יום אחד קיבלה רות דיין במתנה אריה. רעיית שר הביטחון דאז לא כל כך ידעה מה לעשות בשי המפנק, לכן החליטה, כמקובל עם בונבוניירות, להעביר אותו לגנדי. רחבעם זאבי, אלוף פיקוד המרכז באותם ימים, קלט את החיה אל הבסיס וחייל אותה בלא משוא פנים.

“מה הבעיה בזה?", משתוממת היום מצדה בתו, “הסמל של פיקוד מרכז הוא אריה, ואבא אהב סמלים. האריה הזה היה גם כמה ימים אצלנו בבית. אפילו ישנתי איתו בלילה והוא עשה לי פיפי במיטה. אחר כך אבא לקח אותו לפיקוד והיום אנשים אומרים, אבא קנה אריה וחי איתו באיזה עולם דמיוני".

אנשים אומרים שאבא שלך הפעיל חיילים כדי לטפל באריה.
“צריך להאכיל אותו, לא? אם אין לנו טבע, מקומו של האריה בגן חיות. מה כבר ההבדל בין גן חיות לפיקוד מרכז? מה אבא עשה רע בעצם? בשנים האחרונות כל דבר שאבא שלי עשה מתפרש רע. לאנשים יש נטייה לפטפט, לזרוק מילים, להוסיף עוד ועוד משפטים עד שהם הופכים אותו למפלצת. הם לא מבינים את המשמעות ואת המחיר שהמשפחה שלו משלמת בגלל הדיבורים האלה. פעם הייתה איזו אחווה, חיבור, ישראליות אחרת. היום אפשר להגיד על אבא שלי הכל. להטיל בו דופי. אני מרגישה צער וכאב שאנשים שוכחים את חצי הכוס המלאה ומתמקדים רק בחצי הריק. אבא שלי היה כוס מלאה".

גם אם אביך היה פעם מיתוס, התחקירים והפרסומים עליו ניפצו אותו.
“מי שהכיר את רחבעם זאבי האמיתי העריץ אותו ואת אישיותו והתנהלותו. גם היום יש כל כך הרבה אנשים שאוהבים את אבא שלי אבל אין להם אמירה או השפעה, ובגלל הגיל הם גם הולכים ונעלמים. אני מרגישה שבשנים האחרונות יש כפיות טובה מצד הציבור. אבא ידע לשמור על המדינה ויהי מה, אבל המדינה לא יודעת לשמור עליו בחזרה".

רחבעם זאבי (צילום: פריץ כהן, לע''מ)רחבעם זאבי (צילום: פריץ כהן, לע''מ)


אולי כי גם המדינה השתנתה?
“מי שמדבר היום נגד אבא שלי הוא מי שהתנגד לו לכל אורך הדרך. השמאל אף פעם לא אהב אותו. השמאל נלחם בו, והוא נלחם בשמאל בחזרה יותר חזק. עכשיו כולם מנצלים את ההזדמנות ורוקדים על הדם, אבל אי אפשר לבחון היום את המנטליות ואת הנורמות שהיו נהוגות לפני 60 שנה. זה לא הוגן. אי אפשר לקחת מאדם את המיץ והפרי והטוב שבו כשצריכים אותו, וכשפתאום לא נוח, לשכוח לו הכל".

איזה גנדי את חווית?
“אני חוויתי שני גנדי", עכשיו היא דומעת, “האחד הגון, ערכי, חבר בלי תנאים ולנצח נצחים, מוכשר בטירוף, אוהב אדם ואוהב חיים. והשני זה גנדי אחר שהיה כחומר בידי מתנגדיו".

20 שנה חלפו מאז רצח האלוף (במיל') רחבעם זאבי, שר התיירות דאז ונושא דגל הטרנספר בשיח הציבורי, וגם השנה הודיעו שרים וחברי כנסת רבים שיחרימו את טקס יום האבל הלאומי לזכרו. זהו אינו צעד חריג. מאז הפרסומים החמורים על אודותיו, נוהגות מפלגות רבות בכנסת להיעדר מהדיון המיוחד המציין את היום שבו נרצח.

זה לא הפריע לבני המשפחה, ובתוכם מצדה בתו, להגיע לכנסת בהרכב נרחב ולהתמודד עם היחס הטעון. “הייתי בדיסוננס בין חיבוק ממלכתי לצביעות ממלכתית", מאשימה מצדה. “ראש הממשלה בנט החמיא לאבי ותיאר את פועלו החשוב למען ביטחון המדינה והרגשתי ממנו חמלה וחום כלפי בני המשפחה. גם נתניהו ריגש מאוד בדבריו וגם הנאום של סמוטריץ' היה מעניין ומרגש. חשבתי שאם סמוטריץ' היה מתרכז בעשייה ומנקה את המניירות שהוא שבוי בהן, הוא היה יכול להגדיל משמעותית את התומכים בו. אבל לצד כל אלה, הייתי צריכה להכיל גם את הצביעות, השטחיות והאינטרסים של נציגים אחרים בכובע הממלכתי".

