לפני 40 שנה, עשרה ימים לאחר שנרצח אנואר סאדאת, הלך משה דיין לעולמו. מסמיכות האירועים הזאת היה טולסטוי מתיך גרסה מעודכנת של “מלחמה ושלום". כשר הביטחון במלחמת יום הכיפורים עמד דיין מול סאדאת. כשר החוץ עמד מולו במשא ומתן לשלום שפסגתו לפני 44 שנים (19.11.77) עם בואו של נשיא מצרים לירושלים. טולסטוי, אדם מאמין, היה מנסה למצוא פשר אלוהי למציאות שבאה מהכאוס. אליקים רובינשטיין, איש מאמין אף הוא, מכנה זאת: “דרכיה הנסתרות של ההשגחה".

רובינשטיין התחיל ללוות את דיין כשבתודעה הישראלית עדיין הדהדו תותחי המלחמה ופגזי השלום טרם הוטענו. הוא היה בין המכינים את עדות דיין לוועדת אגרנט ועוזרו הצמוד במשא ומתן המתיש עם מצרים. אבל היחסים ביניהם חרגו מעבר לכתב המינוי. קרבה נולדה בין שניים שעמדו בשני קצוות נתיבם. באחד עמד דיין, שהמגעים עם הגדולה שבאויבות ישראל היו הישורת האחרונה בחייו הציבוריים, באחר דרך כוכבו הדיפלומטי של אליקים רובינשטיין.

הוא היה כבן 9 כשראה לראשונה את דיין. אלה היו הימים שלאחר מבצע סיני, והארץ מלאה את תהילת הרמטכ"ל בעל הרטייה. ככל ילדי גבעתיים השתרך בעקבותיו כשחיפש עתיקות בגבעת קוזלובסקי (ע"ש סבא של מירי אלוני). בפורים כעבור כמה חודשים יהיו כולם “משה דיין", “אבל אני לא", מחייך רובינשטיין מעבר לשולחן הנאנק בלשכתו שבבית המשפט העליון.

הספרים הנערמים, המאמרים המפוזרים, סבך החוברות, מהומת האותיות - אינם מעידים על אי־בהירות המחשבה. ההפך. רובינשטיין מנווט בביטחון בסערת הניירת. “אני כזה בלגניסט", הוא כאילו מודה אבל מדלג חיש קל למסמך המטרה. מיתריו צרודים אך משפטיו צלולים. הם תיבת התהודה לזיכרונות, להערכות וכשירשה לעצמו - גם לתהפוכות הנפש.

לפני חמש שנים איבד את בכורתו, שרי רובינשטיין־מנדל, אבל למחרת השבעה חזר לכס המשנה לנשיאת בית המשפט העליון. אין מקום, כך הסביר, לגרום עינוי דין לאף מתדיין. גם לי לא גרם עינוי דין. כשצלצלתי להציע היה בעיצומו של עיסוק כלשהו, אך מצא את השנייה לומר “כן" חפוז, “ואת הפרטים נברר בערב".

אליקים רובינשטיין ומשה דיין (צילום: משה מילנר, לע''מ)אליקים רובינשטיין ומשה דיין (צילום: משה מילנר, לע''מ)

כל שנותיו במשרד החוץ, במשרד ראש הממשלה, במשרד הביטחון, כיועץ המשפטי לממשלה ועל כס השיפוט - התגלה כשליח ציבור מופתי. ענייני ומסור. חמוש בתכונות האלה הגיע מהבית. אמו שפרה הייתה האחות הראשית הראשונה בשיבא כשהתחיל לפעול כבית חולים צבאי בתש"ח. “היא עודדה אותי להצטרף לשירות המדינה, שאותו ראתה כשליחות קדושה", אמר בנאום הפרישה מבית המשפט העליון.

הוא סיים משפטים בהצטיינות ועשה סטאז' במשרד הביטחון. בהתמחותו סייע למשרד הביטחון בוועדת החקירה בפרשת השחיתות בנתיבי נפט. בשל כך ביקש ממנו היועץ המשפטי של המשרד, יוסף צ'חנובר, לסייע לדיין בוועדת אגרנט.

שיחתו הראשונה של רובינשטיין עם דיין הייתה בחדר של חיים ישראלי, היועץ המיתולוגי: “הוא הגיע ב'בטלדרס' חום כמו שלבשו פעם, הפטיר לעברי: ‘טוב, הצטרפת'". אין הוא זוכר אם את המלחמה הגדיר כ"כשל" אבל השתמש במילה שהבהירה שטוב זה לא היה.

הוא נראה לך, מדוכא? מוכה?
“הוא היה ענייני, מאוד מתוח".

בפיקוחו של צ'חנובר, רובינשטיין התחיל לנבור. התברר שדיין - עוד בהיותו רמטכ"ל - אהב מאוד להיות מתועד. הקפיד לשים הכל ביומן, “ליימן", כלשונו. כל שיחה, כל מגע צבאי, כל גישוש דיפלומטי זכו להתייחסות.

הוא היה דומיננטי בדיונים?
“מאוד דומיננטי. ‘ביזנס לייק'. היה אדיב מאוד, יחס אישי טוב".

