בשבוע שעבר, בבסיס “קצביה” שברמת הגולן, ירד הדגל של פלס”ר 7 (פלוגת סיור של חטיבה 7) של חיל השריון, מה שבישר על פירוק היחידה, שמאחוריה היסטוריה בת 73 שנים המהווה חלק בלתי נפרד מהמורשת הצה”לית והישראלית. עם הפירוק, תהליך שנמשך כחצי שנה כחלק מהליך התייעלות של הצבא ועתה הגיע לסיומו, פוזרו לוחמי הפלס”ר ביחידות שונות.

פלס”ר 7 הוקמה בזמן מלחמת העצמאות בשל הצורך ביחידת סיור שתספק את צורכי המודיעין בזמן אמת של חטיבה 7 של השריון ותתפקד בדומה לסיירות בחטיבות חיל הרגלים. “התגייסתי לפלס”ר בשנת 1952”, מספר יהושע ברזילי שלאחרונה חגג את יום הולדתו ה־87 ונחשב לאחד מוותיקי הפלוגה.

“באותה תקופה חטיבה 7 כללה שלושה גדודים בלבד. בשנת 1954 הפכו את השריון לגייסות שריון, ואז הקימו כמה חטיבות ופירקו את פלס”ר 7. הקימו את הפלוגה שלנו מחדש לקראת מלחמת סיני בשנת 1956. התפקיד שלנו היה לאבטח נגד פדאיון, לעשות מארבים ותצפיות על עזה. היינו שומרים על הגבול ליד בית ג’וברין ועין גדי מפני מבריחים. בזמן המלחמה הרגשתי שזה היה חד־צדדי: כשהגענו לעזה, האויבים זרקו עלינו אורז וסוכריות כי חשבו שאנחנו המצרים, הם לא ידעו שזו ישראל בכלל. כמעט לא הייתה היתקלות רצינית בזמן המלחמה. למעשה הגענו כל כך מהר לסיני שחיל האוויר הפגיז אותנו כי לא האמין שנגיע כל כך מהר וחשב שאנחנו האויב”.

מלחמת ששת הימים ציר של פלס''ר 7 בסיני (צילום: פרטי)מלחמת ששת הימים ציר של פלס''ר 7 בסיני (צילום: פרטי)

מה אתה מרגיש עם סגירת פלס”ר 7 שאתה ממקימיה?
“אני מאמין שיפתחו את הפלוגה שוב בעוד שנה או שנתיים. בדרך כלל מדברים על הפלס”ר משנת 67’ ו־73’, אבל אני דואג לשמר את המורשת שלנו גם, דור שנות ה־50”.

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, השתתפה פלס”ר 7, תחת פיקודו של אורי אור, בין השאר בקרב רפיח שבו ניתבה את החטיבה לכיתור המצרים בדרך לניצחון המוחץ. על פעילותה זו ופעילויות נוספות קיבלה תשעה צל”שים, מספר הצל”שים הגבוה ביותר לפלוגה במלחמה אחת. “בזמן מלחמת ששת הימים הייתי אחד משלושת מפקדי הצוותים בפלס”ר, ואחרי המלחמה החלפתי את אורי אור בפיקוד עליה”, מספר סא”ל (במיל’) אלי ריקוביץ, בן מחזור 1964 ובעל עיטור מופת על פועלו בקרבות מלחמת ששת הימים.

“מה שאפיין את הפלס”ר אז היה נחישות ודבקות במטרה, יחסים חבריים הדוקים שהביאו לתוצאות טובות שלנו במלחמה. בששת הימים, בלי שזה יישמע שחצני, אנחנו הובלנו את החטיבה ממעבר הגבול באזור חאן יונס עד תעלת סואץ, עם 16 הרוגים, עם הרבה מאוד פצועים. הקרבות היו קשים, אבל לא הרפינו לרגע, היינו אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד”.