משפחת זאבי באזכרתו של רחבעם (גנדי) (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)משפחת זאבי באזכרתו של רחבעם (גנדי) (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)


"יו"ר הכנסת מיקי לוי לא הגיע לטקס בהר הרצל. אני יודעת שהעמדה של ראש המפלגה שלו היא להחרים את האזכרה, אבל אמרתי לעצמי שלוי, כיו"ר הכנסת, מחויב יותר מכולם להחלטה ממשלתית וייצוג הכנסת בטקס. קיבלתי גם הודעה מבנו של אורי דן שמרצ והעבודה מחרימות את הישיבה המיוחדת לזכרו של אבי. ערב קודם סימסתי בקשה לאשתו של אביגדור ליברמן שינסה השנה, ברוח הממשלה החדשה המכילה והמאחדת, לדבר על לבם של המחרימים כדי שלא אחווה שוב ושוב את החרם לאבא שלי בזמן שאני ובני משפחתי מגיעים לקבל פעם בשנה חיבוק לטראומה שנכפתה עלינו. שאלתי את עצמי, אם אפשר לחבק את מנסור עבאס, אי אפשר לכבד את זכר אבי? הוא יותר אויב מזה שנחשב כאויב?".

נגד עבאס אין טענות על אונס והטרדות מיניות.
“החרם על אבא שלי גרם לשני הבנים שלי שהגיעו לאזכרה בכנסת לחוות צער וקושי. הם לא רוצים לאפשר לצביעות בכנסת לגעת בסבא שלהם שהם כל כך אהבו. אני מוצפת. כואבת. רגישה. כמה שנים אחרי רצח רבין פגשתי את דליה בתו ואמרתי לה, בטח עכשיו קצת יותר קל לך. והיא אמרה, ‘לא, להפך, ככל שעובר הזמן נהיה קשה יותר'. היום אני מבינה על מה היא דיברה, כי מאז הרצח של אבא, שום דבר לא נח ולא נרגע. האבל הולך איתי לכל מקום, בכל זמן. כלפי חוץ למדתי לחיות עם זה, אבל אני עדיין מאוד אמוציונלית. כל דיבור, כל אזכור שלו יכול להדליק אותי כמו גפרור ולזרוק אותי לימים שאחרי הרצח. וכשמשהו שקשור בו מרגש אותי, אני פורצת בבכי".

השנים האחרונות הפכו את גנדי בעיני רבים מגיבור צבאי ומנהיג פוליטי לגזען רודף ערבים ומטרידן סדרתי. בתחקיר שפורסם עליו ב"עובדה", חמש נשים שונות טענו נגדו שהטריד אותן. אחת העידה שאנס אותה בלשכתו. בתחקיר אחר נטען שטיפל בערבים ביד קשה והתעלל בגופות מחבלים. הפער החריף בין המיתוס לדברים שעלו בפרסומים על אודותיו ריסק את משפחתו לרסיסים.

רחבעם זאבי (צילום: ראובן קסטרו)רחבעם זאבי (צילום: ראובן קסטרו)


“יש בי כאב שלא מרפה על מה שעשו מדמותו, מזכרו, מפועלו וממעשיו", אומרת בתו. “זה מלווה אותי כל היום לכל מקום. וזה לא נפסק. רק לאחרונה העלו בתיאטרון הבימה הצגה, ‘ראש המועצה', על ראש מועצה ערבי ביישוב יהודי שצריך לנאום בטקס חנוכת גשר על שם אבא שלי. גיא מרוז כתב את ההצגה שבה משחק נורמן עיסא כראש העיר הערבי מול פוסטר על אבא שלי ועליו סרט שחור, כביכול תמונה ממלכתית אבל בפועל כזו שהופכת אותו לגזען".

