מקס גורמן היה חייל בפלס"ר גבעתי, כשאביו בוריס גורמן ז"ל עלה בדיוק לפני 20 שנה, ב־4 באוקטובר 2001, על טיסה 1812 של חברת סיביריה איירליינס, שהמריאה מנמל בן גוריון־לנובוסיבירסק שברוסיה. המטוס, מדגם טופולב 154, נשא על סיפונו 66 נוסעים, 51 מהם אזרחים ישראלים, רובם עולים מרוסיה, ו־12 אנשי צוות. זמן קצר לאחר ההמראה, מגדל הפיקוח ברוסיה דיווח על אובדן פתאומי של קשר עם המטוס, שהתרסק בשעת צהריים מוקדמת מעל הים השחור. איש מנוסעיו לא שרד. חקירה העלתה שהמטוס הופל בידי טיל קרקע־אוויר תועה, שנורה על פי הערכה בעת תרגיל של צבא אוקראינה. מתוך 78 נספים, נמצאו רק 13 גופות.
"הייתי אז בן 19, חייל בשירות סדיר", משחזר גורמן, המתגורר בראשון לציון. "עלינו ארצה ב־1999 מהעיר קרסניוארסק שברוסיה. אבא טס לביקור אצל חברים, הוא היה בן 45 במותו. אני זוכר שסבתא שלי, אמא של אבא, התקשרה אליי והודיעה שהמטוס התרסק. זה אובדן עצום. החיים שלי השתנו, לקחו ממני את הבן אדם היקר ללבי. גדלתי עם אבא כל החיים, הוא חינך אותי, היינו מאוד קרובים, זה אובדן שפשוט אי אפשר לתאר. עד עכשיו אני לומד לחיות עם זה".
לאחר האסון קיבלו משפחות הנספים פיצויים מממשלת אוקראינה, אך האוקראינים הכריזו על הפיצויים כאקט הומניטרי וסירבו לקבל אחריות מלאה לאסון. שבוע לאחר האסון, עם הבאת הגופות ותום חג סוכות, הוכרז יום אבל לאומי ודגלי הלאום הורדו לחצי התורן. אלא שבחלוף 20 שנה, ואף שמדובר באסון האווירי האזרחי הכבד ביותר בתולדות ישראל, נדמה שרבים בינינו כבר שכחו כי האסון הזה התרחש או אינם מכירים אותו כלל.
"אחרי האסון עזרו לנו בכל דבר אפשרי - אם זה מבחינה אישית או כלכלית - אבל אני כן מסכים עם תחושה שקיימת בקרב חלק מהמשפחות שמבחינת התהודה והאזכור, לא מספיק זוכרים ולא מספיק כותבים על האסון הזה", אומר גורמן. "הרי כל כך הרבה אזרחים ישראלים מתו שם. זה לא יכול להסתיים רק בלעודד משפחות ולעזור להן בתחילת הדרך, למרות שכאמור העזרה הייתה מאוד גדולה".
מה היית מצפה שיקרה?
"הייתי מצפה שיהיה טקס ברמה הממלכתית לציון 20 שנה. את הגופה של אבא לא מצאו. נשארנו בקשר עם הרבה משפחות. אנחנו נוסעים בתאריך הזה ליער בן שמן למפגש עם המשפחות, ויש לנו קבר סמלי לאבא בבית העלמין החדש בראשון לציון".
היו מי שטענו לאחר האסון כי המקרה לא זכה להתייחסות מספקת בגלל שרבים מהנספים היו עולים. אתה מתחבר לטענה?
"לא נראה לי שזה קשור לעולים חדשים. המדינה כן רצתה לעזור למשפחות, אבל לא להיכנס לזה יותר מדי בגלל היחסים הבינלאומיים עם אוקראינה. אני לא בא בטענות לאף אחד. ההפך, אני מודה לכל המשרדים הממשלתיים שעזרו לנו בתחילת הדרך".
"האסון הזה לא קיבל את התהודה שראויה לו. אני יודעת למה, התשובה ברורה לי לגמרי, אבל אני לא מתעסקת בפוליטיקה ולא רוצה להיכנס לזה", אומרת מצדה קרן קמרי מקריית אונו, שאחותה עדי קמרי ז"ל, בת 25 במותה, הייתה על הטיסה הזו ונספתה גם היא. "עדי נסעה לבקר את אמא שלנו, עליזה, שהייתה שליחה של הסוכנות היהודית בנובוסיבירסק. הסעתי אותה לשדה התעופה וכמה שעות לאחר מכן נודע לי מחבר שהמטוס התרסק", היא מספרת. "יש את האנדרטה ביער בן שמן שקק"ל הקימה, אבל היא מאוד צנועה ולא מידתית. אנחנו ברמה המשפחתית קיבלנו המון אהדה, הכלה, תמיכה ואהבה. אבל עכשיו, לציון 20 שנה לאסון, מתבקש שיהיה גם טקס רשמי. אנחנו ברמה האישית עושים אזכרות. לנו יש קבר, למי שאין קבר זה יותר קשה. לטרגדיה היו השלכות קשות. אמא שלי חלתה בסרטן בעקבות המוות של עדי ונפטרה, ואבא שלי חלה אחר כך פעמיים. זה פירק את הבית שלנו. אחרי שהבאנו את הגופות שנמצאו לארץ, היה טקס בשדה התעופה במעמד שמעון פרס, היה עוד טקס לגילוי המצבה שעשתה קק"ל, ומאז לא היה כלום".