לדברי ריקוביץ, אם הפלס”ר תיפתח בעתיד, היא תיאלץ לשנות את המבנה שלה. “בזמנו, המודיעין בא מהעיניים של החיילים, והיום זה השתנה, יש מערכות הרבה יותר חכמות”, הוא אומר. “בעבר אנחנו נסענו לפני הטנקים כדי להוביל אותם, והיום יש מערכות אלקטרוניות חכמות כך שלא צריך את השיטה הזו. הרבה מהייחודיות והאפקטים של הסיירת לכאורה בטלים. היום האלקטרוניקה משחקת, וזה חבל כי תמיד האנשים בסיירת היו מיוחדים ומעולים”.

"יש עוצמות אדירות ביחידות קטנות כמו סיירת, גם מבחינת ההרכב האנושי והקרבה בין האנשים, וגם מבחינת זה שפלס"ר 7 הייתה יחידה מובילה בחטיבה", אומר אלוף (במיל') אורי אור, כאמור מפקד פלס"ר 7 בזמן מלחמת ששת הימים. "קיבלתי את הפיקוד על הפלס"ר בשנת 1966, כשבתקופה ההיא השליטה על מפות וניווט הייתה של הפלס"ר. היינו העיניים של החטיבה. בזמן מלחמת ששת הימים, הפלוגה שלנו הובילה את החטיבה בזמן קרבות רפיח, ג'יראדי ואל־עריש, שהיו הקרבות המכריעים והקשים ביותר. כל אחד בשריון ידע שאפשר לסמוך על הפלס"ר".

אור סבור כי פירוק הפלס"ר המיתולוגית הוא הכרחי: "אני חושב שבסך הכל התהליך הוא נכון, כי כיום מצפן, משקפת ומפה - שזה הציוד שהיה לנו בזמן המלחמה - הם כבר חסרי ערך, כשאתה מחזיק סלולרי שעונה על כל הדרישות האלה. עם הכלים של היום והמפץ הטכנולוגי הנוכחי, יש צורך בשינוי ובקו פעולה אחר. גם האויב הוא אחר וטכנולוגי יותר, כך שהשינוי הזה ראוי לטעמי. לפחות יש לנו את הנוסטלגיה".

אבי לוי  (צילום: פרטי)אבי לוי (צילום: פרטי)

באותו האוהל

“בדרך כלל, מה שקורה לאנשים במלחמה הראשונה שלהם, זה זעזוע שנצרב בתודעה ובזיכרון”, אומר אל”מ במיל’ תני גבע, בן מחזור גיוס 1966, שבמסגרת שירותו בפלס”ר 7 לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. “מי שהיה לידך במלחמה הראשונה ויחד איתך עזר לפנות הרוגים ופצועים ולטפל בחברים שלך, אלה האנשים שנשארים הכי קרובים. עברתי מלחמות, והמלחמה הקשה ביותר עבורי הייתה מלחמת ההתשה, כשבכל יום, אחרי שהייתי שעות רבות תחת אש, נדרשתי לקום כמו חדש ולהתכונן לפעולה נוספת. באותה מלחמה אנחנו היינו כמו ברווזים בציד שהסתובבו בחוץ בין המוצבים. היינו צריכים לעשות סיורי נוכחות ולהכניס אוכל למוצבים, להוציא חיילים הביתה ולהכניס חדשים. כל הזמן היינו תחת אש, ירו עלינו כל הזמן, ורבים מאיתנו נפגעו”.

גם גבע משוכנע שהפלס”ר עדיין הכרחית לתפקוד צה”ל. “ללא פלס”ר 7 ימשיכו להגיע לקרבות היתקלות, ולדעתי, ביום מן הימים, הרבה יותר מהר ממה שחושבים, יקימו אותה מחדש”, הוא אומר. “לא צריך להקים אותה מחדש כיחידת ניווטים או לוחמה זעירה, אלא זו צריכה להיות יחידה למודיעין קרבי כדי למנוע קרבות היתקלות”.