איך הרגשת כשצפית בהצגה?
“לא ידעתי מראש מה אני הולכת לראות. יכול להיות שאנשים לא רואים את מה שאני רואה, כי חברה קנתה לי את הכרטיסים ולא דמיינה, נשמה טהורה כמוה, איך זה ישפיע עליי. באתי להצגה עם הבן שלי סייר, שוויתר בשבילה על נסיעה לסיני. ניסיתי להתנתק רגשית כדי להתמקד בתוכן אבל לא הצלחתי, כי אבא שלי ייצג את דמות הגזען האולטימטיבי ולא משנה בכמה שנינות או הומור ניסו לכסות על זה. אבא לא היה גזען. גדלתי בבית מוקף חברים ערבים, דרוזים ובדואים. אבא שלי אהב ערבים, דאג לצורכיהם, אירח אותם בביתו והתארח בביתם. כשהתחתנתי בחתונה צנועה בבית הוריי, כשרק המשפחה הגרעינית הוזמנה, היה לי ברור שאת סלאח ותאופיק זועייבי מנצרת אני חייבת להזמין כי הם היו כמו המשפחה שלי. היו כפרים שלא קיבלו סיוע הולם מהמדינה ואבא שלי דאג להם לתשתיות כמו כבישים, חשמל ומים. הוא מאוד עזר לפתרון סכסוכים בין חמולות וכאב את מצב חיילי צד"ל שהופקרו על ידי המדינה ואיבדו את זהותם. לכן הוא עזר לאיוב קרא להקים שדולה למענם. אני זוכרת שאישה ערבייה כרעה ללדת בכפר ערבי בגליל, ובגלל הגשמים דרכי הכפר הפכו לבוץ ולא הייתה אפשרות לפנות אותה לבית חולים. בעלה של היולדת שירת באחת הסיירות והיה במבצע מחוץ לבית. אי אפשר היה להשיג אותו, אבל היולדת ואמא שלה ידעו שרק טלפון אחד יציל אותם, אז הם התקשרו לאבא שלי שמיד הזניק אליהן מסוק. אני זוכרת שאבא ביקש מהן לשרוף חציר בחצר הבית כדי שהטייס יזהה את המיקום שלהן ויפנה אותן למנחת צבאי בנצרת. שם חיכה להן קומנדקר שלקח אותן לבית החולים האנגלי. יש כפר בגליל שכמחווה על רעות מתמשכת ועל העזרה שאבא שלי הושיט במקום הממשלה והרשויות, קראו לרחוב הראשי בשמו. אבא שלי אהב ערבים, כיבד אותם ודאג להם. אלפי ערבים הגיעו לכבד אותו בהלוויה ובשבעה".

אם הוא כל כך אהב ערבים, מאיפה הגיעה ההצעה לעשות להם טרנספר?
“היחס של אבא לטרוריסטים היה שונה. שם יצא הזאב שבו. עד יום מותו הוא רק חשב על איך לשמור על ביטחון האזרחים וחיילי צה"ל, שאותם הוא כינה ‘קדושים'. לכן הוא הציע שטרוריסטים שלא מעוניינים להשתלב בחברה הישראלית ולקבל את קיומנו בארץ, יקבלו אופציה לחזור למדינות שמהן באו ולחיות בתוך תרבות שמקובלת עליהם. אבי, כאוהב ערבים, לא חש עליונות עליהם, נהפוך הוא, אבל הוא היה חד־משמעי ותקיף כשהיה מדובר ברוצחים, בטרוריסטים או במורעלים. הוא זיהה שאותה קבוצה קיצונית לא מעוניינת להגיע לשום הסדר, מבחינתה שנברח מעבר לים או שנהיה בתוך הים, ולכן פעל נגדה. אבא שלי גדל בירושלים וחווה פרעות ורציחות. זה נצרב בו והוא היה חרד לקיומה של המדינה והאמין שכדי לחזק את עצמה עליה לחשוב תמיד כמה צעדים קדימה. הוא היה גדול המאמינים בהרתעה, שילוב של קצין וג'נטלמן, חרב ותנ"ך".

ג'נטלמן מתעלל בגופות?
“הוא לא התעלל בגופות. אחרי שהוא היה תופס את המחבלים הארורים והמרצחים של נשים וילדים, ואחרי שהם נהרגו, המסוק היה אוסף את הגופות, ואבא שלי ביקש שהגופה תיתלה על המסוק ותעבור מעל הכפר שממנו הגיע המחבל כדי להרתיע אחרים מלצאת לבצע פיגועים. זו לא התעללות. זו הרתעה. אם בן אדם רוצה להקריב את חייו בשביל רוצח, בבקשה. איש צבא לא יכול להרשות לעצמו להיות הומני מול מחבל עם אקדח טעון. ואבא היה איש צבא בכל הווייתו. שמעתי סיפורים מסמרי שיער על איך שהיה תופס מחבלים במארבים, בשמש, בתוך סלעים, בתוך מערות. המחבלים הרי לוחמי גרילה שגדלו בטבע, ולחיילים לא פשוט לחפש אותם במקומות המסתור. אבל אבא שלי לא ויתר. שמעתי על מרדף שניהל אחרי מחבלים סביב מערה, ואחרי שחלפו כמה ימי חיפוש וכולם כבר התייאשו, הוא החליט להפציץ את המערה ומצא שם מחבל. אני מרגישה שבמקום לבוא ולהגיד לאבא שלי תודה על כל מה שפעל והקריב למען המדינה, צריך להסביר ולדברר ולהתנצל בפני אלה שאין להם הבנה צבאית של מה שקרה בשטח".

לטענות על אונס והטרדת נשים כפי שעלה מתחקיר “עובדה" לא צריך הבנה צבאית.
“אני לא יודעת מה היה שם, אבל גם אילנה דיין לא יודעת מה היה שם. ואי אפשר לטעון על מעשים מאחורי וילון בלי פנים ובלי שם מול בן אדם בקבר. את זה אפשר לעשות לכל אדם. זאת שערורייה בעיניי. לשום משפחה לא מגיע דבר כזה".