אי אפשר לשכוח
גלב ברגינסקי, מחיפה, איבד באסון את חברתו אולגה ראוכברגר ז"ל, שנספתה בגיל 21. ראוכברגר עלתה ארצה ב־1999 מהעיר טומסק ברוסיה, וברגינסקי עלה באותה שנה מהעיר מינסק שבבלארוס. הם הכירו ביום הולדת של חבר משותף, וביוני 2001 עברו לגור יחד. "היו לנו כבר תוכניות לחתונה", הוא מספר. "אולגה נסעה לבקר את הוריה בפעם הראשונה מאז שעלתה ארצה. לילה לפני הטיסה היא נסעה לבת דודה שלה לרמת גן ואחר כך המשיכה לשדה התעופה. אני בדיוק סיימתי יום לימודים, עליתי על מונית שירות ושמעתי ברדיו על התרסקות המטוס. הבנתי שזו הטיסה שלה. כשהגעתי הביתה, הדלקתי חדשות והבנתי שזו לא טעות. עד אז לא חוויתי אובדן בסדר גודל כזה, זה היה חדש לי".
איך התמודדת?
"בהתחלה ראיתי שחור בעיניים. הייתי יוצא כל ערב, מטייל לבד ברחוב רק כדי לברוח מזה. האסון הזה מאוד השפיע עליי. באותה תקופה קיבלתי תמיכה פסיכולוגית, אנשים ניסו לעזור, היו לנו קבוצות תמיכה ומפגשים. לקח לי בערך שנה לחזור לעצמי, ללמוד לחייך בכנות מלאה. היום יש לי אישה, ילדים. עם השנים חזרתי לחיים".
מטריד אותך שהאסון הזה קצת נדחק הצדה מהזיכרון הקולקטיבי?
"אותי לא מעניין אם אנשים זוכרים או לא זוכרים. איך זה יכול לעזור בדיוק? מה שחשוב זה מה שאני מרגיש. אני לא מרגיש צורך לעשות טקס או אזכרה רשמית. אני יודע שהרוב אולי לא מסכימים איתי, אבל זה מה שאני מרגיש. אני ממש לא צריך שאיזשהו גורם ממלכתי יעשה עכשיו אזכרה. לא מבין מה זה יתרום לי באופן אישי. כל 4 באוקטובר אני הולך לאיזשהו מקום, מנסה להיזכר בה, בתקופה שבה היינו יחד. זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות כדי לתת כבוד לזיכרון".
ארקדי נמצוב מיקנעם עלה ארצה עם רעייתו, מרינה־לאה, מהעיר טשקנט בשנת 1990. היא נספתה באסון בגיל 42. "אשתי טסה לבקר את אמא שלה מפני שהודיעו לה שחלתה", הוא מספר. "הסעתי אותה לשדה התעופה וכשחזרתי הביתה שמעתי על האסון בטלוויזיה. זה לגמרי הפך לי את החיים. מאז אני 20 שנה לבד. יש לנו בן, אבל זוגיות חדשה לא יצרתי. המוות של אשתי כואב לי מאוד עד היום, אי אפשר לשכוח את זה".
איך התמודדת לאחר האסון?
"קיבלנו עזרה גדולה, גם לגבי הדרך להתנהלות מול האוקראינים בעניין קבלת הפיצויים וגם קיבלנו עזרה ברמה האישית. הייתי בישיבות בכנסת, שאלו מה אנשים צריכים. אחד אמר שצריך פסיכולוג, השני היה צריך עזרה במציאת עבודה. כל מי שביקש משהו, קיבל. גם אנשים מהעבודה שלי מאוד עזרו לי ואני בקשר איתם עד היום. אמרתי לקרובי הנספים: בואו נמשיך להיפגש, בואו נישאר ביחד, אבל הקבוצה הגדולה התפוררה לאורך השנים וכל אחד המשיך בדרכו. אנשים פשוט לא מבינים שבמדינת ישראל יש כוח כשמתאגדים. אם אנשים היו נשארים מאוחדים והיו מבקשים שיהיה טקס, אז תאמיני לי שגם היו עושים להם טקס כל שנה. איך אפשר להגיד 'אתם שכחתם', אם לא הזכרנו שאנחנו קיימים? בשנים הראשונות מאוד עזרו, אי אפשר להגיד אחרת. הבעיה היא שאנשים לא הבינו שכדי להמשיך לקבל הכרה כלשהי צריך להמשיך כולם ביחד כקבוצה גדולה. לכן ברמה הממשלתית אין לי אישית שום טענות, אבל כל אחד כמובן רשאי להרגיש מה שהוא מרגיש. אני גם לא צריך שיכתבו על התאונה ויסקרו את זה כדי לדעת שאיבדתי את היקר לי".