המושג “עצה מיניסטריאלית" נולד בדיונים האלה?
“לא זוכר, אבל עלו מושגי האחריות. האישית והמיניסטריאלית".

על הכנת התיק שקדה עמו גם נאורה ברנח, שניהלה את לשכת דיין בהיותו ראש אג"ם, רמטכ"ל ושר החקלאות. מהתיקים שראתה התברר כי ההתראות הרבות בשנה שלפני המלחמה טשטשו את התמונה. פעמיים אפילו גרמו גיוס מילואים מיותר. לכן בערב המלחמה חשבו ששוב זאת אחת מאותן אזעקות שווא. דיין הרבה לרדת למעוזים בתעלה. לאחר מות אשכול צלצלה לביתו לדבר עם רות אשתו, אך הוא הרים.

“אני חוזר מהתעלה ואני מוטרד", סיפר לברנח, “100 אלף חיילים מצרים עומדים מולנו". היה מאוד נרגש ולא הצליח לדבר על שום דבר אחר. באותם ימים הוכיחו הסקרים שהישראלים רצו לראות אותו - ולא את יגאל אלון - מחליף את אשכול. “כעסתי שאינו מציג מועמדות, אך הוא ענה שעכשיו בראש שלו רק אותם 100 אלף מצרים".

כחודש לפני המלחמה התברר שגם בגולן המצב מדאיג. בישיבת מטכ"ל ב־24 בספטמבר התלונן אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי (“חקה") שהרמה חשופה, שהסורים עלולים לשטוף אותה. דיין ביקש שהדיון לא יינעל בלי שידובר על פתרונות. נאמר לו שלפי ההערכה לא יהיה משהו אבל אם הוא מבקש ייענו לו.

“בין 24 בספטמבר ליום כיפור", מציין רובינשטיין, “דיין לחץ כל הזמן על הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר לתגבר את הגולן". בסופו של דבר הוכפל כוח השריון מ־88 טנקים ל־176. “לדעתי זה עשה רושם על ועדת אגרנט". ביום הכיפורים עצמו, יש לציין, היה זה דדו שביקש לגייס מילואים. גולדה מאיר נענתה לו בניגוד לדעת דיין, שחשש שבעולם זה יתפרש כהתגרות.

נכנסת עם דיין לוועדה?
“נכנסתי, אבל הוציאו אותי כי נאסר על עורכי דין להיות באולם".

עברו לך בראש מחשבות כמו: “תודה לאל שאני לא בנעליים שלו"?
“לא חושב שאז. דברים כאלה עברו לי בראש כשהייתי מזכיר הממשלה עם שמיר ועם רבין. לא הייתי ראש ממשלה אבל הייתי יועץ משפטי לממשלה ושופט, ואתה אחרון בשרשרת. זה כובד האחריות".

דיין, הוא אומר לי, ידע שמלחמת יום הכיפורים לא הייתה הפרק המזהיר בחייו. אין ספק שספג מכה. ההפתעה תפסה אותו כמו את כולנו והיא עלתה ביוקר אנושי גדול. מי יכול להתעלם מזה? אבל הוא הבין שפעל לפי חומר שהיה לפניו, שלא הקל ראש במשהו. לא צריך להפיל עליו דבר הפקרות או רשלנות. “זה היה המודיעין, זאת הייתה תמונת המצב, אלה היו השיקולים".

מימי האש זכורים דבריו של דיין על “חורבן בית שלישי", הערכתו כי “הערבים יעוטו עלינו מכל הצדדים", חששו שלישראל לא יישאר די נשק להגן על עצמה, הצהרתו ביום התשיעי לקרבות: “זאת מלחמה כבדת ימים וכבדת דמים".

אחרי שקרא את כל המסמכים וכל העדויות, שאלתי את רובינשטיין מה הוא חושב על תפקודו של דיין במלחמה. הוא בחר לציין בראש ובראשונה שנעשה עוול לוועדת אגרנט. חבריה היו רציניים שעשו עבודה רצינית וללא משוא פנים. לא לטובת דיין ולא נגד דדו. הוא עצמו התרשם שבמלחמה לדיין היה חשוב להיות קרוב לחזיתות. כל הזמן היה שם. בתקשורת היה פופולרי לומר דברים בגנותו. אין זה מוצדק.

הוא הקרין איזו תחושה שרודפים אותו? שמחפשים את הראש שלו?
“לא מולי. הייתי בחור צעיר בן 26, לא הייתי בן שיח לתחושותיו האישיות. שזה לא היה נעים כל אחד מבין. היה מוטי אשכנזי, היו האלמנות שאפשר להבין".

המחאה רדפה את דיין גם לאחר שהתפטר מתפקיד שר הביטחון. ב־1975, כשהיה רובינשטיין מורה צעיר בבר־אילן, הוזמן דיין לדבר על הסכסוך. לפני הרצאתו הפגינו הורים שכולים עד שנאלצו להעבירה לאולם פנימי. “ראיתי כמה הוא מתוח, אפשר היה להבין את המפגינים, אך הוא לא אמר מילה, היה לו קור רוח של חייל קרבי".