צפית בתחקיר?
“כן, עם דמעה גדולה. הגיעה רבקה מיכאלי ששנים מספרת שהוטרדה אבל הפעם הסכימה לחשוף פרטים. ולדבריה, בבר המצווה של אחי שהתקיימה בביתו של משה דיין, אבא שלי שם את היד שלו על הכתף שלה בעמדת הגזוז. יד על הכתף בבית פרטי עם אלפי אנשים זו הטרדה מינית? ומדובר ב־60 שנה אחורה".

רבקה מיכאלי לא דיברה על כתף. היא דיברה על “ידיים זדוניות שנגעו בי והותירו צלקת שנשאתי כל חיי".
“לא הייתי שם, אבל לפני 60 שנה הנורמות היו שונות לחלוטין. כשצפיתי בתחקיר, הבנתי שמערך הכוחות הוא כמו בטרגדיה יוונית. יש את אילנה דיין והחיילים שלה עם במה וכוח ומשאבים יקרים, מול משפחה כואבת ושבורה של אלוף ושר עתיר זכויות, שהקדיש את חייו למדינה ונלחם כחייל וכמפקד, והמשפחה הזו צריכה לדבר בשם המת ולהגן עליו".

איך משפחתך התמודדה עם הגילויים?
“אמא שלי אמרה למחרת השידור שרצחו את גנדי פעמיים, פעם אחת המחבלים במלון 'הייאט' ופעם שנייה בתחקיר של 'עובדה'. התוכנית שברה את אמא שלי. מאז השידור היא ביקשה את מותה, כי אבי היה אהבת חייה, עיקר עולמה, והיא הרגישה חסרת אונים מול ההכפשות. אבל המשפחה החליטה להישאר עם החיבוק, ההערכה והתודה מאנשי הבקעה ששום אילנה לא יכולה לשכתב. שום אילנה לא יכולה להשכיח איך אבא רץ עם הלוחמים בין הסלעים והמערות ולא ישב באיזה חפ"ק אווירי כדי לקבל דיווחים. האנשים האלה לא שכחו את הכדורים ששרקו מעל ראשו ואת מיטב הלוחמים שנפלו לצדו. ולכן הם מדי חנוכה עורכים לכבודו מרוץ לפיד שמתחיל בבוקר בכותל ומסתיים בערב באנדרטה בבקעה עם אלפי חיילים ובני נוער".

האם ראוי שאדם שעלו נגדו טענות כה חמורות ישמש דוגמה ומופת לחיילים ובני נוער?
“אני לא רואה את מה שאילנה דיין רואה, ומתברר שיש לא מעט אנשים שלא רואים את מה שהיא ראתה אלא את מי שהוא היה באמת. עמותת מורג, שמנציחה את פועלו של אבי, מעניקה מדי שנה מלגות לבתי ספר, למורים ולתלמידים על עבודות בנושא ארץ ישראל ומלגות למסעות מתקופת המקרא ועד ימינו. הפרויקט הזה מחבר אלפי תלמידים לחוויה חדשה וחושף אותם לגיאוגרפיה ולארכיאולוגיה של המדינה. התלמידים מתוודעים למחקרים ויוצאים בעקבותיהם לשטח. אבא שלי תמיד עודד טיולים וחקר מקורות. הוא אמר ‘בארץ צריך לטייל יחפים כיוון שדורכים על פסוקים'".

ההנצחה של אביך עולה למדינה מיליונים רבים מדי שנה. ראוי שישקיעו סכומים כה רבים בהנצחת אדם שפרשיות פסולות נקשרו בשמו?
“אנחנו לא משתמשים בכספי ההנצחה כדי להנציח אותו. אנחנו רוצים דרך ההנצחה שלו לחבר תלמידים לאהבת הארץ ולידיעת ההיסטוריה שלה. כל מי שמשתתף בטיולים עושה עוד צעד בכיוון הזה".

מצדה ורחבעם זאבי בשנת 1998 (צילום: ראובן קסטרו)מצדה ורחבעם זאבי בשנת 1998 (צילום: ראובן קסטרו)


קולט אביטל טענה בשבוע שעבר בראיון לעיתון “הארץ" ששמעון פרס ז"ל הטריד אותה מינית. את מרגישה הזדהות עם משפחתו?
"המשפחה של פרס נקלעה למצב שהיא צריכה לעכל את אמירותיה של קולט ולהתעשת. ההלם שכנראה נוחת עליה מקפיא ומשתק. ככה גם אני הרגשתי אחרי התחקיר של אילנה דיין. הרגשתי כמו אילמת שרוצה לצרוח. הייתי משותקת וכואבת ולא יכולתי לאסוף את עצמי ולהתמודד עם ההאשמה החד־צדדית, שבה הבמה והאמפתיה הן אוטומטית של הצד המאשים. הרגשתי שהכדור של המתלוננת הפך למחסן נשק שיורה עד היום. לירות באדם מת זו גבורה מסוג חדש, ואין סוף לתלונה נגד אדם מת. זה מצב אבסורדי שבו צד אחד מתעורר ושופך אמירות והאשמות על אדם מת כשהוא יודע שאי אפשר להשיג תגובה ממנו".

