בגלל התחושות הקשות האלה, אין לי שום בעיה אפילו לתת כמה ספוילרים קטנים. אל תדאגו. הם יהיו ספורים ביותר, אבל יהוו דוגמה משמעותית מאוד לרמת האלימות הנדרשת כדי לקחת את הראש שלנו ולשבות אותו לתוך סדרה אלימה וממכרת.
כך למשל נלקחים חבורה של אנשים, מאות, אלה המתקשים ביותר בחייהם מכיוון שהם חייבים כסף. הם מקבלים הזדמנות לשחק במשחק קריפי. "דג מלוח". כן, כן. משחק ילדים שהופך לסיוט אלים. "מנהלי" המשחק מובילים את המשתתפים "כצאן לטבח". הייתה להם "זכות בחירה", אבל החופש הזה הולך להוביל אותם בלית ברירה – למוות.
אם עדיין לא מצלצל לכם, אז כדי להשלים את האסוציאציה הקשה מגיעה הסצינה ובה המתים שנורו למוות, מאות נזכיר, מובלים לקרמטוריום כדי לשרוף את גופתם. אדם אחד, שעדיין היה חי בתוך ארונות המתים ניסה לצאת. "מנהלי המשחק" סוגרים את הפתח במסמר ופטיש.
כן, נשמע מחריד לא? האסוציאציה ברורה? אנשים שמובלים אל מותם, מוצאים את המוות בנסיבות מחרידות וגופותיהם נשרפות. זה קשה מנשוא. אפילו לאדם שרואה כל חייו סדרות וסרטים שיש בהם סצנות אלימות.
אז למה? למה הסדרה מובילה את רשימת הנצפים ביותר של נטפליקס בישראל? זה בדיוק מה שעצוב כאן. בגללנו. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו מכורים לאלימות. אבל האם יכול להיות שעד כדי כך שאנחנו אפילו לא שמים גבול? התשובה היא כנראה שכן, עד כדי כך. אין גבולות. כנראה.
להתמכר לאלימות זה לא מסר. לקבל מסר כדי להבין שזה אלים – זו המטרה. "משחק הדיונון" זו התמכרות לאלימות. ואל תגידו לי חכה עד הסוף. לנער בן 16, שיש לו גישה לנטפליקס בבית בלית ברירה, יכול להיות שאין את הניסיון להבין שהעלילה מתפתחת, שהסוף אולי יכול להיות אחר. הוא מתמכר לאלימות.
גם אם אכן יש סוף עם מסר, ושוב אני אומר – אני לא מתכוון לראות אותו – הוא לא מקבל שום ביטוי. לאלימות חריגה כזו צריכה להיות סיבה. לגרום לנו להבין משהו, לא לגרום לנו להתמכר לאלימות.
התרעות פיקוד העורף