יונתן בר גור (צילום: פרטי)יונתן בר גור (צילום: פרטי)

“מה שקושר את האנשים בפלס”ר 7 הוא לא רק המלחמה, אלא גם התקופה שהם גרו ביחד”, אומר יונתן בר־גור, מנהל קבוצת הפייסבוק “פלס”ר 7 מחזור 66’” וממנהלי אתר המורשת של פלס”ר 7 במלחמת ששת הימים. “אין לך כיום יחידות בצבא שבהן לכל אורך הדרך - מהרגע שאתה מתגייס ליחידה ועד שאתה מסיים את השירות - אתה גר עם אותו אדם באותו אוהל. זה משהו שהיה ייחודי לפלס”ר. כשאנחנו נפגשים, מדי שנה ולפעמים יותר מכך, ההתרשמות שלי מבני המחזור שלי היא שאנחנו מדברים על הטרטורים שחווינו באימון הרבה יותר מאשר על החוויות מהמלחמה. כולם זוכרים בול את אותם הטרטורים”.

“מבחינתי פלס”ר 7 זה בית, זה משפחה, אבל בראש ובראשונה זה סמל”, אומר סא”ל (במיל’) אבי לוי, לוחם פלס”ר 7. “אי אפשר לסגור סמל כזה, סמל למשפחתיות, למקצועיות ולאחוות לוחמים. היחידה הזו, עד יומה האחרון, הייתה חוד החנית. אני בטוח שאנחנו נפתח את פלס”ר 7 שוב”.

לוי התגייס באוגוסט 1972 והשתתף כלוחם בפלס”ר 7 בקרבות עמק הבכא ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. “הייתי לוחם בצוות של מפקד הפלס”ר, אורי כרשני, שהיה לוחם, קצין ומפקד, אך בראש ובראשונה אדם משכמו ומעלה”, משחזר לוי.

“ביום הרביעי למלחמה, ב־9 באוקטובר 1973, התחולל קרב הגבורה של הסיירת. יחידות השריון של חטיבה 7 התמודדו, בשארית כוחותיהן, מול מאות הטנקים הסוריים המנסים שוב לפרוץ דרך עמק הבכא. נשלחנו בפקודתו הישירה של מפקד החטיבה אביגדור (ינוש) בן־גל להילחם בכוחות קומנדו אלו ולהשמידם. בקרב גבורה עקוב מדם של לוחמי הסיירת, שהתחולל למרגלות הר החרמונית מדרום לכפר בוקעתא, נבלמו והושמדו כוחות הקומנדו הללו, אולם המחיר היה כבד מנשוא. 24 לוחמי הסיירת נהרגו, בתוכם מפקד הסיירת, סגנו, מפקדי צוותים ולוחמים רבים נוספים. עשרות נפצעו. חלפו 48 שנים מאז אותה מלחמה פראית, נוראה וארורה, ועדיין אנחנו זוכרים כל הזמן את הפנים ואת השמות. רואים את המראות ושומעים את הקולות. ראיתי את אורי כרשני נהרג מול עיניי יחד עם עוד שני לוחמים. חטפנו שלושה טילי RPG, אחד אחרי השני. אין לי מושג איך יצאנו בחיים. פינו אותנו לתאג”ד, אבל מהר מאוד ברחתי משם וחברתי לצוות המקורי שלי כדי להמשיך במלחמה. בתוך התקופה הזו חווינו המון אירועי לחימה והיתקלויות, ואין לי מושג איך יצאנו בשלום”.

פלס”ר 7 צרובה בנשמתו של לוי עד כדי כך שגם בנו אוהד התגייס אליה בעקבות אביו. “זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי”, סיפר לוי.

אורי אור (צילום: דוד דורון)אורי אור (צילום: דוד דורון)

“סגירת מעגל מטורפת”.