קולט אביטל (צילום: אריאל בשור)קולט אביטל (צילום: אריאל בשור)


ולגופה של פרשת קולט ופרס?
"אני לא מבינה למה היא התעוררה דווקא עכשיו, כשהיו לה עשרות שנים להתעמת עם אדם חי. יחסי הכוחות הם בלתי אפשריים, וזו תופעה שצריכה להיפסל. הכפשת אדם מת אינה יכולה להחיות את המת כדי לפסול את התלונות. כמתלוננת את מכפישה כי את מחפשת את הצדק. אבל איפה לדעתך הצדק של המת שלא יכול להגיב מולך? החיים מלמדים שהיכן שמתקיימת המשוואה של גבר, מעמד, כוח וכסף יימצאו שם נשים, ומי שלא רוצה להימצא שם בדרך כלל הדרך לצאת היא קצרה ופשוטה. מי שהכניסה יד לאש, שלא תבכה על שנכוותה".

את מאשימה את הנשים?
"ממש לא. אי אפשר להאשים בהכללה אף צד, אבל כדאי לכל צד להבין שמעבר לנורמות התנהגות נאותות, עליו לשים גבולות ולא רגע אחרי".

את עצמך הוטרדת פעם?
“אני חושבת שלא רק פעם. ואין אישה בשנות ה־50 וה־60 שלא הוטרדה. זה היה הסגנון, זו הייתה הנורמה. איך אמרה לי מישהי? אם אישה לא הוטרדה בזמנו, היא הרגישה שהיא לא שווה".

זו אמירה איומה.
“נורא להגיד את זה, אבל אלו היו הנורמות בתקופה ההיא. אז גם אני כמו הרבה נשים הייתי חשופה להטרדות. יפה לראות איך מהפכת 'מי טו' שינתה את הנורמות ושמה את הנשים, כוחן ויכולותיהן על השולחן ולא רק בתחום ההטרדות. אם בעבר הבחירות לתפקיד בחברות היה יותר מגדרי, היום הבחירה מונעת בעיקר מכישורים, וטוב שקמה תנועת ‘מי טו פיי' שדואגת לשוויון בשכר. אני חושבת שהרבה אנשי עסקים מזהים את היכולות הנשיות בניהול כערך נוסף".

הילדות של מצדה זאבי, השלישית מבין חמשת ילדיו של גנדי, לא הייתה פשוטה או מקובלת. בדומה לילדותם של בני משפחת דיין, שבעיקר גידלו את עצמם, גם ילדי משפחת זאבי חונכו לעצמאות מופלגת. “גדלתי בבית מאתגר עם אבא דומיננטי שמצד אחד לא היה נוכח בבית באופן פיזי, אבל רוחו ודמותו היו תמיד בחדרים", מספרת מצדה. “הבית לא היה סטנדרטי וגם אבא לא היה סטנדרטי. הוא לא ליווה אותי בעסקים ולא היה משענת עבורי אבל תמיד ידעתי שהוא קיים כי הייתה לו נוכחות מאוד חזקה וברורה וגם הדרישות שלו מאיתנו היו מאוד ברורות".

יעל ורחבעם זאבי (צילום: גרי אברמוביץ)יעל ורחבעם זאבי (צילום: גרי אברמוביץ)


"בשבתות הוא נהג לקחת אותנו לטיולים ולפגישות עם חברים, חלקם ערבים ודרוזים או בדואים. הוא היה מאוד פטריוט ולכן בבית שמענו בעיקר מוזיקה עברית ולהקות צה"ל. אבא גם אהב לשמוע את מקהלת הצבא האדום, אבל חוץ מהם לא היה מומלץ לשמוע בנוכחותו מוזיקה לועזית. כשגדלנו, פגשנו בבית מגוון של אנשים מהצבא, מהתיאטרון, מעולם העסקים ומעולמות המוזיקה. הייתה באבא אהבת אדם והוא התחבר לכל אחד מהם בגובה העיניים. תקופות שונות בחייו הוציאו ממנו גוונים שונים, אבל הוא תמיד נשאר נאמן לעצמו ולסגנונו".

בראיונות איתו ובכתבות רבות על אודותיו תיארו את הסגנון שלו ככוחני.
“היה פער מאוד גדול בין התדמית שנוצרה לו לבין האדם שהיה באמת. אני מבינה את חלקו לתרומה למצב הזה, כי הוא היה מופנם ורציני בראיונות, מאוד דעתן ושידר כוחניות, תוסיפי לזה את הדוגריות המפורסמת שלו שנאמרה מתוך יושרה אבל לא כל אחד יכול היה לעכל אותה. תוכו היה כברו, ואף אדם לא אוהב את האמת בפנים. הוא היה יותר מדינאי ופחות פוליטיקאי. אני זוכרת את הטעות הטקטית שלו כשסגר את פיקוד מרכז לעיתונאים, כי צנזורה הייתה עבורו פקטור ממדרגה ראשונה. אולי לכן התקשורת אהבה לשנוא אותו ובנתה לו תדמית שהתקבעה אצל מי שלא הכיר אותו. אבל ככל שהוא התבגר, דווקא ראיתי איזו התרככות אצלו ועיגול פינות מסוימות".