אתה לא חושב שאולי היה מונע מלחמה לו היה מתעקש על הצעתו לסגת למעברים ולא מקבל את מרות הממשלה שדחתה אותה?
“לא הייתי בתקופה הזאת".

דעתך האישית.
“הספקולציה שלי טובה כמו שלך. לא יכול להעמיד את עצמי בנעליו. יכול להיות שכן. אבל הוא היה לויאלי לראשי הממשלות שעבד איתם. מאוד השתדל לא לעשות דברים מאחורי הגב".

אבל הוא עצמו נזקק תמיד לגב. הוא היה נערץ בפי כל, אמיץ לשיגעון, אך נרתע בנחישות מפסגת האחריות. כפטרייה שיודעת לגדול רק ליד העץ, כך היה צריך את צל צמרתם של בן־גוריון, של גולדה ושל בגין.

מה בקשר לתכונה הדיינית לא ללכת עם דברים עד הסוף? בעד פשרה ביו"ש אבל גם בעד ההתנחלות, בעד שלום אבל עדיפה שארם א־שייח' בלי שלום.
“דיין לא היה מאוהב בדברים שעשה. הוא באמת היה אדם מורכב. הייתה לו אהבה גדולה לארץ ישראל וגם להתיישבות אף שהייתה לו ביקורת עליה. מחשבתו שההתנחלויות יקומו בבסיסים צבאיים הייתה כי חיפש דרכים. היה לו מאוד חשוב להגיד שאנחנו לא זרים בארץ ישראל".

אליקים רובינשטיין ומשה דיין (צילום: משה מילנר, לע''מ)אליקים רובינשטיין ומשה דיין (צילום: משה מילנר, לע''מ)

בגין ניסה לצרף אותו לרשימת הליכוד עוד לפני הבחירות לכנסת התשיעית. המגעים כשלו. לאחר שניצח, פנה שוב לדיין והציע לו את תיק החוץ. דיין התלבט. בקצה הרקיע ראה את הסופה מבית אך גם את קשת השלום עם מצרים.

זאת הייתה אמורה להיות הכפרה על מלחמת יום הכיפורים?
“אינני בטוח בקשר למילה כפרה אבל אולי תיקון. ב־1977 היה בן 62. הוא לא רצה שהלכי רוח הקשורים ליום כיפור יהיו הפרק שחותם את חייו הציבוריים. אתגר תהליך השלום היה כאש בעצמותיו".

והסערה ניצלה את זכותה להשתולל. עם חבירתו לבגין, תויג כאופורטוניסט, כהפכפך, כחסר נאמנות. שמעון פרס, ראש רשימת המערך, דרש שיחזיר את המנדט שלו. בנקודה הזאת צלצל הטלפון של סגן היועץ המשפטי במשרד הביטחון אליקים רובינשטיין. על הקו היה עו"ד צבי פומרוק ששאל בשמו של דיין: “האם משפטית עליו להחזיר את המנדט למערך אם יושבע בממשלת בגין?".

דיין כבר לא היה במשרד הביטחון וכטובה אישית רובינשטיין כתב לו חוות דעת מנומקת: מבחינה משפטית אינו חייב אך גם שאין מחבר המסמך מביע בכך דעה בנושא הציבורי. “אישית חשבתי שהוא צריך להחזיר את המנדט". נאום השבעתו של דיין בכנסת לווה כצפוי בצעקות מהדהדות, בקריאות ביניים מחרפות - אך מינויו אושר.

ושוב צלצל הטלפון של רובינשטיין. זה היה יום הולדתו ה־30, ועל הקו הפעם היה חיים ישראלי, ששאל: “אם דיין יזמין אותך להיות עוזרו במשרד החוץ, האם תסכים?". “אינסטינקטיבית אמרתי: ‘כן', חשבתי שזה יכול להיות מעניין". כעבור דקה, היה זה דיין שטלפן להודות ולקבוע פגישה. בתוך יומיים יצא רובינשטיין למשרד החוץ.

בבוקר יומו הראשון עוד עבר אצל הוריו לבשר להם. אבל אביו, מרדכי, לא בדיוק השתגע. לא על ההצעה ולא על המציע. “הייתי נשוי צעיר, במסלול יציב, ולדיין היה מוניטין לא מי יודע מה", מסביר בנו. רק בשבעה על אביו ייוודע לו מפי חיים ישראלי שהאב הלחוץ ביקש ממנו שיוריד את בנו מהתפקיד. אבל ישראלי, שידע להרגיע 14 שרי ביטחון, ידע להרגיע גם את מרדכי רובינשטיין. “הכל יהיה בסדר", הבטיח לו, “הוא ודיין עובדים יפה יחד".

האיש השני בלשכת שר החוץ היה נפתלי לביא, הדובר ויועץ התקשורת, ושניהם הפכו ידידים קרובים. דיין, אגב, למרות היותו חילוני, בחר בשני עוזרים שומרי מצוות ועבד איתם ללא קושי.

הוא גם בנה יחסי עבודה טובים עם ראש הממשלה בגין. כשדיברו אחרים בישיבות הממשלה, בגין נהג לרשום פתקים או לעיין במסמכים. כשהגיע תורו של שר החוץ היה נדרך, מקשיב להערכותיו ומכבד את תזכיריו.