נשארתי לבד
ילנה יאקופוב־חפץ, מראשון לציון, איבדה באסון את אביה ולרי חפץ ז"ל, בן 51 במותו. היא עלתה ארצה לבדה בשנת 1998 מהעיר קרסנויארסק ברוסיה, ואביה הגיע ארצה לבקר אותה, את אמו ואחותו ועלה על טיסת סיביריה איירליינס בדרכו חזרה הביתה. "באותה תקופה לא הייתה לי טלוויזיה בבית", היא משחזרת. "אחרי שנפרדתי מאבא בשדה התעופה, נסעתי לבקר חברה ואמרתי לה באיזשהו שלב 'בואי נראה טלוויזיה'. כעבור כמה דקות בודדות היה מבזק מיוחד ובו הודיעו על התרסקות המטוס. החיים שלי השתנו בכל תחומי החיים. בדרך לשדה התעופה אבא אמר את המשפט: 'מה יקרה איתכם, אם אני לא אחיה?'. אמרתי לו: 'אבא, מה אתה מדבר שטויות?'. אחר כך את מנתחת את הדברים ומבינה שכנראה לכל מילה שיצאה מפיו הייתה איזושהי משמעות".
בעקבות הטרגדיה הכירה יאקופוב־חפץ את מי שהפך כעבור שלוש שנים לבעלה. "גם הוא איבד את קרוביו, אזרחי המדינה, באסון הזה והקמנו משפחה", היא אומרת. "אנחנו ממשיכים לחלוק את הכאב שלנו. באותו יום שבו קרה האסון האווירי היה גם פיגוע בתחנה המרכזית בעפולה. באחד הקורסים שלמדתי לאחר מכן במכללת עמק יזרעאל המרצה ניסה לנתח איך החברה הישראלית קיבלה את התרסקות המטוס הרוסי ואיך התייחסה לפיגוע שהיה בעפולה. ראו בהתרסקות המטוס פחות חשיבות כי רוב הנספים היו עולים חדשים או תיירים מרוסיה ולא ישראלים ותיקים".
"עליתי ארצה בשנת 1997, וכעבור כמה שנים הוריי הגיעו לשבועיים לבקר אותי", מספרת יוליה רסקין מגבעת עדה, בתם של גלינה ויבגני ניצ'יי ז"ל, שעלו על אותה הטיסה בדרכם לביתם שבעיר טומסק ברוסיה. "ליוויתי אותם למטוס, חזרתי הביתה, ואחרי כמה זמן התקשר אליי המנהל שלי מהעבודה והתחיל לשאול אם אני בבית, אם אני בסדר, ואמר שנראה לו שקרה משהו למטוס. פתחנו את הטלוויזיה ואז הבנתי מה קרה".
איך חייך השתנו מאז?
"אבא היה בן 51 במותו, אמא בת 50. אני בת יחידה להוריי וזה פשוט הפך לי את החיים. נשארתי לבד. יש חיים לפני ויש אחרי. כיום יש לי תאומות בנות 16, אני מסתכלת עליהן וחושבת איך החיים שלהן היו אחרים אם סבא וסבתא היו בחיים".
אולג צ'כובסקי, מכפר סבא, שעלה ארצה מנובוסיבירסק ב־1997, איבד באסון את אמו גלינה ז"ל. "הסתדרתי, התחלתי לעבוד והזמנתי את אמא לבוא לביקור ב־2001", הוא מספר. "לאמא עוד לא מלאו 55 - הגיל שלי היום - כשהיא נהרגה. זה קרה פחות מחודש אחרי אסון התאומים. אני עוד זוכר איך הסתכלנו יחד בטלוויזיה על השידורים של אסון התאומים".
איך נודע לך על האסון?
"הסעתי אותה לשדה התעופה, הגעתי הביתה, הדלקתי טלוויזיה והיו חדשות. אמרו שמטוס נעלם מהרדאר, ומספר הטיסה היה של אמא שלי. התחילו לאסוף את המשפחות, הסיעו אותנו לשדה התעופה ושם ישבנו, בכינו וקיווינו. אחר כך הטיסו אותנו לעיר סוצ'י כדי לזהות גופות. זה היה שוק עבורי, זה עדיין לא עבר, ויש לזה השלכות גם על מצבי הרפואי. אני חי את זה כל יום".