עיגול פינות?
“הוא היה יותר מכיל. למשל עד שהתבגר, הוא היה תמיד חוזר הביתה ועולה לספרייה. אבל סמוך למוות שלו, כשישבנו בחג הסוכות בגינה, הוא חזר הביתה ובמקום לעלות לספרייה הוא יצא לגינה וישב איתנו. יכול להיות שבכל בית אחר זה טריוויאלי, אבל סדר העדיפויות שלו היה תמיד המטרות והמטלות, ופתאום זה השתנה. פתאום הוא הרשה לעצמו לעשות הפסקות, לקחת אתנחתה לטובת המשפחה והילדים והנכדים. תמיד ידענו שהמדינה קודמת למשפחה ושיש לו עיסוקים ומטלות עד מעל הראש, אבל בשבועות האחרונים לחייו הוא היה קורא לנו ומבקש שנגיע עם הילדים והנכדים וישב איתנו. אני חושבת שהנשמה שלו הרגישה ורצתה להיפרד".

זאבי נרצח בידי מתנקשים באוקטובר 2001. יום לפני הרצח הודיע על התפטרותו מהממשלה ביחד עם השר אביגדור ליברמן בשל יציאת צה"ל משכונת אבו סנינה וחארת א־שייח' המשקיפות על היישוב היהודי בחברון, אך ההתפטרות טרם נכנסה לתוקף בעת שנרצח, ועל כן נחשב והונצח כשר בממשלה בעת מותו. שלושה מחבלים מהחזית העממית ארבו לו בפתח חדרו שבמלון 'הייאט' בירושלים. זאבי שהה אז במלון ללא מאבטחים, משום שהתנגד לאבטחה חרף האירועים וההתרעות לפעולות טרור. בשעות הבוקר עלה מחדר האוכל לחדרו במלון לבדו. הוא היה אמור להתראיין לתוכנית חדשות הבוקר של גלי צה"ל, כששלושת המתנקשים ירו בראשו שלושה כדורים מטווח קצר. כעבור דקות אחדות מצאה אותו אשתו יעל כשהוא מתבוסס בדמו. הניסיונות להציל את חייו לא צלחו, והרופאים בבית החולים הדסה קבעו את מותו.

את הטלפון שבישר על ההתנקשות בחייו קיבלה מצדה כשהייתה בארצות הברית. “לא הבנתי מי מתקשר אליי לפני שבע בבוקר", היא משחזרת היום. “בני הקטן הרים את השפופרת ואמר שאישה אחת בוכה בטלפון. לקחתי את הטלפון ואמא אמרה לי בקול חנוק ‘ירו בו'. אבא נרצח ביום ההולדת של אמא שלי. באותו שבוע הייתה צריכה להתקיים חגיגת יום הולדת גדולה לכבודה שהפכה להלוויה. אני זוכרת שזו הייתה טראומה גדולה ושבהלוויה הייתי בסוג של הלם. הלכתי כמו בובה על חוט שמזיזים ממקום למקום, אבל בלילה, כשכולם שכבו לישון, התפרקתי".

למה אביך סירב לאבטחה?
“הוא לא סירב לאבטחה, הוא לא רצה להיות מאובטח כשהאזרחים חשופים. הוא היה נזעק בכל פעם כשנסע ליישובי עוטף עזה לחזק את התושבים ואמהות עם מכוניות מלאות ילדים מלפניו ומאחוריו לא זכו לאבטחה מהמדינה. המאבטחים בכלל לא ידעו שאבא שלי מתאכסן במלון ולא משנה מה הוא רצה או לא רצה, הם היו צריכים לדעת איפה הוא ולהגן עליו, כי שרים חייבים לקבל אבטחה על פי חוק, ולא משנה אם הם רוצים בה או לא רוצים אותה".

אבל אם הוא מסרב, מה הם צריכים לעשות?
“אז צריך להרים דגל, להתריע, אבל במקום זה היה מאוד נוח להפיל את המחדל על אבא שלי. התדמית שלו הייתה של אדם שלא מפחד מאף אחד ולכן היה מאוד קל להדביק לו אמירות של סירוב לאבטחה. השב"כ גם יצא בהצהרה שהוא בדק את עצמו בעקבות הרצח ושהוא הגיע למסקנה שהוא פעל בהתאם ושהאשמה היא באבא שלי, אבל גוף לא יכול לבדוק את עצמו. כשהאמירות התחזקו, הצעתי לאמא שלי ללכת לוועדת החוץ והביטחון ולבקש לבדוק באופן מהימן ומקצועי את ההאשמות על אבא לעומת ההתנהלות של השב"כ.