גולדה ומשה דיין ביום כיפור (צילום: רויטרס)גולדה ומשה דיין ביום כיפור (צילום: רויטרס)

בדברים פומביים באותו קיץ סבר דיין שפני סאדאת לתהליך שלום. אחרת לא היה פותח את התעלה ומיישב את עריה. ברור לסאדאת, כך הדגיש, שאם תפרוץ מלחמה כל המפעל הזה ייהרס בתוך יום. ניתוח שנראה אוורירי הצמיח בחשאי רגלי פלדה. בסודיות מוחלטת הסכימה מצרים לדיאלוג ראשון עם שר ישראלי. דיין וחסן תוהמי, נציגו של סאדאת, נפגשו אצל המלך חסן במרוקו.

כאן מבקש רובינשטיין להפריך מיתוס שסאדאת בא לירושלים לאחר שדיין הבטיח מיד לתוהמי את כל סיני. לאחר שעיין ברשימות איש המוסד שהשתתף בפגישה ושיחות עם בגין ודיין, התבררה לו התמונה הזאת: המצרי אמר שסאדאת יוכל ללחוץ את יד בגין רק לאחר שיוחזרו לו אדמותיו. על כך השיב דיין שיעביר את הדברים לראש הממשלה אך אין הוא מוסמך להחליט.

אגב, בפגישה מאוחרת בהשתתפות רובינשטיין, יימסר לתוהמי מסמך עם שלוש שורות על סוריה. הנציג המצרי מיהר לחתוך את הקטע מהדף, החזירו לדיין ואמר: “איתם, תדונו בנפרד".

כל אותו קיץ של 77' שם המשחק היה ז'נווה. זאת לאחר שהאמריקאים קבעו שיש לחזור לוועידה מ־1973. אבל ב־9 בנובמבר קרה הבלתי ייאמן. אנואר סאדאת, נשיא לא צפוי ואיש של משיחות מכחול גדולות, עלה לדוכן הפרלמנט בקהיר והכריז: “אני נכון ללכת אליהם לביתם, לכנסת עצמה, ולהתווכח איתם", וקרע לגזרים את הפילוסופיה הטולסטויאנית שההיסטוריה אינה פרי מוחם של מלכים ומצביאים.

ירושלים קלטה באטיות מסוימת את משמעות הכרזת הנשיא. למחרת, בשיחת דיין-סם לואיס (השגריר האמריקאי - מ"ח) כיכבה עדיין ז'נווה. הודעת סאדאת הוזכרה רק בשולי הדברים והוגדרה: “מעניינת". כך גם בחוגים “יודעי דבר" אחרים.

הייתי אז עורך חדשות צעיר בקול ישראל. ההודעה המרעישה הושלכה בתחילה לבאר שבחצר קול ישראל ברחוב הלני המלכה. כשאחד הכתבים, כך השמועה, הצטווה להביא את תגובת משרד ראש הממשלה להודעת סאדאת, השיב: “שידרתי את זה כבר לפני שבועיים". יהא הסיפור הזה מוגזם עד בלתי קיים, עדיין הוא משקף אמת אחת: איש לא האמין שהכל יתרחש בתוך עשרה ימים. אבל אז בגין - כמו סאדאת שאהב דרמה - שלח הזמנה לסאדאת, וסאדאת נענה, והנה אנחנו במוצ"ש, 19.11.1977.

סאדאת ובגין בכנסת (צילום: getty images)סאדאת ובגין בכנסת (צילום: getty images)

על פי הפרוטוקול, רובינשטיין לא היה אמור להשתתף בקבלת הפנים, אך דיין צלצל לשאול: “אתה רוצה לבוא לשדה התעופה?". רובינשטיין השיב: “נחש". שר החוץ סיים פגישה אצל ראש הממשלה בגין ואסף את עוזרו מביתו.

בדיוק באותו לילה שייזכר ירדתי למילואים בדהב. לכאב שאני מחמיץ אקשן היסטורי במערכת, נוסף הזעם על טלוויזיה בשחור־לבן שהתקשתה לצלוח את חולות סיני. באין ברירה, טרנזיסטור מקרטע הונח על שולחן הפינג־פונג ותחת כוכבי סיני הזוהרים שמענו את תרועת החצוצרות בנתב"ג. לקולן, השומרים נטשו את עמדותיהם והצטרפו אלינו. אף מפקד לא העז לנזוף בהם או חלילה להגיש תלונה. התחושה הייתה שהשמירה כבר לא רלוונטית, שעבר זמנה - קול השלום מתחצרץ ברחבי סיני.

בדרך מנתב"ג לירושלים, במושב האחורי של מכוניתו, ישב דיין עם איש דק וממושקף. קראו לו בוטרוס גאלי, שר המדינה לענייני חוץ בממשלת סאדאת. מלפנים, דחוס בין הנהג לאיש הביטחון, ישב רובינשטיין וזקף אוזניים. השיירה התחילה לנוע בהססנות כמו השיחה בין דיין לגאלי. ואז צצה הארכיאולוגיה וגאלה את ההיסטוריה. התברר ששני השרים אוהבים לחפור, השיחה הותנעה וקעקעה את מבוכת השניים.

