הדס נתן, יו"ר עמותת "לשמה" ומהגרעין המייסד שלה, שמה לעצמה מטרה להביא לקידום מעמדם של אנשים המתמודדים עם מגבלה ותיוג פסיכיאטריים. "התפקיד שלנו, מרגע שקמנו בשנת 2006, הוא לתת לאנשים מקום לפנות אליו", היא מספרת.

"זו עמותה שמנוהלת ומתפקדת על ידי מתמודדים בעצמם, כך שאנחנו יודעים בדיוק כיצד לסייע למתמודדים עצמם. אנחנו בונים התערבות ושירותים ייחודיים כדי ולתמוך במתמודדים להעצימם בשלבים שונים של תהליך ההחלמה".

סיפור התמודדותה של נתן עצמה מתחיל לפני 22 שנה, בגיל 30, כשילדה את בתה השלישית. "במשך כל ההריון לוויתי על ידי עובדת סוציאלית שכן הייתי בהריון בסיכון גבוה", היא מספרת. "אחרי הלידה הבנתי שהמצב שלי לא בסדר, פתאום הרגשתי שכל הכוחות שלי נעלמו. מצאתי את עצמי יותר ויותר במיטה, התקשיתי מאוד לקום ולטפל בילדות הקטנות שלי".

אותה עובדת סוציאלית הפנתה את נתן למרכז לבריאות הנפש. "התחלתי לקבל טיפול תרופתי, והתבקשתי להפסיק את ההנקה כדי לקבל טיפול תרופתי מה שהיה דבר קשה מאוד עבורי", היא מספרת. "המצב שלי הידרדר מאוד והתחילו פגיעות עצמיות והחליטו לאשפז אותי בבית חולים פסיכיאטרי. אמרו לי שהתינוקת לא יכולה להישאר איתי, וזה החמיר לי את המצב. ביליתי שם למעלה משנה, כשרוב הזמן היה אשפוז מלא, ואז סאגה של און אנד אוף בית חולים ובית במשך כמה שנים".

זה חזר מאז?
"לפני כשנה היה לי שוב משהו שהתפרץ והגעתי למצב של אשפוז. זה לא נגמר וגם לא ייגמר. אבל למדתי את המקצוע, וכיום אני צרכנית נותנת שירות ועושה כל שביכולתי כדי לסייע. לצערי, העמותה עדיין לא מספיק מוכרת ואני מקווה שזה ישתנה".

מהי האג'נדה של העמותה?
"הוועד המנהל של העמותה מורכב מאנשים שמתמודדים בעצמם עם הפרעה פסיכיאטרית משמעותית. החשיבות של העמותה היא בקונספציה: אם בעבר היה נהוג לראות אנשים המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית כחולים כרוניים שצריך להגן עליהם, העמותה היום משלבת את המתמודדים כעובדים בבתי חולים פסיכיאטריים, כלומר פיתחנו זהות מקצועית חדשה שאף אחד לא חשב שהיא אפשרית. הדבר הזה יוצר שינוי משמעותי בכל הדיסציפלינות המקצועיות הרפואיות. זה חלק מהטיפול וזה חלק מחשיבות העמותה. המתמודדים כבר לא מתגוננים ולא קורבנות יותר".

לנצל את המומנטום

עמותת “לוחמים לחיים”, התומכת בלוחמים הסובלים מהלם קרב ומלווה אותם בכל תחומי החיים, הוקמה בשנת 2017 על ידי עידו גל רזון ובן גור לוי, לוחמים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי והתמודדו עם קושי במיצוי זכויותיהם לאחר הפציעה. “הכל התחיל בשנת 2007, כשהייתי חייל בגולני בגדוד 51”, משחזר גל רזון. “זו הייתה התקופה שאחרי מלחמת לבנון השנייה. באחת ההיתקלויות, הפרטנר שלי נפגע ומת, והאשמתי את עצמי שאני הרגתי אותו. בהיתקלות הבאה נפצעתי מרימון, ופינו אותי ואת הפרטנר שלי שנפצע באורח אנוש. שני האירועים האלה לא עזבו אותי גם כשהשתחררתי ב־2008”.