“הוקמה ועדה בראשות דוד מגן שהתכנסה ונפגשה עם כל הגורמים המעורבים, והמסקנות שלה היו, בין השאר, שנמצאו ליקויים בטיפול היחידה לאבטחת אישים מול דפוס השהייה הקבוע של אבא בבית המלון, ושהשב"כ לא פירש נכון את תמונת המודיעין על בסיס החומרים שעמדו לרשותו". עם זאת, ועדת המשנה שחקרה את הרצח ציינה במסקנותיה כי היחידה נתקלה בקושי לאבטח את השר זאבי עקב אי־מילוי הנחיותיה.

מיד לאחר השבעה הזמינה מצדה את האם יעל להתגורר בביתה עם הילדים והנכדים כדי להתחזק ולהתאושש מהאסון. “היא נגמרה מהרצח", דומעת מצדה. “פחדנו שהיא לא תרצה לחיות. היא הייתה פייטרית, והזיכרונות והנכדים נתנו לה כוח ואנרגיות להמשיך לחיות, אבל בחדרי חדרים היא אמרה לי, אני מחזיקה מעמד אבל איבדתי את טעם החיים. היא ויתרה. מאישה שהייתה מאוד פעילה, שיצאה לאירועים ולבילויים, היא התכנסה לתוך עצמה והסתגרה בבית. היא נפטרה 16 שנה אחר כך, בשבוע של האזכרה למותו".

מאז מצדה מתגעגעת לשניהם. “חבל לי שהם לא רואים את הבנים והנכדים גדלים", היא אומרת, “אבא מאוד אהב ילדים קטנים, ולמרות שהוא לא היה הרבה בבית, היה בו משהו מאוד משפחתי ושבטי".

אביך דגל באידיאולוגיה ימנית נִצית. לו היה חי, מה היה אומר היום על נתניהו?
“אני חושבת שהוא היה נקרע בין החברות שלו לביבי לבין דברים שנאמרים ומוצגים על ידי התקשורת על המעשים שלו ושל משפחתו".

ומה את חושבת על הליכוד וממשלת השינוי?
“ממשלת הליכוד כבר לא תפקדה תקופה ארוכה, כך שמבחינתי, כל ממשלה שקמה מביאה איזו תקווה ומתקבלת בברכה, בפרט ממשלה שמייצגת את כולם. אבל לאחרונה אני מתחילה לשמוע חריקות בכמה נושאים משמעותיים, גם בבריאות, גם בתחבורה, גם בביטחון הפנים ותפקוד המשטרה. אני מאחלת לבנט שיידע להגיב בזמן ולהיות מנהיג כריזמטי כמו שראש ממשלה צריך להיות ולהצליח להיכנס לנעליים הגדולות. עד עכשיו הוא עדיין לא הצליח להיכנס לתוכן".

למי הצבעת בבחירות האחרונות?
“לגדעון סער. אני אוהבת אנשים ערכיים עם יושרה וקבלות של עשייה".

היא בעשור השביעי לחייה, אם לסוף (40) ולסייר (25) וסבתא לשלושה נכדים. כמצופה ממעצבת אופנה, הלוק שלה צעיר ומעודכן, והיא מתגוררת בבית מפואר ומסחרר, שפריטי אומנות גודשים אותו לצד שלל אוספים מקוריים. בעבר הייתה נשואה לבני קלטר, אבי בנה הבכור, וניהלה מערכת יחסים משמעותית עם אדוארד לינדבאום, אבי בנה השני.

מגיל צעיר ניהלה עסקי אופנה מחנות הבגדים המשגשגת שלה בכיכר המדינה. נדמה שהקורונה לא פגעה בה, כי גם היום היא ממשיכה להלביש את נשות ישראל האמידות. “אסתטיקה תמיד הייתה השפה שלי, הכישרון שלי, המשיכה שלי", היא מחייכת. “לא ברור איך יצאה להוריי ילדה שמשוגעת על יופי ועיצוב. בילדותי הייתי נוסעת בארבעה אוטובוסים לשוק הפשפשים כדי לקנות פריטים עם נשמה שאנשים זרקו".

"היה לי אוסף מזוודות מעור עם ריח נפטלין ומדבקות יעדים, אוסף סיכות וינטג' מקריסטלים וכובעים עם נוצות. החדר שלי היה עמוס באוספים, ובהתחלה המשפחה לא ידעה איך לאכול אותי. אבל לא פעם כשהיה מישהו מגיע לפגישה עם אבא, הוא היה עובר איתו בחדר שלי בדרך לספרייה ומראה לו את האוספים של ‘הבת המשוגעת' שלו, ספק בצחוק ספק ברצינות. אני חושבת שהחיידק בעצם בא ממנו, כי גם הוא כמוני היה אספן כפייתי".

את החנות שלה פתחה כשהייתה בחודש השביעי להריונה. “שמתי עליי מעיל ענק, כי אחרת לא היו נותנים לי לעלות למטוס, וטסתי לפריז ולמילנו", היא משחזרת. “הבאתי משם את מיטב המעצבים. בתשוקה ובחוצפה ישראלית דפקתי על דלתות שלא נפתחות אלא בתיאום מראש. הבאתי את מוסקינו, שסיפר לי שאת רזי המקצוע למד מאישה יהודייה שטיפחה אותו, והבאתי את המעצבים קוואלי, פרטי, למפיקה, מוגלר ויאמאמוטו לישראל".