דיין הסביר לאורחו מה הוא רואה מבעד לחלון ואחר כך עברו לדבר מדינאות. גאלי התוודה שאינו יודע הרבה על סדר היום של הביקור. הפרטים נעולים בידו הקפוצה של נשיאו. רק ברור לו שלב הסכסוך הוא הנושא הפלסטיני, הצורך לתת זהות מדינתית לפלסטינים. דיין הציע שבנאומו בכנסת לא יזכיר סאדאת את אש"ף. אם ייעשה זאת ייאלץ בגין להשיב באש חיה וזה יהיה לעיסוק העיקרי. סאדאת, שאש"ף ממילא לא היה בראש מעייניו, אכן לא יעלה את העניין.

“משה לקח לעצמו את הקרדיט על זה", אומר לי רובינשטיין. דיין, כך המשיך, היה איש שחושב כל הזמן. הצעות, רעיונות, “אנחנו העוזרים היינו סוג של סדן לחשיבה שלו". בכך חש ודאי גם נשיא מצרים.

בביקור שאל את סאדאת מה רצונו כדי שהביקור יצליח. הרי אין הוא מצפה שישראל תיענה ללא עוררין לכל דרישותיו. הנשיא השיב שעל ישראל להבהיר למה היא מוכנה ולמה לא. דיין היה קשוב גם לגילויים הקטנים, האישיים. הוא התרשם מכך שהאורח קרא לו בשמו הפרטי, החליף איתו מידע על “שלושת ביקוריו" במצרים (מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת כיפור). “שלוש פעמים ניסיתי לתפוס אותך", התוודה אנואר סאדאת.

גם בתום הביקור דיין וגאלי נסעו יחד ללוד. השר האורח טען שהצלחתו או כישלונו של הביקור תלויים במהלכי ההמשך. הייתה רעידת אדמה והשאלה היא כיצד תנוצל לשיחות סודיות על שלום. דיין היה בדילמה. סאדאת אמר בביקור שצריך לאחוז את השור בקרניו. לעסוק במהות ולא בפרוצדורה. לכך יש למצוא את הדרך שעוד לא ברור מהי. אבל החמשיר שכתב בתום הביקור ומסר לעוזרו מביא אופוריה רגעית של איש מעונן בדרך כלל:

“רוח גדולה באה פתאום
וכעת צלצלו פעמוני השלום
הנשיא סאדאת
בארץ נחת
ה-היה זה או חלמנו חלום".

רובינשטיין אהב את השורות וביקש ממחברן שיקדיש לו אותן: “לאלי במתנה - שונא מתנות וכו'", כתב לו השר.

“איני רוצה לומר אובססיה", מדגיש אליקים רובינשטיין, “אבל אחרי ביקור סאדאת היה דיין במאמץ אדיר לנצל את ההזדמנות". התגלתה מחלוקת בינו לעזר ויצמן. שר הביטחון סבר שניתן לגמור עם המצרים בלי האמריקאים. דיין האמין שנוכחותם חיונית. שלסאדאת יהיה קל יותר לוותר ל"ידידי ג'ימי קרטר" מאשר לאויבו מאתמול מנחם בגין.

הדיפלומטיה דילגה לוועידת קהיר, לביקור הגומלין של בגין באיסמעיליה, לוועדה מדינית קצרה בירושלים, לוועידה בטירת לידס וניסתה לשווא לנווט במציאות גחמנית. “מטוטלת הנעה בגבהים של כמעט אופוריה למעמקים של אכזבה קודרת", תיאר רובינשטיין ב"מעריב" של 25.9.88.

ואז בא קמפ דיוויד.
“מאורע דרמטי שאין שני לו בתולדות הדיפלומטיה בדור האחרון", כינה רובינשטיין את המפגש שעל הפרק. לקראתו פתחה ירושלים בהכנות תזזיתיות. דיין שהיה קרוב לערביי ישראל והשטחים פצח בסדרת שיחות ארוכה עם נציגיהם כדי לרדת לעומק תחושותיהם. בקמפ דיוויד יאמר לסאדאת שהוא רואה את עצמו כמעט כבעל מנטליות דומה לשלהם.

מחנה הנופש במרילנד שמספק לנשיאי ארצות הברית אוויר הרים צלול בקיץ ופסגות מושלגות בחורף, אירח משא ומתן מהקשים שידעה ישראל. זה היה הימור לא ייאמן של הנשיא קרטר, שגייס את נשמתו למען השלום. כשהוא מצויד בבלוק דפים צהוב, ישב בדיונים, עבר אישית על הטקסטים ורשם הערות.

גם מי שמבקרים את קרטר על התבטאויותיו כלפי ישראל לאורך השנים, ורובינשטיין ביניהם, אינם יכולים ליטול ממנו את הקרדיט על קמפ דיוויד. ה"גדוילים", כלשונו של רובינשטיין, באים בדרך כלל לגהץ הסכם שכבר מוכן. פה, באכסנייה אחת, התייצבו שלושה מנהיגים - קרטר, סאדאת ובגין - למה שיהיו 13 ימי התכתשות, בלי לדעת כמה זמן זה ייקח ואיך זה ייגמר. “לו נשאלתי בראשית הוועידה אם אני מאמין שנצא ממנה בהסכם כפי שאירע, הייתי רואה בכך תחזית מוזרה", מספר רובינשטיין.

