב חולה ומפוחד אצל אישה בשם פסורה אולגה לוקובנה (Fesura Olga Lukovna). סבתא החליטה לברוח איתו ועם אבא שלי, אבל האחיין היה מאוד חולה ונשאר אצל אותה אישה".

מה עלה בגורלו?
"לימים הסתבר שהסגירו את אולגה, ולכן היא לא יכלה להסתיר אותו יותר מדי זמן, והוא נאלץ לעזוב את ביתה. שכנים סיפרו שהוא קיבץ נדבות בעיר ולפעמים הגיע אליהם כדי להסתתר. אבל החצרן גירש אותו, הורה לשכנים לא לסייע לו ואיים להסגירם. אחרי המלחמה סבתא חיפשה המון זמן את האחיין שלה, אבל לא מצאה, ועד היום גורלו לא נודע".  

איך עברו סבתך ואביך את שנות המלחמה?
"באיזשהו שלב סבתא חברה לפרטיזנים. אבא היה איתה בהתחלה, אבל אחר כך שלחו אותו לבית יתומים. סבתא העבירה את המלחמה עם הפרטיזנים, ובסופה הצליחה למצוא את אבא שלי, שהיה כבר בן 10. היא חזרה לגור בקייב איתו ועם סבא שלי".

מתי נודע לך על הסיפור שלהם?
"בתור ילדה לא דיברו על זה בבית, אבל היינו נוסעים לבאבי יאר לפני אירועים חשובים. למשל לפני חתונתה של אחותי הגדולה, סופי, נסענו לשם והצטלמנו כל המשפחה, כשאחותי לבושה שמלת כלה. זה סימל את הניצחון של המשפחה על הנאצים. גם את אחי, בוריס, אבא היה לוקח לבאבי יאר כשהיה ילד קטן. על הסיפור עצמו שמעתי בערך לקראת גיל 12, אמא שלי סיפרה לי. רק אז התחלתי להבין במה מדובר. אבא שלי נפטר בקייב בשנת 1984 מאירוע מוחי. הוא תמיד היה אומר שיישאר היהודי האחרון בקייב. מפני שכל משפחתה של אמו נספתה בבאבי יאר, הוא לא רצה לעזוב את קייב. שלוש שנים לאחר מותו עלינו ארצה".

לפני ארבע שנים נפטרה שורה אלגרט ז"ל, אמה של מרינה. "אחרי שאמא נפטרה מצאנו מכתבים שונים, בהם את המכתבים של סבתא, שתיעדה את מה שעברה בבאבי יאר", מספרת בורוביצ'יק. "את הסיפור עצמו כאמור ידענו לפני כן וגם הנצחנו אותו בדרך שלנו. בתי ובני הגדולים, אפרת ואיתי, כתבו על הנושא עבודות בבית הספר וגם סיפרו את הסיפור בטקסי יום הזיכרון לשואה והגבורה. אבל כשמצאנו את המכתבים, זו הייתה הפעם הראשונה שקראנו עדות אותנטית של סבתא שלי על אודות מה שקרה".

איך הרגשת כשקראת את התיאורים האותנטיים?
"חשוב לי לציין שמי שהתחיל את כל העיסוק בתוכן המכתבים הוא האחיין שלי זאב מוגילבסקי, שמאוד מתעניין בשואה. הוא ביקש ממני לתרגם לו לעברית את כל המכתבים הכתובים ברוסית. ככה נחשפנו לעומק לסיפור של סבתא ואבא. הרגשתי כאב חזק מאוד כשקראתי את המכתבים. סוג של חוסר אונים. כל המשפחה של סבתי נספתה בבאבי יאר. הייתה יכולה להיות לי משפחה גדולה מהצד שלה, שבעצם לא הייתה לי. לקרוא את התיעוד האותנטי היה קשה מאוד. זו הייתה תחושה של כאב, עצב, רצון לחבק את סבתא, רצון להחליף איתה כמה מילים, אבל כבר אין אפשרות. סבתא נפטרה בשנת 1978, הייתי אז ילדה קטנה. יש לי קצת זיכרונות ממנה, אבל זה בטח לא היה הגיל שבו היא הייתה יכולה לספר לי".

בין המכתבים התגלו לא רק מכתבים שכתבה נדיה: "גיליתי גם מכתב משנת 1946 שכתבה לסבתא שלי אישה מקייב בשם סופיה מרקובנה ליטבינובה (Sofia Markovna Litvinova). גם היא הייתה בין הניצולים הבודדים של באבי יאר. במכתב מאוד נוגע ללב סופיה כתבה שנפצעה בבאבי יאר והצליחה לשרוד את ההרג, אך איבדה שם את כל משפחתה ונשארה לבד. היא מאוד רצתה להיפגש עם סבתא ולדבר איתה. אין לי מושג אם המפגש הזה התקיים. בימים אלה אני מנסה לבדוק אם האישה הזאת הקימה אחר כך משפחה ואם יש לה צאצאים. אם כן, אשמח לתת להם את המכתב הזה שלבטח מאוד ירגש אותם".