"בתקופה שבה התחלתי לעבוד בכיכר המדינה, רחוב האופנה הארצי היה דיזנגוף. כיכבו בו סמרטוטים מהודו עם ריח שאי אפשר היה להסיר בכביסה, ולכן כשהחנות שלי נפתחה, היא נהפכה בן לילה להצלחה. אבל זה לא היה פשוט. נאלצתי להתמודד עם מאות אחוזי מס ועם שערי מטבע חוץ שעלו במהירות מטורפת. לפעמים מכרתי בגדים במחיר עלות רק כי רציתי שיהיו לי את העיצובים המעודכנים ביותר".

"באותם ימים ליווי'ס שלטה בלעדית בשוק הג'ינסים. אז זיהיתי חברה בתחילת דרכה בשם ריפליי שלא הסכימה לעבוד עם ישראל בגלל הזמנות שלא כובדו ומוסר תשלומים בעייתי. אבל אני התעקשתי ונסעתי למשרדי החברה בכפר קטן וקסום בצפון איטליה. נפגשתי עם קלאודיו בוציול, בעל החברה שהיה גם המעצב הראשי, ובסיום הפגישה הוא הזמין אותי למחסנים שלו. אני זוכרת שעליתי על סולמות בגבהים מטורפים, פתחתי קרטונים והתחלתי לזרוק מלמעלה אל הרצפה פריטי קולקציה בלעדיים שהוא בכלל לא הסכים למכור עד שמצאתי אותם. ממרומי הסולם צעקתי אליו שאני פותחת חנות בלעדית למותג שלו. וכך באמת היה. פתחתי בישראל את חנות ריפליי הראשונה כשהחברה עשתה את צעדיה הראשונים ועוד לפני שהבעלים בעצמו פתח חנות דומה באיטליה. הפכתי את ריפליי בארץ למוצר הכי נחשק, בלי אינטרנט, בלי פרסום ועם הרבה תשוקה ומוסר עבודה".

אבל ב־2005 בעל החברה מת מדום לב, המותג עבר לבעלות אחרת, וזאבי מצאה את עצמה נלחמת על זכויותיה בו בתביעות משפטיות שנמשכו שנים. “זו הייתה מכה מאוד קשה", היא אומרת בגילוי לב. “המקרה עם ריפליי גרם לי להחליט שלא אעבוד יותר בשביל חברה או מותג אלא אעצב לעצמי במקום לאחרים. מאז אני ממשיכה את הצייד בעולם אחרי עיצובים מרגשים ופריטים שעושים את ההבדל במלתחה. אני מחפשת פריטים על־זמניים עם חותם אישי".

כיום יש בחנות שלה בגדים לאירועים, לעסקים ולפנאי, נרות ובשמים, תכשיטים, תיקים ואפילו עיצובים לבית. “בקורונה לא נחתי לרגע", היא אומרת. “עיצבתי את החורף הבא, ובמקביל החלטתי שאני משחררת קרטונים שהצטברו. עברתי על ניירת ששכבה אצלי במשך שנים, ותוך כדי ניקיון נתקלתי במעטפה סגורה שנשלחה אליי לפני עשר שנים. כשפתחתי אותה מצאתי הזמנה לבריתה של ילדה שאמה שלה החליטה לקרוא לה כשמי בגלל שהיא מאוד העריכה את אבא שלי. חיפשתי את הטלפון של האישה ששלחה את המכתב וגיליתי ילדה בת 10 מוכשרת ויפהפייה. מאז אני בקשר איתן. אפילו חגגנו יחד את ראש השנה האחרון".

היית רוצה להלביש את שרה נתניהו?
“אני חושבת ששרה עשתה מהפך אופנתי מאוד מרשים. יש לה אנשי מקצוע מאוד רציניים".

ואת אשתו של בנט?
“יש לה נתונים מדהימים, אבל לא נראה לי שיש לה איזו אג'נדה או סגנון ייחודי אופנתי עם אמירה. גם לא נראה לי שזה מעניין אותה".

מרב מיכאלי?
“אני מאוד אוהבת שחור, אבל הייתי קצת מגוונת לה אותו. יש כל מיני סוגים וצבעים בבגדים שחורים".

כבר כמה שנים שהיא לא בזוגיות. “לפעמים אני רואה תא משפחתי שלם, אבא־אמא־ילד, והלב נצבט לי מהנאה וגם מצער שלא היה לי את זה כי גידלתי את הבנים כאמא חד־הורית", היא אומרת. “אבל בסדר, אלוהים החליט לא לתת לי הכל".

את עדיין מחפשת את האחד?
“אני רוצה זוגיות, אבל מדויקת, אחרת זה לגמרי כיף לישון באלכסון".