חמשת הימים הראשונים היו בבחינת ישחקו הנערים לפנינו. בגין, דמוקרט בנשמתו, נתן לכל אחד במשלחת לומר את דעתו. דיין טען שיש להיות יצירתיים, לחתור אל האופק, לחפש פתרונות. ואז לקחו האמריקאים את כולם לשדה הקרב בגטיסברג (אתר אחד הקרבות המכריעים במלחמת האזרחים האמריקאית שבו נשא לינקולן את נאומו המפורסם ביותר - מ"ח). בשובם נפתחו דיוני יום ולילה אצל האמריקאים.

בשיחות נרקמה חיבה ידועה בין סאדאת לוויצמן. “התרומה של שר הביטחון", מסביר רובינשטיין, “הייתה בעניין האווירה והחום שהזריק ליחסים. התרומה של דיין הייתה בטקסטים ובייעוץ צמוד לבגין בכל השקלא וטריא".

האם החיבה בין סאדאת לוויצמן אפיינה גם את יחסיו עם דיין?
“פחות. דיין לא היה איש של סמול טוק, וסאדאת תפס אותו כאיש אשר ניצח את המצרים שלוש פעמים".

כשביקר סאדאת בירושלים, נטה דיין לחשוב שנוצרה כימיה ביניהם. אבל למעשה לא נולדה קרבה אף שדיין רצה בה. בקמפ דיוויד התרחשה אחת משתי שיחות “טאט א טאט" ביניהם. זה קרה בעיצומם של ימי השפל, כשרבים במשלחת הישראלית חששו שאפסו הסיכויים. ימים ניסו להפגיש בין סאדאת לדיין אך לשווא. עד שבבוקר ה־14 בספטמבר 1978 צלצלו לרובינשטיין בנפרד ראש לשכתו של נשיא מצרים וחסן תוהמי, מכרו הוותיק של דיין. שניהם הזמינו את שר החוץ לשוחח אחר הצהריים ביחידות עם הנשיא.

“זאת הייתה שיחה מאכזבת", אמר רובינשטיין בהרצאה במרכז דיין המובאת בספרו “דרכי שלום". במהלכה עלה עניין היישובים בסיני. דיין סיפר לנשיא את תולדות המחשבה הביטחונית של ישראל שהביאה להקמת היישובים, מחשבה שיסודה עוד בימי הפדאיון. “סאדאת", סיפר דיין לעוזרו, “דומה שאפילו לא זכר במה מדובר".

בגין, באותה עת, תפס שפינוי היישובים הוא אחת הסוגיות העיקריות על סדר היום, שסאדאת הולך על “אף שעל", שהוא כמה להחזיר אליו אדמתו כולה. ייתכן שגם זכר ביקור הגומלין שלו באיסמעיליה גיבש בלבו של בגין את ההבנה הזאת. מהשדה שבו נחת מסוקו ועד למקום האירוח התנוססו תמונות של סאדאת עם הכתובת: “גיבור הצליחה". שום אזכור לכך שלאחריה נהדף לקילומטר ה־101 מקהיר.

עתה, כשפינוי היישובים עמד על הפרק, געשה רוחו של ראש הממשלה. לא רק שהתחייב לעבור לנאות סיני בצאתו לגמלאות, בקמפ דיוויד אף לא מצא שותפים אידיאולוגיים למועקתו. הנה סיפור שמבטא בדידות רעיונית: לאחר הארוחה בערב שבת השני במחנה, ביקש לשיר שירי מחתרת אך כמעט לא מצא עם מי.

לא דיין, לא ויצמן, לא אהרן ברק (היועץ המשפטי לממשלה שמילא בקמפ דיוויד תפקיד בולט בימים האחרונים), לא מאיר רוזן (היועץ המשפטי של משרד החוץ), לא אלוף אברשה טמיר (ראש היחידה לביטחון לאומי), לא אליקים רובינשטיין, שאפילו לא נולד אז. איש מהם לא היה בימי המחתרת. לצד בגין נותרו רק אשתו עליזה וחברו הנאמן יחיאל קדישאי.

משה דיין ולוי אשכול (צילום: אילן ברונר, לע''מ)משה דיין ולוי אשכול (צילום: אילן ברונר, לע''מ)

דיין, ער אולי לתסבוכת התודעתית של ראש ממשלתו, הוא שהציע כנראה לבגין להביא את ההסכם לאישור הכנסת. בגין הבין שהצעד הזה יפתור לו בעיה קשה. זה יהיה מעשה דמוקרטי, ולממשלה מובטח רוב בכל מקרה. אפילו אם כמה מחברי הליכוד יצביעו נגד, תתמוך האופוזיציה בהסכם, כפי שבאמת היה.