עידו גל רוזן, ממקימי עמותת “לוחמים לחיים” (צילום: עמותת ''לוחמים לחיים'')עידו גל רוזן, ממקימי עמותת “לוחמים לחיים” (צילום: עמותת ''לוחמים לחיים'')


איך זה בא לידי ביטוי?
“הבנתי שמשהו בי משתנה, והיה לי מאוד קשה לקבל את זה. לקח זמן עד שהבנתי שאני צריך טיפול. הרגשתי שהמצב שלי לא טוב, ולא הייתי מודע עד כמה. כדי לקבל את מה שמגיע לי נקלעתי לבירוקרטיה מעייפת שנמשכה חמש שנים, שבמהלכן המצב הנפשי שלי הידרדר”.
בנובמבר 2015 לקח גל רזון חלק בוועדה מיוחדת בכנסת שדנה בזכויותיהם של לוחמי צה”ל. “בעקבותיה החלטתי להקים את העמותה כי הבנתי שצריך לנצל את המומנטום ולנסות לשנות ולסייע ללוחמים”, הוא מספר.

הצלחתם לחולל שינוי עד כה?
“בטח, העמותה היום בועטת, אנחנו מסייעים לחיילים, ובשנה האחרונה 30 לוחמים קיבלו הכרה כהלומי קרב. עכשיו התחלנו לטפל בעוד עשרות תיקים”.

אתה מרגיש שהעבודה הזו מסייעת גם בהתמודדות האישית שלך?
“אין ספק. כשאתה נותן, אתה גם מקבל. במשך 11 שנה לא רצו להכיר בי כהלום קרב, אבל כשצעקתי בכנסת, פתאום נתנו לי הכרה בגלל הרעש. רק מי שעושה רעש מצליח להזיז משהו, והעמותה שלנו באה בדיוק לטפל בעוולות האלה”.

כלי עבודה

“אתה לא בר שיקום”, אמרו אנשי המקצוע במחלקה הפסיכיאטרית לעמרי מרידור, שחווה בחייו כמה משברים נפשיים שהובילו אותו לאשפוזים פסיכיאטריים ארוכים. “זה היה משפט ששינה את חיי”, הוא אומר כיום, כמי שיזם והקים לפני כשלוש שנים את קהילת “עושים נפשות”, שהחלה דרכה בפייסבוק ויצאה גם מחוצה לו.

את שירותו הצבאי עשה מרידור במהלך האינתיפאדה הראשונה. “הייתה לי פוסט־טראומה, והרבה שנים לא טיפלתי בעצמי, ואז התחילה סדרת משברים רצינית שבגללה התפרצה לי מאניה־דפרסיה”, הוא מספר.

“מצאתי את עצמי באשפוז ארוך, ולאחר האבחון כאמור קבעו שאני לא ‘בר שיקום’. בעקבות הסטיגמה טרקו לי את כל הדלתות לעבודה. הבנתי באותו רגע שהפתרונות התעסוקתיים שמציעים לי לא נותנים לי מענה, אז החלטתי לחפש עבודה בעצמי. קיבלתי ליווי תעסוקתי מתוכנית ‘צרכנים נותני שירות’ של ארגון ‘יוזמה דרך הלב’, שסיפקה לי עזרה, הכוונה ועבודה. למזלי, העובדת הסוציאלית שעבדה איתי האמינה בי והמליצה לי לעבוד בתחום בריאות הנפש. זה שינה את חיי. קיבלתי ידע מקצועי שמעניק למתמודדי נפש כלים להפיכת הניסיון שלהם והסיפור שלהם לכלי עבודה. העבודה הראשונה שלי הייתה להקים עבור חברה פרויקט גינון שכל העובדים בו מתמודדי נפש. אז התחלתי לעבוד בארגון ‘יוזמה דרך הלב’ שנותן ייעוץ ערכי ואימון שיקומי למתמודדי נפש”.

מרידור, העובד בארגון עד היום, פתח את קהילת “עושים נפשות”, המונה אלפי חברים ונועדה "להנגיש ידע רחב במגוון נושאים הקשורים בבריאות הנפש ובשיקום". כדי לנתץ את הסטיגמה הרווחת בציבור הרחב כלפי מתמודדי נפש. “יש חוסר רגישות וחוסר ידע בנושא הזה”, הוא אומר. “מטרת הקהילה הייתה לעודד שיח מכבד בנושא, ומוקד הקהילה הוא שיתוף בידע, בניסיון אישי ו/או מקצועי. יש בקהילה תמהיל יפה של אנשי מקצוע, של מתמודדים, של בני משפחה ושל אנשים סקרנים”.