נוסף למכתב הזה, מוסיפה בורוביצ'יק, "מצאנו גם מכתב משנת 1944 שכתב לסבתא נהג בשם איבאן ניקולייביץ' קזקוב (Ivan Nikolaevich Kazakov), מהעיר לבוב שבאוקראינה. לפני שהגרמנים נכנסו לקייב, סבתא שלי שהתה מחוץ לעיר ואותו נהג הסיע אותה חזרה לקייב מבלי לדעת שהגרמנים כבר שם. במכתב הזה הוא מתאר איך במשך שלוש שנים אוכלים אותו ייסורי מצפון כי רק בדיעבד נודע לו על גורל היהודים בקייב. הוא רצה לדעת מה שלומה של סבתא ואם ואיך שרדה את המלחמה. גם את קרובי משפחתו של הנהג הזה הייתי רוצה למצוא. עדיין יש הרבה מעגלים פתוחים שהייתי רוצה לסגור".

סגירת מעגל

בורוביצ'יק תשתתף במשלחת שתצא בימים הקרובים מישראל לקייב לרגל ציון 80 שנה לטבח באבי יאר ותשתתף בסדרה של אירועים ממלכתיים שייערכו בקייב ב־4־7 באוקטובר, במעמד נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ובשיתוף המרכז להנצחת השואה באבי יאר (BYHMC) בקייב שמוקם בימים אלו כדי להנציח ולספר את סיפורם של 2.5 מיליון יהודי מזרח אירופה, מתוכם 1.5 מיליון מאוקראינה לבדה, שנרצחו ונקברו בקברי אחים סמוך לבתיהם.

לרגל ציון 80 שנה לטבח, נשיא המדינה יצחק הרצוג ייצא לביקור ממלכתי ראשון בכהונתו באוקראינה בהזמנתו של נשיא אוקראינה וישתתף בטקס בינלאומי במרכז להנצחת השואה. בביקורו ישתתף הנשיא באירוע לציון 80 שנה לטבח, ייפגש עם נשיא אוקראינה ועם ראש הממשלה, ינאם בפני הפרלמנט האוקראיני וייפגש עם נציגים מהקהילה היהודית.

בשטח באבי יאר מוקם בימים אלה קומפלקס מוזיאלי רחב היקף וחדשני, ובו תריסר מבנים אשר כל אחד מהם יספר סיפור אחר שקשור לשואת יהדות מזרח אירופה. את הפרויקט מלווים אישי ציבור ומנהיגים מרחבי העולם, בהם נתן שרנסקי, המשמש כיו"ר הוועדה המייעצת של מרכז ההנצחה בבאבי יאר, הרב הראשי של קייב ואוקראינה הרב יעקב דב בלייך, איש העסקים ונשיא הקונגרס היהודי העולמי רון לאודר, הפוליטיקאי הגרמני יושקה פישר, הדיפלומטית והפוליטיקאית הבולגרייה אירינה בוקובה ועוד. נשיא אוקראינה זלנסקי וממשלתו תומכים בפרויקט שייחנך במלואו בשנת 2026.

מרינה בורוביצ'יק (צילום: יגאל בורוביצ'יק)מרינה בורוביצ'יק (צילום: יגאל בורוביצ'יק)


לקראת שנת ה־80, לטבח נחנכו בשטח אנדרטאות ומבני זיכרון, ובהם בית כנסת סמלי ומיצגי אודיו וראייה שדרכם אפשר לראות ולשמוע קולות מקייב של לפני הכיבוש הנאצי וכן את שמותיהם של הנרצחים. צוות החוקרים של המרכז בוחן את הארכיונים, שחלקם טרם נבדקו, כדי לזהות קורבנות נוספים ולאמת את שמותיהם של אלה שכבר ידועים, את סיפוריהם ואת העדויות המצולמות שלהם.

"הנסיעה הזאת מאוד מרגשת אותי", אומרת בורוביצ'יק. "זו לא הפעם הראשונה שלי בבאבי יאר. כאמור הייתי שם כבר בתור ילדה קטנה, וגם בשנת 2008 ביקרתי עם בעלי בבאבי יאר בפעם הראשונה מאז שעליתי ארצה. אבל מבחינתי להיות שם לרגל 80 שנים לטבח זו בהחלט סגירת מעגל. מדובר בהתרגשות גדולה, ואני ממש מצפה לזה. אם סבתא ואבא היו רואים איך אנחנו, דורות ההמשך, הצלחנו לא לשכוח את סיפורם, וגם איך הצלחנו לבנות משפחות גדולות כאן בישראל - אני בטוחה שהם היו גאים בנו".