אבל פינוי היישובים נותר “האגוז הקשה והמר", עד הימים האחרונים של קמפ דיוויד. הפסימיות שרתה על דיין כמעט עד שהושג ההסכם. אפילו בשעת בין ערביים של היום האחרון עדיין הטיל ספק אם הסכם אכן יהיה.

במסוק הצי בדרך לטקס בבית הלבן, באווירה הלבבית העוטפת, הסכים איכשהו ש"נשמע עתה משק פעמי ההיסטוריה". אך על המדשאה הנשיאותית התברר שהפסימיות של דיין לא הכזיבה. לא כל חברי המשלחת המצרית הגיעו לבית הלבן. עוד קודם נודע כי שר החוץ כאמל ושני עוזריו התפטרו. באולם שבו עמד להתקיים הטקס התנבא בוטרוס גאלי כי הערבים יקבלו רע את ההסכם. כפי שקיבלו את יוזמת סאדאת.

אבל הכל בסוף הסתדר ולמחרת, ברגע נדיר שהסגיר המיית לב, אמר דיין לרובינשטיין: “מצב רוחי נרגש. אני עוסק 30 שנה בעניין יחסי ישראל־ערב והדברים שלהם קיוויתי הוסדרו רובם בהסכם. לא נהיה זרים בארץ ישראל, נוכחות צה"ל מובטחת גם אם טרם הוסדר עניין ההתנחלויות במלואו".

אבל רובינשטיין רצה לדעת יותר. באחת משיחותיו עם דיין שאל מה הנושא המרכזי בחייו. “תקומת ישראל בארצו", השיב האיש שנולד שנתיים לפני הצהרת בלפור בדגניה הנאבקת בשכנים עוינים.

אליקים רובינשטיין ומשה דיין בקמפ דיויד (צילום: משה מילנר, לע''מ)אליקים רובינשטיין ומשה דיין בקמפ דיויד (צילום: משה מילנר, לע''מ)

מופנמותו הידועה של דיין לא מנעה ממנו לראות את ראש לשכתו. להבחין בעבודתו המפרכת. רובינשטיין גר אז ברמת גן. השכם בבוקר היה עולה לירושלים לסגור 13 שעות במשרד. יום אחד ביקש השר ממנהל המשק, אהרן שמש, להביא למשרד מיטה מתקפלת. המיטה הוצבה בארכיון של לשכת השר לטובת סיאסטה של רובינשטיין. “כמעט לא השתמשתי בה, אבל הרעיון מצא חן בעיניי".

לרגל אחד הסבבים שאחרי קמפ דיוויד שהו בוושינגטון בערב יום הכיפורים. דיין הגיע לבית הכנסת ל"כל נדרי", והרב כיבד אותו בפתיחת ארון הקודש. מכיוון שנעל נעלי עור, עלה בגרביים כדי לכבד את המעמד ואת עוזרו. כשיצאו, אמר שאין זה נאה שיחזור למלון במכוניתו והלך כברת דרך לא קצרה תוך סבל פיזי ניכר. את חיבתו הביע גם בכתובים. במטוס שהחזיר אותם פעם מביקור באינדיאנפוליס, כתב לרובינשטיין חמשיר מיוחד:

“עלם היה ושמו אליקים
בקיא בתורה ושופע פסוקים
את האוקיינוס חצה
באל על במרוצה
לחון את אדמת אלוקים".

בכל מוצ"ש נהג לטלפן לרובינשטיין לא לפני שווידא שיצאה השבת: “ראיתי שלושה כוכבים וצלצלתי", נהג לומר לו בראשית השיחה.

בנאום הפרידה שלך מבית המשפט העליון אמרת שאימצת את דרך האמצע. האם ההשתוקקות לפשרה חיברה בינך לדיין?
“אני לא יכול להשתוות לדיין. לדעתי, הוא אהב שאני מתווכח איתו. כמובן לא ברבים. גם לא הייתי מתווכח איתו ורץ לספר לחבר'ה, כלומר לתקשורת. זה היה תמיד בשלוש עיניים".

תן לי דוגמה לאיזה ויכוח?
“אין לי כרגע אבל היו המון. דברים פרסונליים, מינויים, ניסוחים".

ביוני 1979 התגלה סרטן המעי הגס בגופו של דיין. הוא עבר ניתוח קשה, אך ממיטת אשפוזו, כשרובינשטיין לצדו, המשיך לעבוד. טיפל באינטנסיביות בנושאי סיני, בבעיות שאחרי ההסכם עם מצרים.

ראית אותו פעמים רבות במכאובו. איך התמודד?
“מבחינה זאת היה פנומן. היה איש ידוע חולי שמעולם לא התלונן. גם הלב, גם הראייה בעין נחלשה והלכה ומצוקה הייתה בארובת העין החסרה. במלון היה מסיר את הרטייה וקורא בלעדיה. זה היה מראה מאוד קשה".

באוקטובר אותה שנה, לאחר מחלוקת עם בגין, כשהבין כי לא יוכל להמשיך להשפיע במשא ומתן על האוטונומיה, התפטר ממשרד החוץ. “כשלעצמי סברתי אז כי לא היה הכרח במצב שנוצר", כתב רובינשטיין. אבל האוטונומיה המשיכה להעסיק את דיין מחוץ לממשלה.