זה עוזר לחברי הקהילה?
“אני מקבל בשלוש השנים האחרונות הרבה פניות בנושא. הקהילה מנוהלת היטב, והמטרה היא להפיץ את הידע הרלוונטי ולתמוך זה בזה”.

עמרי מרידור (צילום: סיון רגב)עמרי מרידור (צילום: סיון רגב)


מתי החלטתם לצאת מגבולות הפייסבוק?
“בשנה הראשונה עסקנו בעיצוב וארגון הקהילה בפייסבוק. בשנה השנייה החלה תקופת הקורונה, אבל קיימנו מפגשי קהילה מחוץ לגבולות הפייסבוק. אנחנו מתכננים בקרוב לקיים מפגשים קהילתיים גם בקופות חולים. המטרה היא להגיע לכמה שיותר אנשים”.

בגובה העיניים

בשנת 2005, בתקופת ההתנתקות, היה אברמי פרידלנדר נשוי טרי בן 23 ותושב גוש קטיף. “זו הייתה תקופה מלאת חרדות ופחדים של אובדן הבית והשורשים”, הוא מספר. “התחלתי ללמוד קבלה בצורה אינטנסיבית. נכנסתי לאפיזודה רוחנית, וזה הרים אותי למקומות לא רציונליים”.

כמו מה?
“התחלתי לחשוב שאני יודע מתי המשיח יגיע, מתי ייבנה בית המקדש, ראיתי דברים שלא קרו וחשבתי שאני יודע מה גלגול הנשמה של כל אדם. בביקור בכותל המערבי נדרתי נדר שאני נשכב על הרצפה בכותל ולא זז עד שהמשיח מגיע”.

בעקבות כך הוזעק צוות של מד”א לפנותו. “במיון אמרו לי שאין לי בעיה גופנית אלא בעיה נפשית ומצאתי את עצמי מאושפז במחלקה פסיכיאטרית”, משחזר פרידלנדר. “המתח והחרדה המאוד גדולה מהחורבן הובילו אותי לזה. במחלקה הדביקו לי תווית של מצב פסיכוטי קטטוני”.

בעידוד מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הרצוג דאז, פרופ’ פסח ליכטנברג, מצבו של פרידלנדר אט־אט השתפר. “חזרתי לתקשר, ופרופ’ ליכטנברג סירב לוותר עליי והאמין שצריך להתייחס אליי, למרות המצב, כאל אדם נורמלי. זה שינה לי את כל התפיסה. בהמשך עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה והלכתי להתנדב באותה מחלקה פסיכיאטרית שבה אושפזתי. הבנתי שהאנשים שם נמצאים בדיוק במקום הנפשי שבו אני נמצאתי. דאגתי לתת למתמודדים יחס של אנשים נורמליים”.

אברמי פרידלנדר (צילום: צילום פרטי)אברמי פרידלנדר (צילום: צילום פרטי)


בעקבות עבודתו בבית החולים במסגרת התואר, הציע לו פרופ’ ליכטנברג להקים עמו ב־2014 את עמותת “סוטריה”, ששמה לעצמה למטרה לקדם את הטיפול במתמודדי נפש באמצעים פסיכולוגיים, חברתיים וקהילתיים. “נדלקתי על הרעיון מהרגע הראשון”, אומר פרידלנדר. “אם הייתה עמותה כזו כשאני אושפזתי והובן שבית החולים אינו המקום האידיאלי לטיפול מרכזי, אז היו מטפלים בי בצורה יותר אוהדת וקשובה. בשנת 2016 זכיתי להיות הפרויקטור ומנהל העמותה. כיום אני חבר בוועד המנהל שלה ופסיכולוג המסייע למתמודדים”.

מה המטרה העיקרית שלכם?
“המטרה שלנו היא להסתכל על אנשים המתמודדים עם מצבים נפשיים כעל אנשים נורמטיביים שמתמודדים עם מצבי קיצון נפשיים. אני לא מסתכל על סימפטומים, אלא על האדם כשלם, בגובה העיניים”.