“לעולם לא אשכח את 9 באוקטובר 1973, בסביבות הצהריים, ואת הסיירת, אחרי קרבות קשים עם הקומנדו הסורי”, מוסיף חברו של לוי, עופר יוזם, מלוחמי פלס”ר 7 במלחמת יום הכיפורים. “חלק מהלוחמים היו כלואים בנגמ”שים מושבתים, בתוכם הרוגים ופצועים חיים. הסיירת לא הצליחה בכוחות עצמה לחלץ את לוחמיה. אורי אור, אז מח״ט 679, שמע את קריאות החילוץ ושלח מ”פ טנקים שלו לסייע. המ״פ עמוס בן דוד הגיע לאזור הקרב וחילץ באומץ ובקור רוח את כל הלוחמים החיים והפצועים על גבי הטנק שלו. יומיים אחר כך הוא נהרג בפריצה לסוריה. אם רוצים דוגמה מוחשית לאחוות לוחמי הפלס”ר לדורותיה, היא נמצאת בסיפור הזה”.

“יש אינספור חוויות הצרובות בתודעה מאותה מלחמה”, אומר גם רון רוזנברגר, לוחם פלס”ר 7 באותה מלחמה. “נפצעתי ב־9 באוקטובר, והחוויה שמלווה אותי עד היום היא מותו של סגן אורי מור־יוסף שנהרג מכדור בראש, חצי מטר לידי בנגמ”ש. הוא היה עבורי מורה רוחני, מנטור, מפקד נערץ ואדם משמעותי. זה היה אירוע טראומטי עבורי”.

לגבי סגירת הפלוגה, רוזנברגר אומר כי יש לשמר היטב את המורשת ההיסטורית, אך להשלים עם הפירוק. “אני סומך על מי שקיבלו את ההחלטה לסגור כי אני בטוח שהשיקולים שלהם היו לטובת החטיבה”, הוא אומר. “עם זאת, דור שאין לו עבר, אין לו הווה ואין לו עתיד, ואת המורשת צריך תמיד לזכור ולהזכיר”.

אלי ריקוביץ' (צילום: אפרת עמרם)אלי ריקוביץ' (צילום: אפרת עמרם)

מורשת מפוארת

אחרי מלחמת יום הכיפורים הוחלט לפרק את פלס”ר 7 בפעם השנייה, אך בשנת 1986 היא הוקמה מחדש. בשנים מאז נלחמו לוחמיה, בין היתר, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן.

“בכל פעם שיזכירו את פלס”ר 7, משהו בתוכנו יתעורר לחיים, וכולי תקווה כי ברבות הימים פלס”ר 7 אכן תחזור לחיים”, מסכם לוי. “אנו, חברי עמותת הפלס”ר, מתחייבים להמשיך לקיים את טקסי הזיכרון השנתיים, בתיאום ובתמיכה כמובן של חטיבה 7. אנו נמשיך לזכור ולהזכיר את חללי היחידה, נמשיך להוקיר את המשפחות השכולות ולהיות עמן בקשר רצוף. נדאג שמורשת הפלס”ר תהיה תמיד חלק בלתי נפרד ממורשת חטיבה 7 המפוארת”.

גם לוחמיה הצעירים יותר של היחידה מתקשים להיפרד ממנה. “הגעתי לכאן לפני שנה, וכבר אחרי שבועיים, הבנתי שאני במקום מיוחד. מקום שמובל על ידי אחוות לוחמים, מקום שהמורשת בו מורגשת ומוחשית, והחיבור בין העבר להווה הינו אמיתי”, אמר רס”ן דניאל איתן, מפקד היחידה כיום, באירוע הפרידה ממנה. “אני רוצה להכיר תודה לכל הלוחמים, החיילים, המפקדים והנגדים שעבדו ולחמו יומם וליל ועשו את הכל כדי לעמוד במשימה החשובה מכל - הגנה על העם ועל המולדת”.