שיחתו האחרונה עם רובינשטיין הייתה במוצאי שבת, 10.10.81. ארבעה ימים לאחר רצח סאדאת הייתה המציאות מעורפלת. כעבור חצי שנה עמדה ישראל לפנות את סיני, ודיין - בקול שדעך והלך - שחרר מחשבות נוגות. נוכח זהות המתנקשים בסאדאת חשש מחומייניזציה חלקית של מצרים. הוא סבר שיש לערב יותר את האמריקאים ביישום הסכם השלום. אולי אפילו לשקול לדרוש מהם לאייש את שדות התעופה שתפנה ישראל. יש להקפיד הקפדה יתרה, כך האמין, שיהא זה שלום של ממש, שהתחייבויות הנורמליזציה ימולאו במלואן. “גם ככלות כוחותיו, סמוך להסתלקותו לעולם שכולו טוב, הייתה דמות השלום לעתיד בראש מעייניו".

להלווייתו של דיין באה משלחת מצרית בראשות ד"ר בוטרוס גאלי, המצרי הראשון שעמו נפגש דיין בביקורו של סאדאת. כמה ימים לפני מותו, ביקש מרובינשטיין שישלח לו את ספרו של דיין “הלנצח תאכל חרב".

הוא חסר לך?
“תראה, הוא תרם הרבה מאוד למדינת ישראל".

אישית, אני מתכוון.
“אישית הוא נהג בי יפה מאוד. אולי פעם או פעמיים בסך הכל כעסתי עליו. אני כשלעצמי מאוד כיבדתי את המנהיגים שעבדתי איתם והוא ביניהם".

איך הרגשת עם זה שלעתים כינו אותך: “העילוי של משה דיין"?
“אוי באמת, כמה פעמים אמר את זה. אבל אדם צריך לדעת את מקומו".

אתה חייב לו את הקריירה שלך?
“יש בי הכרת הטוב לדיין. אני לא אוהב את המילה קריירה, אני מעדיף ‘שירות ציבורי'. אבל את ההתחלה בוודאי שאני חייב לו. הוא פתח לי את הדלת ושיתף אותי בחוויות חיים".

כאדם דתי, מה דעתך על חיי הניאוף של דיין?
“אתה שואל אותי שאלות, באמת (מחייך במבוכה)... אגב, בתקופה שעבדתי איתו היה, לדעתי, נאמן וקשור עם רחל. אני משאיר לעצמי את יחסיו לפני תקופתי. ומה שיש ברבים - יש ברבים. שמחתי שהייתי בתקופה שלא היו דברים כאלה, וגם לא היו העתיקות, למשל".

זאת הייתה השאלה הבאה שלי.
“זאת הייתה תקופה עם יותר סובלנות לדברים כאלה. אגב, דיברתי איתו בנושא ואמרתי לו מה שאמרתי. הוא ענה שיש לו הבנה עם פרופ' אברהם בירן, ראש אגף העתיקות, שהם באים ומה שהם חושבים שצריך לקחת הם לוקחים. אפילו אם קנה את זה. להגיד שהעניין היה מקבל ציון של שמירת החוק? לא".

היום היו מגישים כתב אישום על כזה דבר.
“או שהוא לא היה עושה".

לו היה עושה.
“כן, אבל זאת תקופה אחרת ועולם אחר. ‘תחשוב מה שאתה רוצה', אמר לי, זה נושא שמטבע הדברים הייתה לי עליו ביקורת".

אבל אם מניחים על כף המאזניים את העניינים האלה לעומת התרומה של דיין - עוד לפני קום המדינה - כולל הסוגיה של מצרים, אין לרובינשטיין ספק איזו כף תכריע. ההוכחה לכך פרושה על פני הארץ. למרות הביקורת הקשה, דיין נחרת בלב הציבור. רחובות גדולים מאוד על שמו בירושלים, בתל אביב, בראשון לציון, בחולון ועוד. מחנה צבאי נושא את שמו, ואפילו הילדים זוכרים את שמו. מעבר לאלה יש בפיו עוד הוכחה.

יצחק שמיר, שהחליף את דיין במשרד החוץ, לא ממש אהב אותו. פעם אמר רובינשטיין לבוס החדש שהסתייג מקמפ דיוויד ונמנע בהצבעה בכנסת: “בוא נקרא את הטקסט של הסכם קמפ דיוויד ואגיד לך למה כדאי לשים לב". כל ערב בסוף יום העבודה ישבו שעתיים־שלוש במשך שבועיים. ככל שהעמיק בתהליך, כך כיבד שמיר יותר ויותר את קודמו. כשחנכו רחוב על שמו בהרצליה ושמיר כבר היה ראש ממשלה, נענה מיד להתייצב בטקס ונשא בו נאום יפה.

מכל המסע שלך עם דיין איזו תמונה תיקח איתך?
“לא אשכח את הרטט בלבי כשנפתחה דלת מטוסו של סאדאת ונשיא ישראל וראש ממשלתה קיבלו אותו. אם יש משק כנפי היסטוריה, הוא נשמע באותו לילה". 